אשת פלא | עודד דוד

ימימה אביטל, שאת שיטתה לומדים עשרות אלפי תלמידים חילונים ודתיים, היא אחת הדמויות המשפיעות ביותר על הישראליות המתחדשת. על תורת "החשיבה ההכרתית", ח"י שנים לפטירתה

לפני חצי יובל, בעודי משמש ראש מכינה קדם צבאית בצפת, נקלעתי למבוכה הכרוכה בלבטים אישיים. חבר קרוב הזמין אותי להיפגש לייעוץ עם המורה הרוחנית ימימה.

לאחר טבילה והתכוונות הגעתי בשעות אחר הצהריים של יום קֵיצי למבנה נאה ומטופח בהרצליה, והשתתפתי בשיעור מעניין, שבו התלמידים כתבו את הנאמר להם על ידי קול נשי שבקע מהקומה השנייה. תוכן השיעור היה רוחני פסיכולוגי, והסגנון התוכני והמילולי היה עמוק מאוד. עומק הדברים וחדותם הזכירו מאוד מאמרים חב"דיים של האדמו"ר הרש"ב, בשל החדות והדקות של התכנים. הנוכחים היו דתיים וחילונים משכבה חברתית גבוהה.

בהיעדר הקדמות ומושגי יסוד במשנת ימימה הבנתי רק חלק מהשיעור. למרות זאת חשתי שרוח הדברים קרובה ללִבי, והיא דומה לתובנות שרכשתי בלימודי קבלה וחסידות שלמדתי אצל הרב שג"ר, באוניברסיטה ואצל מקובלים בצפת ובירושלים. האווירה הייתה מאוד מיוחדת. מתח רוחני וקדושה שרו בחדר. הייתי שרוי בהשתוממות ובפליאה והרגשתי שייכות למתרחש בו.

איור: נעמה להב

שיחה באינטרקום

נאמר לי שאחרי השיעור ימימה תדבר איתי באינטרקום. הוסבר לי שהיא אינה פוגשת את המתייעצים פנים מול פנים. ההסבר שניתן לי הוא שמפגש כזה מעלה אותה "גבוה" מדי, והיא אינה יכולה להתייחס לגלגול הנוכחי באופן נפרד, אלא תופסת את האדם בתפיסה רב–גלגולית. נדרשה ממני פתיחות מיוחדת כדי לא להתנגד לאמירות אלה, שנשמעו לי באותו רגע הזויות ומופרזות.

כשלקחתי בידי את שפופרת האינטרקום שמעתי את ימימה, בקולה שהיה נעים ורך. היא דיברה במבטא צרפתי. היא ביקשה שאומר את שמי ואת שם אמי, ולאחר המתנה קלה היא החלה לדבר. להפתעתי הרבה היא תיארה בשפה תמציתית מאוד ובאופן מדויק ומפורט את אופי קשיי ומאוויי והתייחסה לכל אלה כמערכת הדורשת תיקון. היא הסבירה לי מה כבר תוקן ומה "הנותר לתיקון".

היא דיברה בענווה, אמרה שהיא מתביישת לתת תיקוני נפש ללומדי קבלה. למרות גדולת הדברים שיצאו מפיה ראתה את עצמה כצינור של ידע הניתן לאישה יהודייה פשוטה. חשתי שמחה. אמירותיה התקבלו בלבי. היא אישרה את קיומי ברובד משמעותי וחיזקה את מקומי האישי. ימימה גם תיארה בדקות מעודנת את תכונות ילדיי ואת התיקונים שכל אחד מהם אמור לעשות. דייקנות דבריה הפתיעה אותי עד עומקי נשמתי, וציינתי לעצמי שלא רחוק הדבר ממה שלמדנו בבתי המדרשות על "רוח הקודש" ועל הנביעה שחוזרת לשכון בקרבנו.

כשסיימה את דבריה, שאלה אותי "רשמת?". עניתי שלא. באותה שעה לא ידעתי שאני אמור לרשום את הנאמר. כיום אני יודע ששיחה עם ימימה היא "חלק אישי", כלומר מסר שנמסר לאדם לתיקונו האישי. חלק כזה הוא מעין מפת אישיות והכוונה לתיקונה. כיום אמנם אני זוכר את מהות הדברים שנאמרו לי, אך לצערי לא כתבתי את הנאמר, וחבל על דאבדין.

המפגש הקצר חיבר אותי לדרכה של ימימה. הוקסמתי משיטה זו, ואני לומד ומלמד את שיטתה בשיעוריי מזה כעשור וחצי. כששימשתי משגיח רוחני בישיבת ההסדר בחיפה השתמשתי במשנת ימימה כשטיפלתי בבעיות האישיות של התלמידים. צורת החשיבה הזו מהווה שיטת הסברה שסייעה לי גם כאשר לימדתי את כתבי הרמח"ל, המהר"ל, הרב קוק והחסידות.

שפה פנימית מדויקת

מיהי ימימה אביטל ומהי משנתה? התשובה לשאלה זו סבוכה ומורכבת, ודבריי כאן הם רק פתח הנותן מושג ראשוני ושטחי למשנה עמוקה שיש לה תובנות תיאולוגיות, טיפוליות, יהודיות, מגדריות ולימודיות רבות מאוד. אפרוש בקצרה את הדברים.

אביטל נולדה בקזבלנקה בשנת 1929, למשפחה מרובת ילדים. בגיל 20 עלתה לארץ. היא הייתה בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, ותורתה היא לעניות דעתי סינתזה בין תובנות פסיכולוגיות ותובנות קבליות. בדומה לרב קוק ולמהר"ל, שיצרו שפה משלהם למונחים מעולם הנסתר, פיתחה ימימה שפה מקורית ומדויקת לתיאור אזורים וכיוונים בחיי הנפש. תורה זו מקבילה בתובנותיה ובהנחות היסוד שלה למערכות רעיוניות הנובעות מהקבלה, כגון כתבי חב"ד או הגותו של הרב קוק, ויש בה גם תובנות הנובעות מהפסיכולוגיה החדשה, אך פוסעות אל מעבר לדרכיה המקובלות.

תלמידיה טוענים שימימה הייתה דור 39 למשפחת מקובלים. כישרונותיה הרוחניים היו מולדים. היא ניהלה חיים שכללו פרקטיקות קבליות כגון ריפוי והדרכה רוחנית. כאשר נתנה "חלקים אישיים" לתלמידיה היא ביקשה לדעת את שמו של התלמיד ואת שם אמו, ועל בסיס מידע זה הייתה "מורידה" את אשר נאמר לה ממרומים. לאחר שאמרה את החלק לא הייתה זוכרת את הנאמר. למרות הרקע המיסטי של הנהגותיה, חומרי הלימוד שלה הכרתיים, מדויקים ועמוקים להפליא, ואין בהם שום מיסטיות. תלמידיה מנהלים אורח חיים פנימי שאינו מותנה בשמירת מצוות ואינו קבלי. ימימה עצמה הייתה צדיקה מופלאה ושומרת מצוות, ועמדה בקשרים קבועים עם אדמו"רים ורבנים ואלה התייעצו עִמה.

במכון "מעיין" שהקימה היא עסקה בהוראת משנתה באופן הכרתי ומעמיק בקבוצות לימוד. תורתה נקראת "חשיבה הכרתית". החומר הנלמד בשיעורי ימימה מבוסס על טקסטים שהכתיבה. בטקסטים הללו, הנקראים "חלקים", פיתחה ימימה שפה פנימית המתארת בדקות את חלקי הנפש, את היחסים ביניהם ואת הדרך לנקותם ולפתחם. לאחר שרושמים "חלק" מתבקש הלומד לכתוב "מלאכה" על הנלמד. "מלאכה" זו היא תיאור של הפעילות ההכרתית שהלומד ביצע במעמקי אישיותו הפרטית, תוך כדי שימוש במונחי השיטה.

בשיטה זו מתנגדים להאדרת האישיות, ועיקרה של השיטה הוא בכתביה ולא בדמותה האישית של ימימה. בלשון ימימה:

קשר ישיר עם החומר בלי שזה יעבור דרך הקשר עם המעביר, זאת אומרת בלי תלות. יש קשר אבל אין את התלות, ההישענות, על מנת לייצב מערכת להחזיר לה את כוחה.

(מתוך "הכנה א'", חלק אחד מתוך ארבעה חלקים שהוגדרו על–ידי ימימה כמבוא ללימוד. לימוד ארבעת חלקי המבוא (הכנה א'–ב'–ג'–ד') אורך בהערכה גסה כשנה של מפגשים חד שבועיים).

הפרדה בין הטוב למיותר

אגע בקצרה בארבעה מושגים מתוך השיטה: העומס, ההפרדה, הרישום והקבלה העצמית.

עומס

העומס, זאת אומרת כמו התנגדות או הספק או כל דחייה שהיא שנמצאת במה שנקרא כמרכיבי העומס. מרכיבי העומס מיותרים לנפש, לכוחה ולהשתתפותה באותו איזון נחוץ כי הוא משפיע על הנפש ועל כל המערכת כולל הגוף על כל התפקודים כולם. זאת אומרת שכל מרכיב מיותר נמצא רשום בכל (מתוך "הכנה א'").

העומס הוא החלק החיצוני של הנפש. התנגדויות, כעס, הססנות, ריחוק מבני אדם ("דחייה"), וכחנות. מצבים של כבדות נפשית ועצבות נחשבים ל"עומס". כפי שאומרת ימימה: "העומס מורכב מכמה חלקים – חסימות, סתירות, משענות. הכול נחוץ לילדה לא ללומדת". העומס הינו מכלול של כמה כוחות נפש והם "מרכיבי העומס". מרכיבים אלו ייחודיים לכל אדם והכרתם ("זיהוי") היא המפתח לצמיחה שימימה מאפשרת.

הפרדה

המטרה היא להפריד את המחשבה הטובה מהעומס הנמצא בה. המחשבה הטובה ניתנת לתיחום והתיחום מאפשר הפרדה מהעומס, ההפרדה הזו נחוצה כדי להתקרב נכונה (מתוך החלק "תיחום והפרדה").

ראשית התיקון הוא ההפרדה. בהפרדה, כאשר עולה בחוויה של האדם "חלק" כגון כעס, הלומד מתבקש לא להזדהות עמו אלא לראותו כשייך ל"מיותר" או ל"עומס".

הלומד צופה על העומס, מגדירו כמיותר, ואז המיותר מקבל תיחום שמצמצם את נפחו ומקומו במרחב האישי. את המקום של המיותר שמתכווץ תופס הטוב, שהוא המידה המתוקנת של אותה התנהגות.

לדוגמה – אדם שכועס על אחר יגדיר את הכעס שבמחשבה ובלב כמיותר. הפרדה זו מבליטה את הנוכחות השלווה יותר, שאינה כוללת כעס כאופציה. נוכחות זו כוללת "התקרבות" לעצמך, המחליפה באיטיות את ההתרחקות או "הדחייה" שכלולה בכעס. בחוויית הנוכחות השלווה יש התקרבות למהות המתוקנת של האדם, שנמצאת מוסתרת מאחורי העומס.

רישום

כתיבה זו נתינה לעצמך מאפשרת לנקות את המיותר (מתוך החלק "הרישום").

בזמן הכתיבה מבצע האדם הרחקה של התרחשויות פנימיות. התרחקות זו, שבאה לצורך צפייה על המתרחש במערכת הנפש האישית, מהווה נתינה עצמית ומנקה את המיותר. בזמן הכתיבה מתווספות לאדם תובנות על עצמו.

מרכיבי העומס "רשומים" בנפש מילדות. כמו שכותבת ימימה: "לב שחוזר לכוחו לא נפגע בקלות, מבין לב אחר נושא עומס מילדות, מבין אותו לב את הנפש הנאבקת כדי להתקיים".

לדוגמה: מצב שבו אדם נפגע בקלות מאחרים נובע מעומס. העומס יוצר מאבק בנפש, ומאבק זה מחליש את פנימיות האדם וממילא גם את תוצאות העשייה שלו. הפגמים הנפשיים שנקלטו מההורים, כגון חוסר בהענקת חום לילד או עודף מעורבות ושליטה בחיי הילד, רושמים את "המיותרים". רישום זה משתלט על המערכת הנפשית של האדם, תופס מקום ומנהל את האדם באופן שגוי המחליש את כוחו. שיטת העבודה בימימה בנויה על רישום מלאכות (כתיבת חלקים ומלאכות), והן נרשמות במחשבה ובלב ומחליפות בהדרגה את הרישום של המיותר ברישום של הבונה.

הלימוד שם דגש על הטוב ומלמד את האדם להחליש בהדרגה את אחיזת העומס. ימימה מלמדת כיצד לחזק את הכוחות הטובים המהותיים שבקרבו של האדם. הלימוד מלמד "להפוך הפוכים". תהליך התיקון כולל שלבים נלמדים.

קבלה עצמית

לנסות על שדה ההכרה לשים את שניהם בבת אחת. גם החלק המתחיל להיבנות בהבנה אשר ללא ערבוב, וליד זה את החלק והוא העומס האישי, לחבר אותם על–ידי קבלה עצמית. זאת אומרת לקבל את עצמנו עם העומס כשמבינים שאנחנו לא העומס. זאת אומרת לשחרר את האחיזה בעיכוב. לא לכעוס על עצמנו מכעס ישן ולא להעמידו, להכיר בו לכתוב אותו ולקבלו (מתוך "הכנה ג'").

לאחר ההפרדה בין הטוב שבמחשבה ל"מיותר" שבה, ובין החלק הסגור שבלב לחלק הפתוח, מחבר הלומד את שניהם על–ידי קבלה עצמית. הקבלה העצמית נחוצה כדי שהאדם יפסיק להיאבק בחולשותיו ובצדדיו הלא מעובדים, שהם רישומי הילדות שלו המחלישים את קיומו והם ה"מיותר".

במקביל לקבלה העצמית, שבה מחברים את שני צדי האישיות ליחידה אחת, מפרידים בעבודת ימימה בין הנלמד לעומס, כלומר האדם מתבקש להתייחס לכוחותיו הטובים והבנויים בנפרד מהחלק שבו הוא נופל, טועה וחוטא. הפרדה זו מאפשרת עם הזמן הבנה שעיקר האדם אינו החלק המוחלש, המהוסס ומלא המלחמות שלו, אלא דווקא חלקו השלם, הבינתי. תובנה כזו, כאשר היא עוברת תהליך של הפנמה, מאפשרת לשחרר את ההיאחזות של האדם ב"עיכוב", כלומר בהתנהגות ובתפיסה העצמית הישנה. היא מאפשרת להפחית בהדרגה את הכעס של האדם על עצמו ולקבל את הניגודים שבין הטוב למיותר שמהם אנו מורכבים.

יצירה ישראלית קבלית

סקרנו בקיצור נמרץ את שיטת ימימה, ועדיין יש להבהיר את ההקבלות לתורת הסוד, לדבר על דמיון הנחות היסוד של ימימה להגותו של הרב קוק ולחסידות, על יחסה האמביוולנטי לפסיכולוגיה, על תפיסותיה המגדריות, על ימימה כשיטת טיפול, על מקומה ביחס לשיטות הקבלה של המאה העשרים והעשרים ואחת ועל דמותה האישית של ימימה כסוג חדש של מקובלת.

עשרות אלפי תלמידים עוסקים בשיטת ימימה ברחבי הארץ. ימימה אביטל, שנפטרה בכ"ה באייר לפני ח"י שנים, היא אחת הדמויות התורניות המשפיעות ביותר על ההוויה הישראלית המתהווה ומתחדשת. דרכי העבודה שלה מקובלות על דתיים וחילונים כאחד. זו יצירה ישראלית קבלית שיש לה פרקטיקה מפתיעה בעומקיה והשפעתה מתרחבת והולכת.

 

 

הרב עודד דוד הוא מורה בשיטת ימימה ומוזיקאי

 

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג אייר תשע"ז, 19.5.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 במאי 2017, ב-גיליון בהר בחוקותי תשע"ז - 1032 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: