המאה העשרים נכנסה לוורידים | עמיחי שלו

סבתא רוז מטילה את אימתה על השכונה ועל המשפחה ברומן הנע בין הפרטי לאידיאולוגיות המציפות את הכול, ממש כמו המחבר שאינו מותיר מקום לקוראים

מעבר לגדר

ג'ונתן לת'ם

מאנגלית: גיא הרלינג

מחברות לספרות, 2017, 445 עמ'

ברומן האחרון של ג'ונתן פראנזן, "טוהר", לפתע הדובר, מתוך העלילה עצמה, משחרר בדיחה על חשבונו של ג'ונתן ספרן פויר, ובמידת מה גם על עצמו, ואומר שג'ונתן הוא כנראה שם טוב עבור סופר אמריקני בתקופה הנוכחית. ואם אתה רוצה להיות סופר נחשב, כדאי שתקרא לעצמך כך. סביר להניח שתחושת השפע השיומית הזו נובעת גם מנוכחותו של ג'ונתן לת'ם, שאיכשהו הפך לצלע השלישית והפחות מצליחה בינלאומית במשולש הג'ונתנים הזה.

לת'ם כבר חתום על עשרה רומנים. בעברית יצא לפני מספר שנים תרגום לרומן שלו "ברוקלין יתומה" (עם עובד, 2005), וכמה שנים לפני כן "נערה בנוף" (אופוס, 2000). אבל הרומן הטוב ביותר שלו, לטעמי, הוא דווקא הראשון "Gun, with Occasional Music" שראה אור ב–1994. ספר שאפשר להגדירו כמדע בדיוני בלשי, ובעצם ספקטקל מרהיב של דמיון ויצירתיות. בנוסף, לת'ם חתום גם על פרויקט על–אנושי כמעט: יחד עם פמלה ג'קסון הוא עבר במשך שנים על שמונים אלף העמודים הצפופים והמקודדים שהשאיר אחריו פיליפ ק. דיק, וביחד הם ערכו וסיננו והפיקו יומן המשתרע על פני למעלה מ–900 עמודים, והוא אחד הטקסטים המסתוריים והמבריקים (והבלתי תרגומיים) שראו אור אי פעם.

"מעבר לגדר", הרומן הלפני אחרון שלו שיצא עתה בעברית, הוא רומן שגנרית אפשר לכנותו "רומן משפחתי", סוגה שעושה רושם שעולה מעט על גדותיה, אבל היא כנראה בלתי נמנעת. לת'ם עושה זאת בדרך אחרת. דרך מאוד אמריקנית, אבל כזאת שמתכתבת עם כל המשברים והטלטלות הגדולות של המאה העשרים, בעיקר מהממד הפוליטי של קץ ההיסטוריה וריסוק האידיאולוגיות.

אם‭ ‬קומוניסטית‭ ‬עם‭ ‬ילדה‭ ‬היפית‭, ‬שבורחת‭ ‬ממנה‭ ‬לגריניץ‭' ‬ווילג‭' ‬של‭ ‬שנות‭ ‬השישים
צילום‭: ‬אי‭.‬פי

קרבנות האידיאולוגיות

במרכז הרומן עומדת רוז זימר, דמות חזקה ותימהונית קלאסית, שמתרוצצת יותר מארבעים שנה ברחובות סאניסייד גרדנס שבקווינס ומטילה את אימתה על השכונה ועל משפחתה, באמונותיה הבלתי מתפשרות ובדלק הבלתי מתכלה של הטינה הנצחית שלה. רוז, הסבתא הגדולה של הסיפור, היא קרבן רגשי ומשפחתי, וגם פוליטי כמובן, של הקומוניזם, שמצאה את עצמה עם ילדה היפית בשם מרים, שאביה כמובן לא נשאר כדי לגדלה. מרים מנסה להתרחק מאמה ככל יכולתה, לפחות במובן הפיזי, ומגיעה אל גריניץ' ווילג' של שנות השישים. מקום שמבחינה חברתית חלקו אולי עוד קיבל אי אילו אידיאות פוסט קומוניסטיות, אבל במהותו היה כמעט ההיפוך המושלם. הבת מרים היא מעין אינדיבידואליסטית קיצונית, והשתיים, במקטעים הקצרים שבהם מערכת היחסים שלהן מתוארת, מנהלות אינטראקציה קיצונית, מוטרפת, יחסי אם–בת על כל המשתמע מהם שכמו נכנסים למאיץ חלקיקים נפשי.

הסצנה שבה רוז מטיחה את ראשה של מרים בתנור, סצנה שמתרחשת די בהתחלת הספר ולוקח זמן לעכל אותה תוך כדי קריאתה, היא כמו המקרים הללו שבהם ג'ון אירווינג הורג בדרך אגבית דמות, ואתה נאלץ פתאום לחזור לאחור ולוודא שהוא אכן עשה זאת. אגב, טכניקה שגם משמשת את לת'ם ברומן הזה בכל הנוגע לגורלה של מרים. בתווך נמצאים בתוך הסיפור גם בנה החורג השחור של רוז, בעל השם המרתק סיסרו, וכן נכדה חסר האונים בעל השם הלא פחות מרתק סרג'יוס, שגם סיפוריהם וכניסות אל תוך עולמם הם חלק מהמרקם הנרטיבי.

הממשק בין הפרטי לאידיאולוגי נמצא כל הזמן, בין הסדקים והרווחים; המאה העשרים, כך לפי הספר, עיצבה אנשים מהמסד ועד הטפחות, מהעצמות ועד הנשמה, נכנסה להם לחלב האם, למחזור הדם, והסבירה להם את המציאות, את התודעה כולה, את הטוב והרע, ואת המטרות הגדולות שבעבורן נולדנו לתוך היקום הזה. וכשכל הסיפור האידיאולוגי מתמוסס ומתאיין, נשאר האדם כבמין חזרה נפשית קיומית אל הרחם, כמין בובות על חוט העשוי מלא כלום.

הספר בנוי מקפיצות זמן, שלאט לאט נשזרות זו בזו ויוצרות פאזל מעט מקוטע, אך ליניארי, של נרטיב. אפשר בהחלט להבין ואף להעריך את מבט העל של לת'ם, את האופן שבו הוא ניסה לשלב בין האישי לפוליטי, ולייצר איזה מיקרוקוסמוס רחב יריעה ככל הניתן. כולנו, במובן מה, קרבנות מודעים ולא מודעים של המאה העשרים, שאיכשהו ממשיכה להתרחש גם בהווה שלנו. דומה כי העולם ספג אז אסטרואיד רוחני, ואולי מכחיד את עצמו מאז בקצב איטי, ובכל מקרה, האפר עדיין מרחף בתוך זרם הדם שלנו, גם אם אנחנו חושבים שאנו נושמים דברים אחרים.

מות הקורא

אם לת'ם הצליח ברמה הגלובלית, כלומר לקשר בין הגדול והאידיאולוגי לאישי וליומיומי, הוא בהחלט מאכזב ברמה הספרותית, הרגשית; למה זה קורה? "מות המחבר" של רולאן בארת' מעולם לא נשמע כל כך חסר רלוונטיות כמו ברומן הזה (אגב ההערה של ג'ונתן פראנזן). מן הרגע הראשון הדובר והמוען של הסיפור, כלומר לת'ם עצמו, נמצא בכל נשימה, בכל אלמנט של הזרה, בכל תיאור, בכל משפט, אפילו, במידת מה, בכל מילה. הוא לא נותן לדמויותיו פשוט להתנהל במרחב ולספר בעצמן את סיפורן שלהן.

אותה סצנה בין רוז למרים היא דוגמה מובהקת לכך. השתיים מטיחות אחת בשנייה פנינים ספרותיות ודיאלוגיות, מכות מתחת לחגורה ומעל החגורה, מטפוריות וגם פיזיות, והכול מתנהל בתוך ערפל מילולי שלת'ם עצמו יוצר: הוא מתערב, הוא מפרש, הוא מביע דעה, הוא לא מרפה. זה כמו לומר שהקורא הוא ישות קצת טיפשה. צריך להסביר לו בכל רגע למה בדיוק הדמות עושה את מה שהיא עושה, ומה היא חושבת. אני חייב שהקורא יבין את מה שקורה בדיוק איך שאני רוצה. המחבר לא מת, המחבר דואג להבהיר את עצמו ללא הרף.

האיך מתחלק כאן לשניים; בחלק אחד הוא משרת את ה"מה". כלומר אי אפשר לומר שלת'ם לא יודע לכתוב, אולי אפשר לומר שהוא יודע לכתוב טוב מדי, וזו הבעיה. בחלק השני הוא פועל נגדו, האיך מכניע את המה בנוק אאוט. ובמילים פשוטות יותר, לת'ם נותן ברומן הזה לאיזה יצר פטפטני להפריע ולעכב ולהכשיל את הנרטיב, ממש נצמד אליו מראשית כמו טפיל. הוא מתחכם ללא הרף, מנסה להרשים, וזה פשוט יוצר חוסר איזון פואטי; כל מילה דורשת קשב של פִּסקה, אך לא בהכרח חיה בהרמוניה עם זו שלפניה או אחריה. יש משהו במבנה התחבירי, בבניית המשפט שלו, שכמו דוחס את עצמו לדעת ומציף את הקורא במין ייאוש נוירולוגי.

לעתים, מבעד לסאון, יש רגעי כתיבה פשוטים, צלולים, יפים, כמו למשל: "הצרה עם הקיטורים היא שהזמן, כמו ענב שהחמיץ בשמש, נראה לסיסרו כאילו הוא משיל את קליפתו המהודקת תוך כדי ששטח את דבריו. העכשיו, המהימן עד עריצות ממש, התפוגג" (עמ' 67). לת'ם, כפי שניתן לראות, וכפי שהיה בספריו הקודמים, הוא לעתים כמו אנרגיה של ברקים, אבל הוא קצת מתקשה לשלוט בה, ונדרשת מידה סופר–אנושית של קשב כדי לדלות את הפנינים הללו מתוך השטף והדעתנות.

כמו במקרה של הסצנה בין רוז למרים, צריך רגע לעצור ולבדוק בזכוכית מגדלת מטפורית אם החמצת רגע מבריק של קסם או פנינה ספרותית קטנה. ברם, בשלב מסוים הצורך הזה מתאיין. אתה מבין כי המחבר, שקם לתחייה כנגד רולאן בארת', פשוט מסרב להרפות. בכל זאת, דווקא בפרקים האחרונים נדמה כי משהו בו מעט התעייף, לפחות במובן הזה. רוז, מרים, סיסרו, סרג'יוס וגם האחרים הפכו לדמויות בדיל. הניסיונות לחוש כלפיהן חמלה ואמפתיה, ניסיונות שצלחו באי אילו שלבים, כבר לא מסוגלים להתממש, לא משנה מה מהות המידעים שלת'ם ממשיך להפגיז בהקשרן, ומסקנה אחת עולה ומזדקרת: המחבר לא מת. מי שמת הוא הקורא. מת מרוב טיפשות שנכפתה עליו. מת מרוב חוסר רלוונטיות שלו ביצירה הזו. מת מרוב אכזבה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ח ניסן תשע"ז, 14.4.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 באפריל 2017,ב-גיליון חוה"מ פסח תשע"ז - 1027, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: