קרבן השלמים חורג מהדינים המקובלים של הקרבנות, במיוחד בכל הנוגע לזמני אכילתו. עיון במשמעות הכפולה שלו יכול ללמד על הסיבה לכך

קרבן השלמים חריג משאר הקרבנות המנויים בתורה. בעלי הקרבן נדרשים להניפו ולהשתתף באופן פעיל בהקרבתו – דרישה חריגה בדיני הקרבנות. חריג נוסף הוא ההיתר לאכול מהשלמים ביום השני, מה שבקרבנות אחרים נחשב כאכילת נותר. מדוע הוחרג קרבן השלמים משאר הקרבנות? במה ייחודו?

איור: מנחם הלברשטט

רצוי ושאינו רצוי

עיון בקרבן השלמים מעלה שלמעשה כלולים בו שני קרבנות, ההפוכים במידה רבה זה מזה. הסוג האחד הוא קרבן שהאדם מביא לאחר הצלתו מחוויה קשה שעברה עליו. תחושת ההודאה מביאה אותו לעשות סעודת הודאה בנוכחות קרוביו וידידיו, ואכילת הקרבן היא חלק מרכזי בסעודה זו. קרבן שזו היא מטרתו הוא קרבן משובח.

הסוג השני הוא קרבן הבא מחוסר בררה:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה… וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם (ויקרא יז, ג–ה).

על פי האמור כאן, לאדם מישראל אסור לשחוט בהמה מחוץ למשכן בשל חשש עבודה זרה. כאשר איש מבני ישראל מעוניין לאכול בשר, הוא חייב להביא קרבן שלמים למשכן, ואז ניתן לאכול את בשרו. קרבן שמביא האדם בכפייה רק כדי לאכול את בשרו הוא קרבן שלא מן המובחר, בדיעבד. מכאן אנו למדים שיש בקרבן השלמים סיכון וגם סיכוי. אדם שעושה זאת לשם תודה עושה דבר מן המובחר, ואילו אדם שעושה זאת לשם אכילת בשר בלבד, להנאת כרסו, עושה מעשה הרצוי רק בדיעבד. לאור זאת דומה שניתן להסביר את דיניו החריגים של הקרבן.

דיני השלמים בפרשתנו מתמודדים עם הצורך לחנך את האדם, מתוך מודעות לסיכון שיש בקרבן זה. הפרשה מציגה שני סוגים של קרבנות שלמים. הסוג הראשון הוא קרבן תודה, שכאמור הוא קרבן רצוי. זמן אכילתו של קרבן התודה הוא יום ולילה, והדבר מובן: כיוון שבדרך כלל קרבן זה מובא בסעודת הודאה, לא תהיה בעיה לסיים את אכילתו בזמן.

הסוג השני הוא קרבן שלמים רגיל, שמטרתו עשויה להיות אכילת הבשר. את הסתייגותה מסוג זה של קרבן התורה מבטאת בצורה מפורשת:

וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל. וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה (ויקרא ז, טז–יח).

התורה מאפשרת למעוניין בכך לאכול את בשרו במשך יומיים. ברם, התורה מוסיפה הדגשה שהאכילה ביום השני היא אכילת נותר. זו אכילה החורגת מזמני הקרבן הרגילים, שכן אדם המגיע למצב זה לא שיתף אחרים בקרבנו. בקרבן מסוג זה התורה איננה מאפשרת לאדם להיגרר אחר יצרו הרע. אם שמר את הבשר לעצמו, ובשל כך הגיע לאוכלו ביום השלישי, הרי זה פיגול. הובהר אז למפרע שכוונתו הייתה לאכילת בשר, והיא שהופכת את הקרבן לפיגול.

נוסף על כן, כאשר אכילת הבשר נמצאת בראש סולם העדיפויות של האדם, קיימת אפשרות של היגררות לאכילתו בטומאה. בשל כך מביאה התורה בהרחבה, כחלק מדיני השלמים, את איסורי אכילת הבשר בטומאה (שם, יט–כא). התורה אינה מסתפקת בכך, ומביאה כאן גם את איסור אכילת חלב ודם, שאינו קשור לדיני אכילת שלמים (שם, כב–כז). ללמדנו שהתאווה לבשר יכולה להביא את האדם להיכשל גם באיסורים אלו.

בעל השלמים ככהן

עד עתה, המאבק בסיכוני השלמים היה באמצעות הטלת איסורים. ברם, תהליך מחנך חייב להתבסס גם על פעולות היוצרות תודעה נכונה. כפי שנראה מיד, זאת מגמת פסוקי ההמשך.

דיני הקרבנות בפרשת צו מהווים מקשה אחת (פרקים ו–ז). יחידה זו מורכבת מסדרת פרשיות הפותחות במונח "זאת תורת..", ומסתיימת בפסוק המביא את רשימת תורות אלו. בכל פרשייה המצווה הוא אהרן, ותוכנה הוא דינים הנוהגים בכוהנים בלבד. הפסוקים הבאים יוצאי דופן ביחידה זו:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַה' יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו. יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה' אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' (ויקרא ז, כט–לד).

מילות הפתיחה בפסוקים אלו מורות על יחידה נפרדת הקוטעת את רצף הפסוקים בתורת השלמים. המצווים כאן הם דווקא בני ישראל, ומובלטת שותפותו של בעל השלמים בתהליך ההקרבה.

הסבר הפסוק הראשון הוא כתרגום יונתן: "הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַה' יָבִיא – בעצמו – אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו". שותפות זו מודגשת בהמשך בדרישה היחידאית בתורה בנוסח "ידיו תביאינה". ברור מפסוקים אלו שמגמת התורה היא לשתף את בעל השלמים בהקרבת הקרבן. הציפייה היא ששותפותו בהקרבה תחזק את מודעותו לפן הקרבן שיש בשלמים, והוא לא יטעה לחשוב שהליך ההקרבה הוא פורמלי בלבד, המאפשר אכילת בשר, הדומה להתייחסותנו היום לשחיטה.

הגדרת בעל הקרבן ככהן יכולה להוסיף ממד לאכילת הקרבן. בקרבנות אחרים, אכילת הכוהנים מהווה חלק מהליך הקרבת הקרבן. מטרת התורה היא להפוך את אכילת השלמים על ידי בעליו לחלק מהליך הקרבת הקרבן – "בעלים אוכלים, ובעלים מתכפרים". כך יש סיכוי למזער את כוונתו האפשרית של האדם להקריב שלמים כדי לאכול בשר ותו לא.

הרב מאיר שפיגלמן הוא מנהל מערכות מידע במכללת הרצוג ור"מ בכולל בית הבחירה, כרמי צור

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"א ניסן תשע"ז, 7.4.2017