פליקס המופנם ובעל רגש העליונות הוא דמות אופיינית של נפש רוחנית שקועה בעצמה, ברומן המצליח להיות רגיש גם לעוולות חברתיות. תרגום חדש לספרו של תומאס מאן

פליקס קרול

וידוייו של מאחז–עיניים

תומאס מאן

מגרמנית: נילי מירסקי

אחוזת בית, 2016, 425 עמ'

תרגומים חדשים אינם מבטלים את קודמיהם. הרומן "וידויי ההרפתקן פליכס קרול" התפרסם בישראל לראשונה ב–1956 ואחר כך ב–1980, בתרגומו של מרדכי אבי–שאול, חתן פרס ישראל ומי שהתפרסם בתרגומים נהדרים אחרים של מאן ושל סופרים אחרים. התרגום עדיין זוהר במלוא חיותו וחינו, אך עם התפתחות העברית עלה הצורך בתרגום חדיש יותר, לפיכך תורגם הרומן על ידי נילי מירסקי, וכותרתו שונה מעט, ויש אומרים מדויקת יותר.

נילי מירסקי היא אימפריה של תרגום וכלת פרס ישראל, שכבר הפליאה בתרגום יצירות אחרות של מאן, נוסף לעשרות ספרים של סופרים אחרים משפות שונות. קטונתי מלשבח, ואוכל רק לדווח על תחושת העונג העזה בקריאת הרומן ועל האסוציאציה של ליקר שוקולד שעלתה בי מרוב הנאה. קראתי ולא ידעתי נפשי. כה יפה הרומן בתרגומה וכה יפה משתקף בו כישרונו האפי הגדול של תומאס מאן.

האמנים ביצירותיו משלמים מחיר כואב. תומאס מאן (במרכז) ומשפחתו. (שני משמאל: המשורר וו. ה. אודן. שהתחתן עם בתו של מאן).
צילום: ג'טי אימ'גס

בין מאן לביאליק

הרומן חושני ורוחני, רציני ומצחיק, משעשע ועמוק ובעיקר שונה מיצירות אחרות של תומאס מאן, כפי שמיטיבה מירסקי להאיר ב"אחרית דבר" מצוינת שאין להחמיצה, ואשר פורשת את הרקע הרוחני והסוגתי של הרומן.

"פליקס קרול" כתוב כאוטוביוגרפיה של גיבור בדיוני, שמתואר מילדותו ונעוריו ובשנות בחרותו. ילד שנולד למשפחה בורגנית "מפוקפקת" שבה שוררת אווירה של הפקרות ושמחת חיים גשמית. האופי ההדוניסטי של הספר בולט כבר בפרק הפתיחה, המתאר את אורח החיים במשפחתו האמידה של פליקס, ובתיאור המקום, הטבע הנוח, המשפחה, הסעודות, הבילויים והחופשות.

בולט ריבוי עצום של מילים בעלות מטען ריגושי של עליזות ועליצות, המעניקות תחושה של חינגה מתמשכת. קצרת ימים כמובן. אחרי פשיטת הרגל של האב עוקרת המשפחה לפרנקפורט, ופליקס עובר לפריס על מנת לעבוד במלון, לא לפני שהשכיל להשתחרר מהצבא באמצעות הצגה משכנעת. מכאן ואילך נפתחות לפניו אפשרויות חיים מגוונות שנותנות ביטוי לכישוריו המיוחדים ולתכונות נפשו.

פליקס נוטה להתבודדות ולמופנמות ולשקוע במחשבות שהמוקד שלהן הוא היותו ילד מיוחד במינו, מעודן מאחרים, בר מזל ואהוב, שנועד לגורל חיים שונה ובדידותו קשורה לעליונותו. מכירי יצירות ביאליק כ"זוהר", "הבריכה" ו"ספיח", יגלו בטקסט הסמוי את עקבותיהן. נפעמתי מהשימוש במושג "מראות שתייה" האופייני לביאליק וממוטיבים של אור וזוהר, המקשרים בין חוויית היחידות של פליקס לבין תחושת הייעוד והבחירה של הילד המתואר ביצירות ביאליק. אינני יודעת אם המתרגמת כיוונה לכך או לא, אך לקונוטציות כוח משלהן (ראו עמודים 32, 83).

הנרקיס האולטימטיבי

 על שער הספר מופיעה התמונה "נרקיס" מסוף המאה השש–עשרה של הצייר האיטלקי קאראווג'ו. התמונה מתארת את הדמות המיתולוגית שעל שמה קרויה התכונה של ההתפעלות העצמית, הנרקיסיות. ואכן, פליקס הוא הנרקיס האולטימטיבי, והספר גדוש בתיאורי אהבתו העצמית, המתייחסת גם ליופיו הנדיר וגם לנפשו המיוחדת. אבל הגיבור מבטא גם תכונות כמו עדינות נפש ואמפתיה, ובצדק כתבה דליה רביקוביץ': "נרקיס אהב כל כך את עצמו./ טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל" (כל השירים עד כה, עמ' 116). והנחל של פליקס הוא העולם על אנשיו ומראותיו, שאותם הוא גומע בשקיקה.

יכולת ההתרשמות, הרגישות היתרה, הדקות הרבה, הנטייה להפנמה והתבודדות, אלה תכונות שמקובל לייחס לאמנים. האם פליקס קרול הוא אמן? האמנים ביצירות תומאס מאן, ולא רק האמנים אלא כל מי שנטייה רוחנית בנפשו, משלמים מחיר כואב בשל הפער שבין הרוח והחיים, שלפי שופנהאואר, שממנו הושפע תומאס מאן, באים זה על חשבון זה. כפי שמומחש כל כך יפה ב"בית בודנברוק" שבו הדמות הרוחנית ביותר מתה בנעוריה.

זהו נושא כאוב, שבא לידי ביטוי ביצירות שונות בספרות העברית ובספרות העמים, וכנראה שמעבר לתיאוריה של שופנהאואר מדובר בתופעה שיש בה צד מהותי. אבל פליקס אינו קשור לניגוד הזה. הוא אינו אמן יוצר אלא הוא הופך את החיים עצמם ל"דימוי". גם במובן של עולם הדמיון וגם במובן של ה"דימוי" הפילוסופי כביטוי לנפש ולרוח (ספרו של שופנהאואר נקרא "העולם כרצון וכדימוי").

פליקס מחולל משחקי דמיון ומתענג על חוויית המשחק וההתחפשות, וכל זה בלי ההיבט הטרגי האופייני ליצירות אחרות של תומאס מאן, שהרי הספר כתוב כקומדיה עמוקה. התחבולות הבלתי מוסריות שלו לא נועדו לכונן מעמד כלכלי בורגני איתן, אלא לאפשר לו חוויית חיים שכולה מזל טוב והשתאות. כך למשל כאשר הלורד קילמרנוק שהתאהב במלצר ארמאן, הוא פליקס, מציע לו חיים בצוותא כמשרתו האישי, עם תענוגות ופאר ומשכורת גבוהה, ואף פוטנציאל של אימוץ וירושה, קרול דוחה את ההצעה. בווידויים הוא מסביר שעולם הדמיון הוא זה שמפעיל אותו, ואילו הצעתו של הלורד יותר מדי מוחשית וארצית. פליקס מעדיף חיים שהם ביטוי ל"פרי רוחי המתקיים בזכותי בלבד" (עמ' 241). ובאסוציאציה נוספת לביאליק: "כי ממני ובי הוא" כפי שנכתב בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר".

בולטת הקרבה של המחבר למספר, ואין זה מקרה שהסופר וגיבורו נולדו באותה עת. הספר החל להיכתב כבר בשנת 1910, אבל נסתיים רק שנה לפני מותו של מאן ב–1955. משהו בדמות כנראה משך את מאן מלכתחילה, אבל אולי גם הרתיע אותו. הספר שלפנינו הוא כרך ראשון, ומאן לא זכה לכתוב את הכרך השני, שאותו נוכל רק לדמיין, כפי שעשה חוקר תומאס מאן יונתן כהן בספרו "כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן" (תג, 1997). בספר כהן מדמיין את המשך הסיפור על פי העקרונות שזיהה ביצירותיו של מאן ובעיקר העיקרון של כפל דמות, שבולט מאוד ביצירה זאת, שבה פליקס מביע את העדפתו הארוטית לצמדים כגון אח ואחות, אם ובתה.

אופן הכתיבה של הספר כווידוי אישי של גיבור צעיר ומושך עשוי לגרום לקורא להישאב לתוך הדמות ולחפוץ בהצלחתה גם כשהיא מחוללת מעשים שיש בהם גנאי מוסרי כמו פיתוי אם ובת כמעט באופן סימולטני. האופי ההדוניסטי וההומוריסטי של הספר מעניק חוויית קריאה פרועה ומשולחת רסן, ולכן אני ממליצה מאוד על "קריאה תמה" ובלתי מתחכמת כדרך הישירה ליהנות מהקריאה.

כמובן שאי אפשר להימלט מהאירוניה המאנית, אבל אין בה מרירות אלא היא הופכת לחלק מהמרקם הקומי. לדוגמה, במכתבה של המרקיזה דה וינוסטה אל בנה המדומה היא טוענת כתגובה למכתבו הצדקני–צבוע–במתכוון, שגם היא גורסת הבדלים חברתיים ברורים וקיומם של עניים וקבצנים על מנת "שתימצא הזדמנות לגמילות חסדים ולמעשים טובים ברוח הנצרות" (עמ' 378).

בספר סצנות קומיות בלתי נשכחות, שהבולטת בהן היא הופעתו של פליקס בלשכת הגיוס. אכן, על כל יצירותיו של מאן חופף הומור דק, ובספר זה ההומור בולט מאוד, אך סצנת הוועדה הרפואית מצחיקה ממש.

תומאס מאן לא היה סופר חברתי מובהק, ונושאי אמנות ורוח הם המככבים ביצירותיו. עם זאת, כאפיקן רגיש הוא נותן ביטוי גם לעוולות שבחברה, וביצירה זאת מובלט הפער שבין עשירים ועניים, בין עובדי המלון המנוצלים שעובדים לאורך כל היום ללא הרף ומשכורתם דלה לבין האורחים שאותם הם משרתים. העולם המתואר הוא בשלהי שקיעתו. עדיין משחקים באדונים ומשרתים, אך פליקס במשחקיו המרהיבים מצליח להיות גם משרת וגם אדון, וליצור לו עולם משלו, שעתיד אולי להתמוטט כפי שאפשר להבין מרמזים שמופיעים בתחילת היצירה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג כסלו תשע"ז, 23.12.2016