חלק ניכר מהסיפורת הריאליסטית בארץ פונה בדרך כלל לבוחן הסכסוך הלאומי. רומן משפחתי צנוע ועממי, העוסק בריבוד החברתי של ישראל, הוא תרומה חשובה לספרות כאן

אחותי הדסה

נעמי אחימור

טוטם, 2016, 259 עמ'

הרומן החדש של נעמי אחימור, מחברת "ילדה טובה, ילדה רעה" (טוטם, 2013), מראה כיצד אפשר להפוך את הבִּטנה העממית, ואפשר גם לומר הבטנה האפורה, של החיים לסאגה ריאליסטית צנועה ואמינה.

מבחינה מסוימת לפנינו בעצם "רומן משפחתי", סוגה ידועה בסיפורת העולם, המתאר את התולדות של שלוש אחיות – הדסה הנעלמת, תמר ואפרת – היחסים ביניהן, זיכרון של דרמות, התאהבויות ומשברים בחייהן, כשברקע גם זוג הורים: האם עקרת בית מסורה והאב עריץ למדי.

בכסות או בחסות של סיפור משפחתי ממוסגר למדי זה, משתקפת ברומן מציאות שלמה, תוססת ורוחשת, המביאה רקמה חברתית מלאה של ההוויה והחוויה העממית בארץ. זוהי רקמה רוטטת, או שמא רועדת, שלא תמיד משתקפת ברומנים פופולריים רגילים על אודות "הבועה התל אביבית" הזוהרת לכאורה באור בילוי מתמיד ובהתנהלות בוהמית, המגשרת בין העיר העברית עד ברלין המעטירה במרחקים.

חלומות‭ ‬של‭ ‬מי‭ ‬שלא‭ ‬מעִזים‭ ‬לחלום‭ ‬רחוק‭ ‬מדי‭. ‬רות‭ ‬אורנבך‭, ‬ללא‭ ‬כותרת‭, ‬2016
מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬קירות‭ ‬של‭ ‬אמנים‭" ‬המוצגת‭ ‬בפלורנטין‭ ‬45‭, ‬תל‭ ‬אביב

עריצות דתית ומסורתית

ברומן שלפנינו מצוי למעשה סיפור ישראלי אחר לגמרי, כביכול סיפור אפור ודהוי מהבחינה הכלכלית, הרוחנית והחברתית. זהו סיפור של שתי אחיות שנאבקות במחוז חיים סגור ועני למדי, סגור לא רק מהבחינה המשפחתית, ומהנוהג של חיי היומיום, אלא גם מבחינה כלכלית וחברתית, ומעל הכול סגור מבחינת המחשבות והחלומות של מי שגרים בו ושלא מעִזים לחלום רחוק מדי. באמצעות שתי האחיות שנותרו אחרי היעלמות של האחות השלישית, אנו מתוודעים לשכבת החיים ההדוקה, השונה לחלוטין מתפארת ההייטק והסטארטאפים של ישראל המודרנית ומהתסיסה הדינמית של הבועה התל אביבית, ובוודאי חפה מכל קרבה לעושר, להון או לשלטון.

האחיות הללו באות משכבה חברתית–מסורתית ואף דתית מושבעת, כאשר האב מסמן ומסמל עריצות דתית ומסורתית, והחירות הרעיונית או המינית רחוקה מהן מרחק רב, למרות סימני "התמתנות" קלים. גם התעוקה והמצוקה הכלכלית אורבות כאן תמיד, וחלק ניכר מהכנסות הבית מגיע מעבודתן של הבנות, שאינן יותר מנערות צעירות, כעוזרות בית. שיא הקריירה שאליו מגיעה אחת האחיות בספר הוא לשמש בתפקיד פקידותי זעיר.

זהו אינו עוני רומנטי או אצילי, אלא מציאותי ואפור שכולו מרוכז בעבודה קשה והסתפקות במעט. ב"אחותי הדסה" נפתח לנו אשנב ריאליסטי מאלף לשכבות הגיאולוגיות הללו בחברה שלנו – שכבות של אנשים שחיים בעוני או על סף העוני, ואלה לא מעטים. ובכל זאת, ומבלי לייפות את המציאות, מציג הרומן הזה גם תמונה ספרותית של ביתיות ומשפחה בלב כל הקשיים הכלכליים, והסגירות המסורתית–דתית של האב. סגירות השונה אומנם מאורתודוקסיה אשכנזית, אך באופן מסוים לא פחות כופה וכופתת. הבית והמשפחה ברומן הם בעלי נוכחות מורכבת ביותר – נוכחות שגורמת לסגירות, אך גם מאוד חובקת.

המיקרוקוסמוס הביתי כממשות אמתית וראשונית מתגלה כבר בשורות הפתיחה של הרומן המובילות את הקורא לעולם ביתי סגור. בלב העממיות הדלה, ואולי רק במקצת בעלת אופי עדתי, קיים עדיין בלב שכבות רבות בארץ גם המעוז המשפחתי הצנוע, עם כל מגבלותיו וסגירותו, אך גם עם מעלותיו.

הרחק מהזוהר התל–אביבי

נוסף על המאבקים בחזית הפרנסה, מתואר ברומן גם מאבק מתמיד עם מחלות, ובמיוחד סכנת עיוורון, וכן מאבק עם דילמות ארוטיות (וגם הן בינתיים במתחם הסגור, והמאוד צנוע בכל המובנים של האחיות). המאבק הזה – שבמרכזו יחסים אפלטוניים למדי עם איש נשוי, שאחר כך מתאלמן, ושסבוכות בו כאן שתי האחיות הנותרות, בעוד האחות השלישית, הדסה, שעל שמה קרוי הרומן, נעלמת באחד הלילות ממיטתה ומתגלה בסוף הסיפור בתנאי הסגר – רחוק מאוד מהזוהר התל אביבי האמיתי או המדומה, מהתרבות הטכנולוגית או האקדמית.

פרשת הקשרים של האחיות עם המחזר העכשווי והעתידי שלהן יוצרת רושם של סגירות חברתית די קיצונית, שכן המחזר הזה מופיע כמין "לייט מוטיב" קבוע – כאילו הוא מהווה סמל של אותה התקשרות בלב שכונה בראש העין, שכמעט שום דבר לא משנה את אופייה ההרמטי. סינדרום סגירות זה מסמן בכל זאת שכבות נרחבות במדינה גם כיום.

יתרה מזו, סגירות זו של עממיות דחוקה אך מלאת כבוד עצמי ואף סוג תרבות משלה מתגלה, כאמור, גם באפרוריות של חלומות הקריירה והעבודות במקומות שונים בשכר נמוך. כך, למשל, עבודתה של האחות תמר במחלקת הרווחה של עירייה גדולה סמוכה מהווה עבורה עוגן כלכלי צנוע, אך יציב בהחלט. ואולם, על אף יחסי תלות קרובים עם הפקידות שם – כל עוד הללו מתקיימים – הדבר אינו משמש פתח לקידום ממשי של האחות תמר לוי. היא לא רואה אופק בקריירה שלה.

אפילו מהבחינה הגופנית–האינטימית מזדעזעים הכתובים בתיאור ההפלה העצמית שכמעט הביאה למותה בחדר נידח של מלון קטן, והכול בעצם על מזבח כבוד המשפחה, ודווקא על רקע הדיכוי הפטריארכלי הידוע, שההד שלו מורגש ברומן.

יש להדגיש כי למרות שאין ברומן מסר פמיניסטי הוא מתנהל כמעט כולו מנקודת ראות של הדמויות הנשיות שבמרכזו. על כן מהבחינה הספרותית מהווה הרומן הצנוע הזה תוספת לא מבוטלת לסיפורת החברתית הריאליסטית בארץ, אשר זה המקום לתהות על קנקנה. שהרי חלק ניכר מסיפורת זו, גם של סופרים ידועים ומוערכים, פונה בדרך כלל לבוחן הסכסוך הלאומי בארץ, וגם חלק דומיננטי של הקולנוע הישראלי עוסק בכך, וזאת תופעה מובנת למדי.

סיפורת חברתית ותקשורת

יש לברך על כל תוספת לסיפורת העוסקת בריבוד החברתי של ישראל. אם כי ברור כי כל סיפורת חברתית כזאת (למשל, גם בנוסח לאה איני) צריכה כיום להתמודד עם שפע בלתי נדלה של כתבות בכל המדיה, כך שהיא צריכה להיאבק על אופייה ועל חשיבותה הספרותית גרידא.

כל המעמד והמצב של הסיפורת הריאליסטית מוטל כיום במידה ידועה על כף המאזניים. משתמע מכך, אפוא, ששימור חשיבותה של סיפורת ריאליסטית מותנה כיום במידה רבה על ידי יכולת המחברים להוסיף נדבכים אישיים לתיאור מצבים חברתיים. כך, למשל, אפילו סופר ידוע מאוד כמו דויד גרוסמן "מציל" את רומן הדגל שלו "אישה בורחת מבשורה", בעיקר על ידי תיאור פסיכולוגי ועלילתי של אם הבורחת ממיידיות אפשרית של הודעה על מות בנה.

מהבחינה הקובעת הזאת עומד הרומן הצנוע שלפנינו בכבוד במבחן האמור והחמור, אף כי גם זאת במידה צנועה. אך דווקא מידה זו של צניעות, תיאורית וכללית, היא כאן הערובה להצלחתו והרומן מצליח להיות נציג אמיתי של הסיפורת הריאליסטית בארץ. נראה כי האחיות הללו המתוארות ב"אחותי הדסה" ומשפחתן תישארנה אתנו ותיזקפנה על חשבון הצד החיובי במאזן הסיפורת הריאליסטית העכשווית שלנו.

פרופ' גבריאל מוקד לימד באוניברסיטת בן–גוריון בנגב, באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה. ספרו האחרון "תפישות היהדות של חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון ואורי צבי גרינברג", ראה אור בהוצאת עמדה חדשה בשנת 2014

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג כסלו תשע"ז, 23.12.2016