תקועים בעולם הישן | ליאת בן דוד

בעידן שבו הידע נגיש לכול ואדם מקליד יותר מאשר כותב, מגוחך שדווקא מערכת החינוך מתנהלת 
כאילו דבר לא השתנה במציאות חיינו. הגיעה העת למהפכה מקיפה בתפיסת הלמידה

במצבה הנוכחי של מערכת החינוך בישראל, ניתן לומר עליה שעבר זמנה. השאלה היא רק עד מתי נוסיף לנתח, להטליא ולהתעלל בגופה הזאת, בטרם נביא אותה לקבורה סופית ונתחיל בחיים חדשים.

נשמע לכם קיצוני? תחשבו על זה ככה: בית "הספר" כבר מזמן אינו זקוק לספרים במובנם המסורתי. אלו נמצאים באינטרנט, יחד עם תמונות, סרטים, הסברים, מקורות מידע מסוגים שונים, בשפות שונות, ברמות מגוונות, כולל אפשרויות נגישות שונות למומחים מובילים בתחומם בארץ ובעולם. כל מה שצריך זה מחשב.

אבל לפני שקופצים לפרויקטים אוויליים של החדרת טכנולוגיה כזו או אחרת לכיתות, תירגעו: סקרים מוכיחים שלמעלה מ–95% מהילדים (מגיל 9 ומעלה), בכל המגזרים, העדות והטריטוריות הגיאוגרפיות והחברתיות, הם בעלי טלפון סלולרי, כלומר – מחשב בכף היד. כלומר, השאלה כבר מזמן אינה אם הילדים שלנו משתמשים במחשב אלא עד כמה ובאילו אמצעים. סקרי 2015 מוכיחים כי ילדים ובני נוער משתמשים ללמידה ביו–טיוב, באתרי חדשות, בכתבות, במקורות מידע מגוונים, במוזיקה, באפליקציות שונות, ברשתות חברתיות וגם בספרים. ואם "בית הספר" כבר אינו מקום של ספרים, מה הוא כן?

חִשבו גם על זה: כבר אין שום הצדקה שילדים ישקיעו מאמץ וזמן בלימוד שרטוט אותיות באמצעות עיפרון ועט. "אבל איך יכתבו פתק אם ייקלעו לאי בודד?", שאלה אותי חברה, כאילו מדובר בתרחיש סביר. "אבל ברכה כתובה ביד היא הרבה יותר יפה ואינטימית", אמרה אחרת. "עם הספר אמור לא רק לקרוא אלא גם לכתוב. לכתוב, ולא להקליד", הוסיפה, תוך שהיא מתעלמת מכך שהקלדה היא אכן כתיבה, רק בטכניקה אחרת.

את המהות היוצרת חוויה בין הכתוב לבין הקורא, ובכלל זה יופי ואינטימיות, קובע התוכן. לימוד כתיבה צריך לפיכך לשלב שלושה מרכיבים: החלק הטכני של לימוד הקלדה; לימוד אמנויות השפה – קריאה, כתיבה נהירה וחסרת שגיאות כתיב וסגנון, הדורשת בניית משפט, פסקאות, בנייה של טיעון וכתיבה יצירתית; ואמנויות כמו ציור, פיסול, מוזיקה ומחול, המפתחות בין השאר את המוטוריקה העדינה, את היצירתיות וגם את היכולת ליצור יופי ואינטימיות באמצעות הכתוב. הנה כי כן, פינלנד, שקברניטי ישראל לדורותיהם אוהבים לדבר על החדשנות הראויה לחיקוי של מערכת החינוך שלה, ביטלה את לימודי הכתיבה ביד.

איור: נעמה להב

איור: נעמה להב

למידה בדרכים מתקדמות

ויש עוד היבטים שכדאי לחשוב עליהם בהקשר של תהליכי חינוך. לפני שנתיים למדתי קורס אקדמי שנתי בהיסטוריה. הפרשנות המסורתית של משפט כזה היא שנרשמתי לקורס מסוים, ובמשך שנה שלמה, פעם בשבוע, הייתי נכנסת למכונית, נוסעת לאולם הרצאות כלשהו, מקשיבה למרצה מסוים – אולי תוך כדי כתיבת סיכום שיעור, אולי אפילו תוך הרמת אצבע כדי לשאול שאלות כלשהן – ובין שיעור לשיעור ייתכן שביצעתי מטלות כלשהן. במקביל, לימדתי שלושה שיעורים בביולוגיה לכיתות ט' בחמישה בתי ספר שונים, מגשר הזיו שבצפון ועד דימונה שבדרום. גם במקרה זה, הפרשנות המסורתית היא שנסעתי חמש עשרה פעמים לחמישה מקומות שונים בארץ.

בשני המקרים, המציאות הייתה שונה לחלוטין. את הקורס בהיסטוריה עשיתי בזמן שרציתי – לעתים הקשבתי לשיעור באמצע הלילה, לעתים באמצע היום, לעתים במשך כמה ימים רצופים ולעתים עם הפסקה של שבועיים בין השיעורים; היכן שרציתי – בבית, במכונית תוך כדי נסיעה ארוכה, ואפילו באמבטיה; וגם כיצד שרציתי – תהליך הלמידה שלי היה שונה מהרגיל: הוא לא היה ליניארי, לבנה על גבי לבנה כבעבר, אלא רשתי. לעתים עצרתי והלכתי לברר תוכן מלווה, או ליצור הקשרים עם תחום דעת אחר לגמרי, וחזרתי רק לאחר שבאתי על סיפוקי.

את שיעורי הביולוגיה לימדתי לכל חמש הכיתות בבת אחת מביתי, בעודי ישובה אל מול מסך המחשב, שבו ראיתי כל כיתה בחלון נפרד. התלמידים ישבו בכיתותיהם, ראו אותי על גבי מסך מרכזי בקדמת הכיתה ותיקשרו אתי באמצעות הטלפונים הסלולאריים שבידיהם. תוך כדי השיעור החלו לצוץ "בועות" על המסך שלי: כל בועה כללה שאלה של אחד התלמידים, שהוכיחה שגם הם לומדים באופן רשתי. כל מושג או רעיון שדנתי בו נבדק על ידם תוך כדי השיעור, ואתגרי הדיון שהם הציבו בפניי כאשת חינוך היו עמוקים, משמעותיים, פעילים – ושונים מכפי שהורגלתי בעבר.

ועוד דבר. בעשורים האחרונים אנו חושפים יותר ויותר את הדומה והשונה בינינו – נטיות למידה שונות, אינטליגנציות, מבנים גנטיים, פיזיולוגיים ואישיותיים, מאפיינים של תהליכי למידה קוגניטיביים ורגשיים ומאפיינים חברתיים. אנו לומדים להכיר את עצמנו, ובעיקר את המגוון הייחודי היפהפה של כל אחד ואחת מאיתנו. כתוצאה מכך אנו מסוגלים ליצור תהליכי למידה מותאמת אישית, יעילה ומועילה יותר לתלמיד ולחברה כאחד.

במקביל, ההישג האנושי כבר אינו של פרטים בודדים, אלא של רבים ושונים. המחקר, כמו גם יישומו, הופך להיות תלוי בצוותי עבודה של מומחים, לעתים קרובות מתחומים שונים ומיבשות שונות, הדורשים השקעות אדירות של תקציבים ומשאבים ויותר מכול – שיתופי פעולה שקופים, פתוחים ואמיצים, מהסוג ההפוך מהנדרש על מנת להצליח במבחני מיצ"ב, בגרות או סטנדרטיזציה אחרים. השאלה כבר אינה עד כמה אתה יודע, ואפילו לא די במה שאתה עושה עם הידע שאתה מסוגל להשיג – אלא עם מי תשתף פעולה כדי להתקדם ביחד.

לאור כל זה ועוד דוגמאות רבות שקצרה כאן היריעה מלתארן, אי אפשר שלא לגחך כששומעים שהדרך המתקדמת ביותר שמשרד החינוך מצא כדי להתגבר על מחסור במורים באנגלית היא על ידי מתן מלגות לסטודנטים להוראת המקצוע; שהדרך שבה ההשכלה הגבוהה נלחמת בירידה במספר הסטודנטים היא על ידי דרישת עוד תקציבים ועוד מרצים; שדרך המלך שבה מערכות חינוכיות מעריכות הישגים היא עדיין תחרותית–פרטנית; ושהדרך שבה המערכת מתמודדת עם כך שלמעלה ממחצית (!) מתלמידיה "אינם מתאימים" לה היא על ידי הוספת ההכרה בליקויים הדורשים אבחונים והקלות, כלומר – להתאים את גופה של אליס לגודל הדלת, במקום פשוט לשנות את הדלת או לפחות להציע דלתות מסוגים שונים. אי אפשר לתאר זאת אלא כפתרונות מיושנים המתאימים לעולם ישן במקרה הטוב, או כעיוורון וסרבנות עיקשים במקרה הרע.

שינוי פרדיגמת היסוד

האפשרויות הטכנולוגיות העומדות לרשותנו במאה ה–21 מאפשרות לנו לשבור את מוסרות המחויבות שלנו למגבלות של מרכיבי הזמן, המרחב והתוכן. המידע, כמו גם דרכי יישומו, עומד לרשותנו בכל שעה, בכל מקום ובכל הקשר. מצב זה יוצר שינוי דרמתי בתפיסתם של תהליכים, זהות, זכויות ואחריות, שינוי כה עמוק ומשמעותי עד שלא ניתן לתאר אותו אלא כמהפכה ביסודות האישיים והחברתיים של התשתית, האינטראקציות והאמונות האנושיות. אנו חיים בעידן שבו הידע הוא רב תחומי, גדל בקצב אקספוננציאלי, נגיש וזמין לכול – ובחינם. כתוצאה מכך, קצב ההתפתחות של ההבנה, היכולות והשינויים הגלובליים מתבצע בהיקפים שמעולם לא נראו בעבר, בכל התחומים – מלבד חינוך. מגן הילדים ועד גבעת האקדמיה, החינוך עדיין תקוע במידה רבה במאה ה–19. אותה מערכת שמטרתה להכין אותנו לחיים בהווה ובעתיד, מיושנת ומתאימה לעולם שכבר אינו קיים.

כאמור, לא מדובר בהחדרת פלטפורמות טכנולוגיות, יישומים ממוחשבים או אפליקציות כאלה או אחרות, שבהחלט נמצאים בבתי ספר רבים. מדובר בשינוי תפיסתי שורשי של פרדיגמת החינוך עצמו. כבר לא מדובר בחשיבה מחוץ לקופסה, אלא בוויתור על הקופסה. במציאות חיינו, התפקיד, המטרות והתהליכים המרכזיים של מערכת החינוך צריכים להיבנות מחדש. אם אנו מבקשים לומדים פעילים, יצירתיים, אמיצים, היודעים לעבוד בשיתופי פעולה חדשניים, גמישים ובני קיימא – אנו זקוקים למערכת חינוך שתהיה פעילה, יצירתית, אמיצה ויודעת לעבוד בשיתופי פעולה חדשניים, גמישים ובני קיימא.

הגיעה העת לעצב מחדש את כל מרכיבי המערכת, באמצעות הטלת ספק בשאלות היסוד, תוך למידה לא רק מהצלחות אלא גם מכישלונות, או במילים אחרות: לשאול שאלות בסיסיות, מורכבות ואמיצות, שיש ביניהן יחסי–גומלין הדוקים של משפיע ומושפע:

מה – מה באמת נכון וחשוב ללמד? באילו תחומי–דעת ראוי להתמקד, מה יש ללמד בכל תחום, מהם המבנים הרעיוניים, המושגים והמתודולוגיות שיש להורות?

מי – מי הם הלומדים של ימינו? מה אנחנו יודעים על השונות והדמיון שביניהם, על הידע המוקדם, נטיות הלמידה, התפיסות והתרבות שעמם הם מגיעים לתהליך הלמידה? כיצד ניתן להתייחס, באופן אמיתי ועמוק, לשונוּת זו בתכנון תהליכי למידה מותאמים אישית מחד גיסא, ופיתוח קהילתי–תרבותי מאידך גיסא? יתרה מזאת, מי הם המורים שאנו מבקשים שיעסקו במלאכת החינוך – מה המומחיות המקצועית שאנו דורשים שתהיה להם?

היכן – האם מרחבי הלמידה הקיימים הם אכן האופטימליים ביותר ללמידה, אילו מרחבים נוספים עומדים לרשותנו וכיצד ניצן לרתום אותם ללמידה?

מתי – בנייה של מסגרות–זמן שונות, מותאמות לתנאים ולתוכן, המבטאות קשר בין זמן לבין למידה.

למה – זו אולי השאלה המאתגרת מכולן. סיבה היסטורית אינה מספקת על מנת להמשיך ללמד נושא או תחום מסוימים. גם סיבה כלכלית, פוליטית ואפילו תרבותית אינה מספקת. בעיצומה של המאה הכי רב–תחומית, מאפשרת וגלובלית שהאנושות ידעה אי פעם, יש צורך לבדוק היטב את הסיבות האמיתיות שבגללן אנו בוחרים תכנים שראוי ללמד וללמוד.

רפורמה לא מספיקה

בכל אחת מהתשובות שאנו נותנים לשאלות אלה, יש לשלב פיתוח יכולות של ארבע אמנויות הכיצד:

אמנויות הידע – איתור, סינון, בחירה ויישום של ידע רב–תחומי.

אמנויות החשיבה – פתרון בעיות, חשיבה ביקורתית, גמישות, יצירתיות, חדשנות ונטילת סיכונים.

אמנויות העשייה – עיצוב, אמנות, מיומנויות טכניות, אימון והתנסות מעשית.

אמנויות האינטראקציה – עם עצמנו ועם הסובבים אותנו, מפיתוח רגישות, סובלנות, סקרנות, דמיון, הנעה ואופטימיות ועד תקשורת, עבודת צוות, אקטיביזם וקיימות.

נכון להיום, תהליכי שינוי במערכת החינוך מתרחשים במקרה הטוב באמצעות גופים קטנים, חלקם מרדניים, שמנסים חינוך מסוג אחר; ובמקרה הפחות טוב, מחוץ למערכת לחלוטין. כך או אחרת, תפיסת החינוך על שלל מרכיביו אינה משתנה. בניית מערכת חינוך המשלבת תשובות ישרות, כנות וליברליות לשאלות אלה, ומאפשרת גמישות והתאמה אישית ללומדים ולמורים כאחד, תביא לפיתוח גישה דמוקרטית–פלורליסטית כלפי היופי שיש לאנושות כולה להציע לעצמה. לשם כך דרוש אומץ אופטימי מהסוג שטרם נמצא בקרב קובעי המדיניות.

לקראת סיומו של העשור השני במאה העשרים ואחת, יש צורך מיידי ליצור תפיסת עולם שונה של החינוך עצמו. אנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו להסתפק בשינוי ספרי לימוד, אמצעים טכנולוגיים או אפילו סדרי עדיפויות. אנחנו לא זקוקים לרפורמה. אנחנו זקוקים להמצאה מחדש.

ד"ר ליאת בן דוד היא מנכ"לית קרן וולף בישראל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז כסלו תשע"ז, 16.12.2016

Advertisements

פורסם ב-18 בדצמבר 2016,ב-גיליון וישלח תשע"ז - 1010. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. תודה על הפוסט המענין . הנושא בכללותו סבוך להדהים , אבל , כמה תהיות רק ברשותה של כותבת הפוסט , כי היא עושה רושם של תוצר מובהק של עידן דיגיטלי , מה שמייצר לא מעט " נקודות עיוורות " :
    תחילה , ככה על פניו : למה אי אפשר ללמוד גם הקלדה , וגם כתב יד רגיל ? מה גם , שיש הבדל גרפי בין שניהם !! כתב יד , מייצר אותיות שונות , חיבור בינהם לא פעם ( ביחוד באנגלית ) ולא פעם , צריך לקרוא כתבים עתיקים ( יותר או פחות ) ולפענח הכתוב . אז לא מובן ממש !!

    שנית , יש לשנות הפרדיגמה של החינוך , אבל , זה לא בגלל אינטרנט או דיגיטליות , אלא : בגלל שצריך !! ההתמקדות צריכה להיות במוח התלמיד , במוח האדם , ולא רק באמצעים . האינטרנט והאמצעים הדיגיטליים מעצימים , אבל , הפרדיגמה הבסיסית , הקונספט הבסיסי לוקה , ואכן :

    הכותבת לא מתרכזת כלל בהפנמה ומידור . האינטרנט , לא יגרום בהכרח להפנמה ומידור יעילים יותר , ואפילו נהפוך הוא ניתן היה לטעון !! בסוף , צריך לקרוא חומר , לעסוק בו , ולהפנים הדברים . האם האינטרנט יועיל יותר בהכרח , לא ממש !!

    אבל , תקצר היריעה פה …. ככה דגימה זניחה ….

    תודה

  2. בפינלנד לא ביטלו לימוד כתיבה ידנית, אלא כתיבה בכתב מחובר. באירופה מקובל שמשקיעים שעות לימוד גם בכיתות הבינוניות לבכתב מחובר יפה. את זה ביטלו או הפחיתו שעות. בודאי שלומדים לכתוב באותיות נפרדות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: