תפיסת הזוגיות היהודית, המעניקה לה משמעות נשגבת ורואה בה חיבור של הנברא והבורא, עשויה להוות בשורה של ממש לעולם המערבי. האהבה בעקבות ספר הזוהר

כמו בתחילת ספרו של דיקנס "בין שתי ערים", ניתן לומר שאנו נמצאים בעידן הטוב ביותר והגרוע ביותר ביחס לזוגיות. מחד גיסא, בעת החדשה ישנה מודעות עצמית גבוהה ביותר, תובנות פסיכולוגיות ושינויים בתבניות המגדריות, אשר מאפשרים לבני זוג לקיים קשר בעל איכות אחרת מזו שהייתה בעבר. כך, גברים נפתחים כיום לתחומים אשר נחשבו בעבר לנשיים, וגם הנשים, מצדן, משתתפות יותר בתחומים שהיו בעבר נחלת הגברים בלבד, בעיקר בתחומי ההשכלה והתעסוקה. הגדלת נקודות ההשקה בתחומי החיים המשותפים מאפשרת הידברות והקשבה רבה יותר מאשר בתקופה שבה הגברים והנשים חיו בעולמות כמעט אחרים. יתר על כן, המודעות הגוברת של בני האדם לעולמם הפנימי האישי מציירת שיתוף עמוק יותר בזוגיות, זה בעולמה של זו, ולהפך.

מאידך גיסא, העת החדשה הולידה גם כוחות שמפרקים את התא המשפחתי. מספר הזוגות המתגרשים הולך ונוסק. תופעות שבעבר היו שוליות, כמו ניאוף ובגידה, מקבלות לגיטימציה במקומות מסוימים. מתקיים מאבק של ממש על התא המשפחתי, ובהיבטים מסוימים אנו עדים להתפרקותו.

בנושא זה, היהדות יכולה להציע בשורה לעולם. היהדות מעניקה לזוגיות משמעות קיומית ואונטולוגית נשגבת, משמעות הנובעת בחלקה מתוך תפיסת החיבור של האנושי והא–לוהי. משמעות זו בולטת במיוחד בספרות הזוהר, אשר מקבילה את מערכת היחסים בין גבר לאישה לתנועות במרחב הא–לוהי, של הקב"ה והשכינה.

אם כן, ניתן לתאר שכשם שמושגי יסוד של המחשבה המודרנית, דוגמת קדושת החיים וצלם א–לוהים שבאדם, נכנסו ללקסיקון העולמי מהיהדות, כך יהיה גם ביחס לזוגיות, והיחס הנשגב של היהדות לזוגיות יהפוך לעקרון יסוד גם בשאר התרבויות. נעיין בשני קטעי זוהר העוסקים בנשיקות של אהבה לשם כך, וננסה לגלות את מה שיש לזוהר ללמד אותנו על אהבה שמימית וארצית ועל הקשר שביניהן.

לאהבה‭ ‬בין‭ ‬בני‭ ‬הזוג‭ ‬יש‭ ‬חשיבות‭ ‬גם‭ ‬עבור‭ ‬היקום‭. ‬פסטיבל‭ ‬האורות‭ ‬בירושלים‭, ‬2013
צילום‭: ‬סלימן‭ ‬קאדר‭, ‬פלאש‭ ‬90

שתי רוחות שהן ארבע

רַבִּי רְחוּמַאי פָּתַח (ישעיה יא) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'. הִנֵּה כָּאן אַרְבַּע רוּחוֹת, וְלֹא זָכָה בָהֶם אָדָם, זוּלָתִי מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בִּלְבַד.

וַהֲרֵי כָּתוּב (יחזקאל לז) מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּאִי הָרוּחַ! לֹא כָתוּב אַרְבַּע, אֶלָּא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת. זֶהוּ רוּחַ שָׁלֵם.  אָמַר לוֹ, הֵיאַךְ? אָמַר לוֹ, זֶה הַבָּא מִתּוֹךְ אַהֲבַת נְשִׁיקָה. הֵיאַךְ נְשִׁיקָה מֵאַהֲבָה אֵינוֹ אֶלָּא בַּפֶּה, וּמִתְחַבְּרוֹת רוּחַ בְּרוּחַ, וְכָל אֶחָד מֵהֶם כָּלוּל מִשְׁתֵּי רוּחוֹת – רוּחוֹ וְרוּחַ חֲבֵרוֹ. נִמְצְאוּ שְׁנֵיהֶם בְּאַרְבַּע רוּחוֹת. וְכָל שֶׁכֵּן הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה בְּהִתְחַבְּרָם, שָׁם אַרְבַּע רוּחוֹת יַחַד. וְהַבֵּן הַבָּא מֵהֶם זוֹהִי רוּחַ הַבָּאָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּאִי הָרוּחַ, וְזֶהוּ רוּחַ שָׁלֵם (זוהר שיר השירים ס ע"ג; בתרגום).

רב רחומאי, שפירוש שמו הוא "אהבה", מסביר את הקשר בין  נשיקה, אהבה ורוח. נשיקה בפה מבטאת לא רק מפגש בגוף אלא בנפש, אהבה שמחברת בין רוח לרוח. אך העניין עדיין לא מובן. לכאורה צריכות להיות שתי רוחות בנשיקה, איך מגיעים לארבע רוחות? רב רחומאי מסביר שכאשר יש קשר מתמיד בין בני אדם, ההפריה ההדדית ביניהם יוצרת שינוי בתוך כל אחד ואחד, כאשר כל אחד מכיל בתוכו גם את רוחו של השני. לכן, בהתחלה המפגש הוא אכן בין שתי רוחות, אולם אחר שנוצרה מציאות שלכל אחד יש בתוכו שתי רוחות, נפגשות כל ארבע הרוחות הללו יחד. כך יוצא שכל אחד נפגש לא רק עם הזולת, אלא גם עם עצמו כפי שהוא משתקף בזולת. יש כאן תהליך דינמי של התחדשות תמידית. שני הצדדים כל הזמן משתנים וממילא משתנה המפגש ביניהם.

הוא מוסיף ואומר: "וְכָל שֶׁכֵּן הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה בְּהְּתְחַבְּרָם". מה טיבו של המעבר בין קשר חברות לבין זכר ונקבה? בפרשנות הקלאסית הכוונה בהיגד "זכר ונקבה" היא לצד הזכרי ולצד הנקבי של הא–לוהות, קודשא בריך הוא ושכינתיה. אולם גם ביחסים שבין זכר ונקבה כפשוטם, כבני זוג, גבר ואישה, יש לומר שכל שכן שמה שנאמר בנוגע למערכת יחסים שבין חברים נכון עוד יותר כלפיהם, מארבע סיבות:

ראשית, מערכת היחסים המתמידה ביותר בין בני אדם היא של בני זוג, איש ואישה, ולכן במסגרת קשר זה ניתן להגיע לרמה הגבוהה ביותר של חיבורן והכלתן של אותן ארבע רוחות. שנית, עוצמת החיבור בין הרוחות והעושר הנובע מהחיבור מתגלים בייחוד כשמדובר על רוחות שונות, ולכן ההבדל המהותי בין גברים ונשים מאפשר הכלה מיטבית וחיבור בין הפכים. שלישית, בין גבר ואישה שהם בני זוג הנשיקה היא לא רק מטאפורה לקשר הנפשי אלא מתקיימת כפשוטה, וכפי שנראה בקטע הבא בנשיקה של אהבה ישנו קשר בין גוף ונפש. הסיבה הרביעית היא שלגבר ואישה ביחד יש היכולת להוליד, כאשר הפרי שלהם מכיל בתוכו את כל ארבע הרוחות.

היידי שלייפר, מטפלת בתחום הזוגי, הגדירה פעם את הבעיה בזוגיות כמצב שבו כל אחד מבני הזוג סבור ש"ביחד אנחנו אחד, ואני האחד". מחשבה כזו, מבלי שבאמת מצליחים לעבור לעולם של הזולת, להכירו ולהכילו, עלולה ליצור מציאות כוחנית ואגואיסטית, שבה כל צד רואה רק את עצמו וכופה את השני לשפתו, לרצונו ולזווית ראייתו על החיים.

הפסקה בזוהר מסיימת בכך שמקום שבו יש הכלה מלאה של ארבע רוחות, הן הופכות להיות רוח אחת, וזה "וְהַבֵּן הַבָּא מֵהֶם זוֹהִי רוּחַ הַבָּאָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּאִי הָרוּחַ, וְזֶהוּ רוּחַ שָׁלֵם". בספר בראשית נאמר "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). לדעת רש"י כוונת הביטוי "בשר אחד" היא לילד שנולד מהם, המכיל את שניהם: "הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד". הזוהר מלמד שהילד אינו מכיל רק את הדי–אן–איי, המטען הגנטי של הוריו, אלא אף את רוחם.

חיבור בין מעלה ומטה

נְשִׁיקָה שֶׁל אַהֲבָה מִתְפַּשֶּׁטֶת לְאַרְבַּע רוּחוֹת, וְאַרְבַּע רוּחוֹת נִדְבָּקוֹת כְּאֶחָד, וְהֵן בְּתוֹךְ סוֹד הָאֱמוּנָה, וְעוֹלוֹת בְּאַרְבַּע אוֹתִיּוֹת. וְאוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ תְּלוּיִים בָּהֶם, וְעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים תְּלוּיִים בָּהֶם, וְתִשְׁבַּחַת שִׁיר הַשִּׁירִים תְּלוּיָה בָהֶם. וּמַה הוּא? אַהֲבָ"ה (זוהר תרומה ב, קמו ע"א; בתרגום).

בזוהר מופיעה אמירה נועזת על גדולתה וחשיבותה של האהבה. הוא מגלה ששמו של הקב"ה, עולם של מעלה ועולם של מטה, כולם תלויים בארבע האותיות א–ה–ב–ה. האהבה היא שורש הכול. ברקע הדרשה עומד גם ממד לשוני, הדמיון שבין א–ה–ב–ה לשמו של הקב"ה, שם הוי"ה. לשתי המילים ארבע אותיות, ובשתיהן האות השנייה והרביעית היא ה'. כל ההבדל הוא ששם הוי"ה פותח באות י', אות המבטאת בקבלה את נקודת הראשית, ואילו 'אהבה' מתחילה בא', אות הראשית כפשוטו. האות השלישית בשמו של הקב"ה היא ו', ואילו האות השלישית של אהבה היא ב', הדומה לה בצליל.

בעקבות הפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח), הייתה תקופה שבה נהגתי להתבונן מדי יום בדף שעליו כתוב שם הוי"ה. יום אחד אחת מבנותיי, שהייתה אז בגן, ראתה את הדף ולמרות שעוד טרם למדה לקרוא, אמרה לי "אבא, אני יודעת מה כתוב בדף. כתוב אהבה". בתי זכתה לראות לא את מה שכתוב, אלא את השורש הפנימי.

הא–לוהות והעולם, הכול תלוי ומאוחד באהבה, ואהבה היא כלל גדול בתורה, ויותר מכך, היא כלל גדול של היקום ושל החיים. "מלכויות" של אתי אנקרי הוא שיר רווי אסוציאציות מהזוהר. הפזמון החוזר בו הוא:

זאת אהבה היא נמצאת מעלינו

עוטה כמו כתר אור של מלכויות

זאת אהבה היא נמצאת מעלינו

היא לא נתפסת בעיניים גשמיות

אהבה אמיתית, שאינה תלויה בדבר, איננה קיימת בטבע הלא–מתורבת. מערכות היחסים בין בעלי חיים נובעות מאינסטינקטים ביולוגיים. לעומת זאת, בעולם האנושי אנו מאמינים שישנה אהבה שנובעת ממקום גבוה יותר. גם אהבה ש"לא נתפסת בעיניים גשמיות".

אהבה מתחילה מלמעלה והיא מכילה עולם של מעלה ועולם של מטה. היא מחברת ביניהם ומחברת אותם למרחבים גדולים ורחבים.

וּכְשֶׁמִּתְפַּשְּׁטוֹת, נַעֲשֶׂה מֵאוֹתָן אַרְבַּע רוּחוֹת פְּרִי אֶחָד, וְהוּא רוּחַ אַחַת הַכְּלוּלָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, וְזֶה עוֹלֶה וּבוֹקֵעַ רְקִיעִים, עַד שֶׁעוֹלֶה וְיוֹשֵׁב אֵצֶל הֵיכָל אֶחָד שֶׁנִּקְרָא הֵיכַל הָאַהֲבָה, וְהוּא הַהֵיכָל שֶׁכָּל אַהֲבָה תְּלוּיָה בּוֹ. וְאוֹתָהּ רוּחַ כָּךְ נִקְרֵאת – אַהֲבָה (שם).

בהתפשטות של הרוחות הן נכללות והופכות להיות פרי אחד. בקטע שראינו בזוהר שיר השירים, הפרי הוא הבן המהווה המשכיות כלפי מטה, ואילו כאן הפרי הוא רוח העולה למעלה, רוח שנקראת "אהבה". פרי אהבה זו חוזר לשורשה, היכל האהבה, ומעלה אותו להתחבר למקום עוד יותר גבוה, וזו היא מהות האהבה – לחבר ולעלות כלפי מעלה. שאלה מפורסמת היא איך ייתכן ש"ואהבת לרעך כמוך" יכול להיות כלל גדול בתורה, הרי הפסוק עוסק רק ביחסים שבין אדם לחברו ולא ביחסו לא–לוהיו. הבנת פעולת האהבה העולה לעולם של מעלה יכולה להסביר לנו זאת – האהבה חובקת ומחברת את השמים והארץ כאחד.

האהבה עצמה כיצירה

בעולם של תרבות ואמנות ישנם ניסיונות רבים להביע אהבה דרך היצירה – ציור, ספרות, שירה, קולנוע או תיאטרון. הזוהר מלמד שהוויה של אהבה שנוצרה במסגרת מערכת יחסים היא עצמה יצירה. קודם היה איש והייתה אישה, וכעת יש משהו חדש, האהבה שביניהם. זהו הפרי שנקרא אהבה שעולה מעלה מעלה. כפי שביצירת אמנות המתארת אהבה ישנו קיום ורובד עמוק ומשמעותי גם מעבר לחייהם של האוהבים, כך תיאור הזוהר מעניק מעמד של נצח לאהבה, אשר אינה רגש זניח וחולף, אלא יוצרת היא פרי ממשי הצומח ועולה ממנה.

 כֵּיוָן שֶׁהוֹלֶכֶת וְעוֹלָה אוֹתָהּ אַהֲבָה שְׁלֵמָה, כְּלוּלָה בְּכָל אוֹתָן אַרְבַּע רוּחוֹת, פּוֹגֶשֶׁת בִּמְמֻנֶּה אֶחָד עֶלְיוֹן גָּדוֹל… כֵּיוָן שֶׁפּוֹגֵשׁ לְאוֹתוֹ גְדוֹל הַמַּחֲנוֹת עוֹמֵד אֶצְלוֹ, וְלֹא יָכוֹל לְעַכֵּב אוֹתוֹ, וְעוֹבֵר בָּהֶם עַד שֶׁנִּכְנָס לְהֵיכַל הָאַהֲבָה. וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה בְּסִיּוּם שִׁבְחוֹ, מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה (שם).

הזוהר מלמד אותנו על כוחה של אהבה שלא ניתן לעצור אותה. יש לה היכולת להתגבר על הכול והיא מגיעה למקומות הגבוהים ביותר. בעמידה מול היקום, האדם עלול לחוות את אפסיותו. לעומת זאת, הקבלה מעצימה את האדם וחייו. על בני זוג לדעת שלאהבה ביניהם יש חשיבות לא רק עבורם אלא אף עבור היקום, אשר הוא הדבר החזק מכול. העולם צמא למסר כזה.

הקבלה סבורה שביחסים בין המרחב האנושי והמרחב הא–לוהי יש השפעות הדדיות. יש מצוות רבות שנהוג להקדים לעשייתן את האמירה "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", מתוך תפיסה שקיום המצווה משפיע על העולם של מעלה. בדרך כלל מדובר במצוות ריטואליות כגון נטילת לולב, אך לא רק ריטואלים וטקסים, אף אלא החיים עצמם ומערכות היחסים שבהם, הם בבואה של הקודש ויש לראות גם אותם כמשפיעים על המרחב הא–לוהי. ברוח זו, אני מציע לתלמידיי להתכונן לכל דייט מתוך תפילה שהוא יביא לידי "ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".

הרב יעקב נגן הוא ר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו תשרי תשע"ז, 28.10.2016