הדימוי של הבורא כאָב נפוץ במסורת היהודית, אך גם לדימוי הנשי–אִמהי מקור בכתבי הקודש. באמצעותו נוכל גם אנו, נשים ואִמהות, להתקרב עוד צעד אל הקדושה ולהיות בה בנות בית

המשנה במסכת נידה (ג, ב–ה) מתארת את העובר בשלבים השונים של היווצרותו. תיאור זה נעשה לצורך הכרעה בשאלת זמן טומאתה של האישה שהפילה. כידוע, לחכמים לא היה אולטרא–סאונד, ולכן הם מתייחסים לעובר כפי שהם רואים אותו במקרה המצער של הפלה. כדי להכריע בשאלה מהו שלב ההיריון קבעו חכמים סימנים.

בתחילה נראה העובר בעיניהם "כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומים", בהמשך "כמין דגים, חגבים, שקצים ורמשים", אחר כך "כמין בהמה חיה ועוף", ולבסוף, רגע לפני שהעובר הופך לתינוק שאנו מכירים, הוא "טומטום ואנדרוגינוס". טומטום הוא מי איברי מינו סתומים ואנדרוגינוס הוא אדם שיש לו שני מינים – הוא גם זכר וגם נקבה.

המשנה הזו מעלה שאלות ותהיות על האופן שבו בחרו חז"ל לתאר את התהוות העובר. בכל בדיקות האולטרא–סאונד שעשיתי מעולם לא נראו לי ילדיי כמו דג, חגב, שקץ ורמש, וגם לא כבהמה ועוף. מדוע בחרו חז"ל בדמויות הללו כדי לתאר את העובר?

ייתכן שסיפור בריאת העולם בספר בראשית מסוגל לשפוך אור על התמה העומדת מאחורי המשנה שלפנינו. הצורות והחיות המתוארות במשנה מופיעות כמעט כולן בצורה זו או אחרת בסיפור בריאת העולם:

יבחושין, דגים, חגבים שקצים, רמשים, בהמה, חיה ועוף:

וַיֹּאמֶר אֱ–לֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם… נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל–עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ… נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ–אֶרֶץ.

אנדרוגינוס: "וַיִּבְרָא אֱ–לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ–לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם", ומוכר המדרש שמביא רש"י על אתר: "שֶׁבְּרָאוּ שְׁנֵי פַרְצוּפִים בִּבְרִיאָה רִאשׁוֹנָה". ובמילים אחרות: אדם שיש לו שני המינים – גם זכר וגם נקבה.

נמצא שהמשנה מתארת את תהליך התפתחות התינוק באופן מקביל לתהליך בריאת העולם, ואף הגמרא מרחיבה כיוון זה. הוא הדין להפך: חכמים במשנה במסכת נידה מדמים את סיפור בריאת העולם לתהליך היווצרותו של תינוק ברחם. כך שבריאת העולם היא היריון בן שישה ימים, שבו מתפתח העולם, או האדם, ברחם הא–לוהי. דימוי זה של היריון ולידה מעמיד את מי שמכונה בפי כול "בורא עולם" גם כיולדת, כאישה, כאמא.

לגאול‭ ‬את‭ ‬דימוי‭ ‬האם‭ ‬מאלמוניותו‭. ‬חני‭ ‬כהן‭ ‬זדה‭, ‬ללא‭ ‬כותרת‭, ‬2015

דימוי של אמא

הדימוי של הקב"ה כאב מוכר ונפוץ בתרבות היהודית מאז ומעולם. הקב"ה מדומה לאב בתורה (למשל "ויָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ–לֹהיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח, ה), ויותר מכך במדרשים, בתפילות ובפיוטים. במיוחד מוכר הביטוי "אבינו מלכנו" המופיע בגמרא (תענית כה, ב) ושובץ לאחר מכן בתפילות, ועל כן שגור בפיו של כל ילד. הכינוי הישיר "אבא" לקב"ה הפך למטבע לשון המשמש במגזרים שונים, כשהוא נפוץ במיוחד אצל חסידים המתבודדים ביערות. לעומת זאת, מי היה מעז לקרוא "אמא" בשדות הפתוחים, או לומר "אמנו" בתפילת הימים הנוראים? כינוי הקב"ה "אמא" נשמע כמו מעשה פמיניסטי רדיקלי. אבל מדוע?

ישעיהו הנביא, שאינו חשוד בפמיניזם, דווקא דימה את הקב"ה לאמא לא פעם. כך למשל בפסוקים (ישעיהו מו, ג–ד) "שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכָל–שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם. וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד–שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט" (אסבול מלשון סחיבה, סבלות), המתארים את עם ישראל כנישאים ברחם ה'. או בפסוק "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַ‍ִם תְּנֻחָמו" (ישעיהו סו, יג), אשר, שוב, משתמש בדימוי האִמהי כדימוי למערכת היחסים בין עם ישראל והקב"ה. וכן "הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד" (ישעיהו מד), המדמה את צעקת ה' לשאיפות ולנשיפות בלידה, המבטאות כאב ודחיפוּת.

ולא רק ישעיהו, גם כשמשה רבנו מתלונן על עם ישראל הוא פונה אל הקב"ה ומדמה אותו לאם יולדת: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ" (במדבר יא, יב) הוא שואל את הקב"ה, והתשובה היא כמובן – ודאי שלא, לא משה הרה וילד את העם הזה, כי אם הקב"ה.

זאת ועוד, אם נעבור מפשוטי המקראות לדרך המשל, נוכל לזהות רבים מסיפורי התורה המכוננים כסיפורים העוסקים בהיריון, לידה, הנקה והורות. סיפור המבול הינו כסיפור של לידה, שבו המים שוטפים את העולם והוא נולד מחדש מתוך רחם התיבה; העבדות במצרים כהיריון, המתחיל בזרע שנכנס אל תוך הביצית – משה בתיבה אולי, עשר המכות כפתיחת הרחם (כנגד עשר אצבעות?) וקריעת ים סוף כלידה פרטיקולרית יותר של עם ישראל בלבד; תקופת המדבר כתקופת הינקוּת והמָן כחלב אם – לבן, מתוק ומזין את כל תזונתו של התינוק. על כל רעיון כאן ניתן לכתוב מאמר שלם, וכאלה כבר נכתבו ועוד ראויים להיכתב.

להתחבר לנבואת ישעיהו

המדרש במסכת ברכות מסביר שאין לכנות את הקב"ה בתארים מלבד אלה המופיעים בתורה: "אנן הני תלת דאמרינן, אי לאו דאמרינהו משה רבנו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת?" (לא, ב). אמנם הכינוי "אמא" לקב"ה לא תוקן בתפילה, אך אין ספק שהוא מופיע בנביאים באופן גלוי ומפורש, ובסיפורי התורה באופן סמוי יותר כמשל.

פרופ' תמר רוס שאלה במאמר מקיף ומרתק: "העוד יכולות אנו להתפלל לאבינו שבשמים"? (עין טובה, 1999), כיצד נשים בתקופתנו יכולות לשאת את הדרתן מהשיח הדתי ואת ההתייחסות המגדרית הזכרית אל ריבונו של עולם. כמעט עשרים שנה אחר כך אני שוב שואלת – העוד?

נדמה ששאלות אלו לא נשאלו בתקופתם של חז"ל, בין השאר לאור מקומן המובנה של נשים בחברה. בתקופתנו, אתחלתא דגאולה, השאלות סוף סוף נשאלות, וייתכן שאחד הפתרונות הוא לגאול את דימוי האם מאלמוניותו, להתחבר מחדש לנבואתו של ישעיהו, להעז לקרוא לקב"ה "אמא", ולכונן בעקבות כך גם מערכת יחסים חדשה עם הקב"ה, מערכת יחסים שאינה מבוססת רק על אדנוּת, אלא גם על הכלה ורחמים.

באמצעות הדימוי הנשי–אִמהי של ה' ייתכן גם שאנו, כנשים ואִמהות, נוכל להתקרב עוד צעד אחד אל הקדושה ולהיות בה בנות בית, שוות בין שווים, שהרי נבראנו כולנו בצלם א–לוהים, ולו אין גוף ואין דמות הגוף, רק מערכת ענפה של דימויים שלכולנו יש בה מקום.

אפרת גרבר–ארן היא חברת הוועד המנהל ב"נאמני תורה ועבודה", ב"קולך" ובמרכז יה"ל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו תשרי תשע"ז, 28.10.2016