חדר נעול אחותי כלה | חבצלת פרבר
מוטיב הכלה המסתגרת בחדרה ברגע החופה מוכר וכמעט נדוש. אלא שמטלון מצליחה לרענן במרכיבים בלתי צפויים, בדקוּת תיאורי הדמויות ובשפה מדויקת וחפה מוולגריות
והכלה סגרה את הדלת
רונית מטלון
כתר, 2016, 130 עמ'
"הכלה הצעירה, שהסתגרה בשתיקה מוחלטת בחדר השינה של הוריה… הודיעה לבסוף מה שהודיעה וחזרה שלוש פעמים על הצהרתה המדהימה מבעד לדלת המוגפת… 'לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת'".
במילים אלה (המהדהדות בדרך של היפוך את "מקודשת, מקודשת, מקודשת") נפתחת הנובלה של רונית מטלון, שעניינה הסיוט האימתני ביותר בחייהם של כל אם (לא רק יהודיה) ואב, ובחייו של כל זוג מאוהב שמתכנן למסד את הקשר: מה יהיה אם הוא/היא יברחו לי פתאום ברגע האחרון לפני החופה?
ובכן, זה בדיוק מה שקורה למרגי, שביום חתונתה מגיפה את דלת חדר השינה ומתבצרת מאחוריה, מסרבת לצאת, להתחתן או אפילו לדבר. ובעבר השני של הדלת – "במסדרון העצוב" ואחר כך בסלון – כולם: אם הכלה, החתן, סבתא המכונה סבתונה ובן הדוד ואליהם מצטרפים גם הורי החתן. מסביבם המעגלים הקשורים לחתונה: מנהל האירועים, המוזמנים – שעוד לא יודעים שהחתונה מוטלת בספק – ואחרונים חביבים, המחלצים הפוטנציאליים: הרופאה הפסיכיאטרית הרוסית והנהג של משאית חברת החשמל הפלשתינית עם הסולם והמעלון. גלריה של דמויות מגוונות – מבחר (חלקי) מן החברה הישראלית – שנדחסות אל תוך נובלה בת 130 עמוד, ושאנו עומדים להתוודע אליהן, ואל חלקן אף לרוחב ולעומק, ולעבור עמן את החוויה הקשה.
נעלי לכה שחורות
לא קשה לדמיין את הסיטואציה הזאת, כשהכלה מסרבת להתחתן והחתן המיועד ובני המשפחה הקרובים צריכים להתמודד עם התבשיל הרעיל שמרגי בישלה להם: מה עושים, איך מגיבים, מה אומרים למוזמנים? מבטלים, לא מבטלים את החופה? ומה עם הכספים ששולמו, האוכל שבושל, הצלמת והתזמורת שקיבלו תשלום מראש? לאמיתו של דבר, העלילה, במובן של רצף אירועים ומעשים, היא מינימלית, ועיקר ההתרחשויות הן נפשיות (בעיקר אצל החתן) או רלציוניות – כאלו שקורות ביחסים בין הדמויות.
ודווקא משום שהכול, החל בנושא וכלה בעיקרי העלילה, כל כך מוכר וכמעט יומיומי ומתבקש כל כך לסרט או לסיפור – אי אפשר שלא להתפעל מן הבחירה של מטלון, שלקחה את הנושא הזה וארגה ממנו אריג פלאים רענן, מלא מרכיבים בלתי צפויים, גוונים ובני–גוונים, התבוננויות מדויקות בבני אדם ושחזור האופן שבו הם מתנועעים, מדברים ומתייחסים אלה לאלה.
מטלון מפליאה באבחנותיה ובתיאור הפרטים הקטנים והאירועים הזניחים ביותר שמהם מורכבים החיים ובני האדם, כאחד: המריבות הקטנות לפני יום החתונה, נעלי הלכה השחורות שמרגי (הכלה) מנסה לאלץ את מתי (החתן) לקנות: מתי מתעצבן – בגלל הנעליים, בגלל הזבן. נוטש בכעס את חנות הנעליים, ממתין זמן ממושך מחוץ לחנות ומתכוון "להגיד לה, להטיח בה בעצם: 'אני לא בובה שמלבישים אותה בנעליים של ערסים, הבנת?'". עד שבסוף מרגי יוצאת "כאילו כלום… שילבה את זרועה בזרועו ואמרה: 'בוא נלך לראות את הארי פוטר'".
מה קשור הארי פוטר לכאן? – אבל דווקא הילדותיות הזאת, התמימות והתום שמשתקפים בשם הזה ובאסוציאציות הקשורות אליו, משקפים טוב יותר מאלף מילים את מרגי ואת אישיותה, ללא צורך בהכברת מילים. ונעלי הלכה השחורות? מתי קונה אותן בסוף בכל זאת – אבל רק ביום המחרת. ומרגי, בדרכה הגלויה, הבלתי מתביישת, מבטאת את האמת, "סתם רצית לשמח אותי, מה יש?".
תחושת הקלה
יפה במיוחד, מדויק וחודרני, הוא תיאור הטלטלה והשינויים הרגשיים והתודעתיים העוברים על מתי, החתן, לאורך היום הקשה הזה. זה מתחיל באסרטיביות: "תשמעו, התנער מתי… אל תתערבו. תוציאו בבקשה את הידיים והרגליים שלכם מהעסק שלנו…" (עמ' 44), נמשך ב"לא ייאושו הוא שהשתנה… אלא מזג האוויר של אותו ייאוש… עכשיו צצה ועלתה איזו שקיפות, צלילות של מים… איך לא עלתה בדעתו האפשרות הנוראה מכולן?…" (52). וכך, בתנודות בין אופטימיות לפסימיות, בין ניתוק לערגה, עד ל"תמיד היה עליו לעקם משהו בתוכו אל מול מרגי…" ו"חלפה בו תחושת הקלה, שחרור עצום ממשא שכלל לא ידע על קיומו…" (109) ובסוף: "אני אגיד למרגי את הסליחה שאת אומרת… הבטיח, משתומם על כך שבאופן כלשהו שמח להבטיח לה…" (111).
שינוי דומה עובר – ואולי רק נחשף לעינינו? – על פנינית, אמו של מתי, "סגנית מנהל אגף בביטוח הלאומי", עם "קולה המהימן הארוז ועמיד כמו קרטון חלב עמיד", הדורסנות שלה (33), והכנות והישירות שהן כנעיצת סכין בלב ("הכלה שלך החליטה ברגע האחרון… שהיא לא אוהבת אותך…". עמ' 48). פנינית מתגלה פתאום דווקא כרגישה וחומלת, מבינה את כאבה ואת חרדותיה הלא מבוטאות של נדיה, אמה של מרגי, ומוכנה לוותר על דעותיה ולקחת על עצמה את כל הוצאות החתונה שהתבטלה, ולא להטיל מחצית מהן על נדיה, אם הכלה האלמנה וידועת הסבל.
אותו אפיון מורכב ודק–מן–הדק מופיע גם בבנייה של דמויות המשנה, הסבתא החצי–סנילית ובמיוחד בן–הדוד אילן, מין דמות צללים דקדנטית, שמאחורי ההופעה החריגה שלו הוא רגיש, אוהב ונכון להגיש עזרה, ומזכיר סרטי "נוּאַר" או "מנחה קברט–אלה–שמאטע" בעקבות הסרט המפורסם "הקברט".
כל הפרטים, הדמויות וההתרחשויות לקוחים מן היומיום שלנו, אבל מטלון יודעת לבחור ולצרף אותם ברגע הנכון ובניסוח המדויק ביותר האפשרי. למרות השמירה על האותנטיות והנאמנות לאופי הדמויות והמאפיינים שלהן, השפה של הספר נכונה, גבוהה–ספרותית לפעמים ("נשנק מעלבון") עם מעט סלנג פה ושם ("תפסיק לחפור"), אבל תמיד ללא שיבושי לשון, שגיאות דקדוק או שגיאות מגדר ומספר – שהפכו בשנים האחרונות בספרות לסימני ההיכר הדוחים של "אותנטיות", "עדתיות" ורגישות חברתית. שפתה של מטלון בנובלה היא עברית במיטבה, שאינה מתפתה להתחפש לשפת הרחוב. התוצאה היא ספר שאפשר לקרוא וליהנות ממנו מבלי לחוש מבוכה לשונית ודאגה לגורל השפה העברית.
ערבית במקום עברית
הערה אישית וכואבת לסיום: חשתי צער מכך שמטלון נזקקה לשיר בערבית של פיירוז שנועל את הסיפור, כדי להביע את מה שרצתה להביע בענייני אהבה–חיזור–הוא–והיא, ולא מצאה מקבילה מתאימה או ראויה בעיניה מן השירה או המקורות בעברית. והרי היא יכולה גם אחרת!
מטלון מצאה רלוונטיות לסיפור בלאה גולדברג ובאחד ממחזורי שיריה, ועשתה בו שימוש יפה כל כך, תוך ששילבה בתחכום רב גרסה משלה לשיר והתייחסויות אליו (כולל ציון שם המשוררת) במהלך העלילה. אבל עיקר השילוב של המשוררת בסיפור הוא בשימוש שעושה מטלון בשיר "בדרך" מן המחזור "משירי הבן האובד". מטלון "מנכסת" את השיר, הופכת את האח לאחות ואת "משירי הבן האובד" ל–"משירי הבת האובדת" (עמ' 58). את הגרסה הנקבית הזאת כותבת מרגי על "דף נייר גדול, תלוש ממחברת" ומעבירה כמסר מתחת לדלת הנעולה. מה היא מנסה לומר? האִם כדברי האֵם, נדיה, שאומרת "זה מרגי כתבה… עשתה את השיר על נטלי… הלכה הילדה לאיבוד, ככה היא כתבה בשיר…" (עמ' 66–65)? או שהיא כותבת באמצעותו על עצמה, שבעיצבונה העמוק על האחות הקטנה שנעלמה בדרך מבית הספר הפכה אותה לדמות כפילה שלה, לחלק מהותי מזהותה?
השיר בגרסתו החדשה מוצג אפילו לרופאה הפסיכיאטרית, שנקראה לדובב את מרגי. כך משמש שירה המנוכס של גולדברג כבבואה של מרגי ושל המעגל האנושי שסובב אותה. כל המרכיבים שקשורים בו – העצב של לאה גולדברג, "הבן האובד" שהתגלגל בבת האובדת, ומרגי ש"כתבה" מחדש את השיר בחדר שבו הכינה אמהּ ממתקים לנטלי האובדת לכשתשוב – מניעים את התהפוכה הרגשית הסופית של מתי החתן, כשהזרות שחדרה אל קולו והזרות של מרגי נפגשות, והוא מבין "שזהו בדיוק מה שאהב בה בעצם: את זרותה…".
כאן נפתרת העלילה. וחבל לטעמי שבנקודת המהפך הזאת (זו שבגב הספר כינו אותה, משום מה, "הסוף המפתיע"), כשהזרויות מתלכדות ל"תואם מדויק", מצטטת מטלון דווקא שיר ערבי של פיירוז.
נכון שמתאים לסבתא המזרחית לדקלם שיר בשפת–האם שלה, שהוא ללא ספק מרכיב בדנ"א של נפשה. אבל אם שיר של לאה גולדברג שימש למטלון בהצלחה עד כה, אין עוד שיר בשירת הנשים שלנו שיכול למלא תפקיד גם כאן? אולי אפילו ציטוט מ"שיר השירים", שגם הסבתא סבתונה בוודאי יודעת אותו?
"והכלה סגרה את הדלת" היא נובלה יפהפייה, אלגנטית, מתוחכמת ומדויקת. מתברר שאפשר לנסח אמירות על יחסי עדות, גברים ונשים, על זקנה ועל יחסי ישראלים–פלשתינים, גם ללא ניסוחים וולגריים או פוליטיים במפגיע.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016
פורסמה ב-18 באוקטובר 2016, ב-גיליון האזינו תשע"ז - 1001, סיפורת ותויגה ב-רונית מטלון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.
השארת תגובה
Comments 0