המוכתארים באו לברך | דוד מלמד

במוצאי יום הכיפורים, באישון לילה, הוקמו אחת עשרה נקודות ההתיישבות בנגב. על המבצע החשאי ועל התגובות לו בעולם הערבי במלאת שבעים שנה להקמת היישובים

לפני 70 שנה, במוצאי יום כיפור תש"ז (1946), עלו על הקרקע ביוזמת הסוכנות היהודית אחד עשר יישובים בנגב הצפוני. מקימי היישובים השתייכו למגוון הזרמים החלוציים: קבוצות נוער יוצאות בולגריה, גרעיני הנוער העובד, הצופים והחלוץ, יוצאי פולין מתנועת השומר הצעיר וחברי גרעין "ציון" מצפון אמריקה, גרעין של הפועל המזרחי, גרעין הנוער הבורוכובי ופליטי שואה מצרפת, בלגיה ופולין, חברי החלוץ מעיראק, קבוצות הכשרה של הקיבוץ המאוחד, גרעיני השומר הצעיר מהארץ ומדרום אפריקה, גרעין ממעפילי "פאטריה", גרעין דתי של הפלמ"ח ועולים מתורכיה, מרומניה, מהונגריה ומתוניסיה.

רוב המתיישבים היו בפלוגות עבודה במושבות במרכז הארץ, ומיעוטם בגרעיני נוער של הפלמ"ח. מיקום היישובים שהוקמו נשמר בסוד עד ליל העלייה על הקרקע. תכנון המבצע וביצועו הוטלו על מטה ההגנה, וכמפקד המבצע מונה יוסף אבידר, ממפקדי ההגנה ולימים מראשוני האלופים בצה"ל. למשימה גויסו מתיישבים מיישובים ותיקים, כלי רכב ונוטרים שתפקידם היה לאבטח את המבצע. כל הציוד וחומרי הבנייה רוכזו בבסיסי היציאה על ידי חברת "סולל בונה".

לפני שבעים שנה הם באו לממש את רצון היישוב היהודי לגרום להכללת אזור הנגב בתוך גבולותיה העתידיים של המדינה היהודית ולאלץ את הגורמים הבינלאומיים לשקול את מפת החלוקה מחדש. כך עלו על הקרקע אורים, בארי, גל און, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה, שובל ותקומה. הקרקעות ליישובים נרכשו על ידי סוחרים פרטיים ועל ידי חברת הכשרת היישוב והקרן הקיימת, והודגש שהיו כולן בבעלות יהודית. התאריך המדויק לביצוע המשימה היה מוצאי יום כיפור, בהנחה שהבריטים יתקשו לצפות שמבצע כה גדול יחל אחרי הצום, וגם משום שמוצאי השבת היה ערב היום החופשי של החיילים הבריטיים.

מיקום‭ ‬היישובים‭ ‬נשמר‭ ‬בסוד‭ ‬עד‭ ‬ליל‭ ‬העלייה‭ ‬על‭ ‬הקרקע‭. ‬מימין‭ ‬למעלה‭ ‬בכיוון‭ ‬השעון‭: ‬חדר‭ ‬האוכל‭ ‬באורים‭, ‬הצריף‭ ‬הראשון‭ ‬בגל‭ ‬און‭, ‬
בית‭ ‬הכנסת‭ ‬בכפר‭ ‬דרום‭ ‬לפני‭ ‬הפינוי‭, ‬מגדל‭ ‬המים‭ ‬בתקומה‭, ‬קיבוץ‭ ‬משמר‭ ‬הנגב‭ ‬ב‮–‬1950‭, ‬חצרים‭, ‬נירים‭, ‬בית‭ ‬הביטחון‭ ‬ומגדל‭ ‬המים‭ ‬בבארי צילום‭: ‬ד‭"‬ר‭ ‬אבישי‭ ‬טייכר‭, ‬מוטי‭ ‬סנדר‭ ‬באדיבות‭ ‬קטיף‭.‬נט‭, ‬אריאל‭ ‬פלמון‭, ‬קטקוף‭ ‬סיימור‭, ‬מיכאל‭ ‬יעקובסון

מיקום‭ ‬היישובים‭ ‬נשמר‭ ‬בסוד‭ ‬עד‭ ‬ליל‭ ‬העלייה‭ ‬על‭ ‬הקרקע‭. ‬מימין‭ ‬למעלה‭ ‬בכיוון‭ ‬השעון‭: ‬חדר‭ ‬האוכל‭ ‬באורים‭, ‬הצריף‭ ‬הראשון‭ ‬בגל‭ ‬און‭, ‬
בית‭ ‬הכנסת‭ ‬בכפר‭ ‬דרום‭ ‬לפני‭ ‬הפינוי‭, ‬מגדל‭ ‬המים‭ ‬בתקומה‭, ‬קיבוץ‭ ‬משמר‭ ‬הנגב‭ ‬ב‮–‬1950‭, ‬חצרים‭, ‬נירים‭, ‬בית‭ ‬הביטחון‭ ‬ומגדל‭ ‬המים‭ ‬בבארי
צילום‭: ‬ד‭"‬ר‭ ‬אבישי‭ ‬טייכר‭, ‬מוטי‭ ‬סנדר‭ ‬באדיבות‭ ‬קטיף‭.‬נט‭, ‬אריאל‭ ‬פלמון‭, ‬קטקוף‭ ‬סיימור‭, ‬מיכאל‭ ‬יעקובסון

תגובות חלוקות

שעות אחדות לאחר סיום הצום העמיסו את הציוד על המשאיות ובשעת חצות יצאו מנקודות הבסיס שיירות של מכוניות לעבר אחת עשרה הנקודות. העבודה בנקודות נמשכה כיומיים עד השלמת כל המבנים והגדרות שתוכננו. העלייה נעשתה בשיטת חומה ומגדל, אך החומה הייתה רק גדר תיל והמגדל היה מגדל עץ עם חבית מים. בכל נקודה הוקמו בנוסף מספר צריפים שהובאו במשאיות ובאוהלים.

הבריטים הגיעו לרוב הנקודות למחרת העלייה על הקרקע אך לא התערבו ולא פינו את המתיישבים בכוח. הבדואים תושבי האזור נחלקו בתגובותיהם הראשוניות: חלקם קיבלו את היהודים בברכה, בתקווה שבואם יביא ברכה לאזור, וחלקם התנגדו ליישובים החדשים. בעיתונות הערבית ננקטה עמדה חריפה נגד "כיבוש הנגב על ידי היהודים".

העיתון "דבר" מבשר באופטימיות בעמודו הראשון ב–8 באוקטובר 1946:

הבדואים שהופתעו למראה המסע הממוכן הזה התאספו וליוו את המסע תוך קריאות 'סלאמתק ליאהוד' (שלום ליהודים)… 3 מוכתארים משבטי הבידואיים שבסביבה באו לברך את הישוב החדש והציעו את עזרתם לעולים. הם הביעו במלים חמות את קורת רוחם להקמת ישוב חדש בשכנותם. בדואי אחד, בודד אף הוא, בא לברך את העולים והציע לקיבוץ שיקים ברכת מים גדולה ויגדל מלפפונים, באשר הקרקע, הוא אומר, היא פורייה מאוד וגידול המלפפונים עולה בה יפה מאוד. הוא גם הביע את נכונותו לעבוד בקיבוץ.

ההמשך מתאר באופטימיות רבה את תגובות הערבים לעליית היישובים:

מציינים את קבלת הפנים הידידותית של השכנים הערבים. הערבים קידמו את פני העולים במתנת פירות, ובנקודות אחרות אף סיפקו מים לשתייה למתיישבים החדשים. במקום אחר נערך על ידי מוכתר הנקודה זבח מסורתי של כבש שנשחט לכבודם של השכנים. בייחוד רבה שמחתם של הבדואים בנגב הדרומי שהביעו את תקוותם כי היהודים יצליחו להביא מים לנגב ולהחיות את הסביבה.

ואולם, בצד הידיעה המלבבת הזאת יש ידיעה שונה תחת הכותרת "דורשים הפסקת ההתפשטות היהודית": "משלחת מערביי חברון ביקרה אתמול בירושלים ונפגשה עם ג'מאל חוסייני ואחמד חילמי פשה. המשלחת מסרה להם על הנקודה היהודית החדשה שהוקמה על יד בית ג'וברין ודרשה לעשות מאמץ גדול למנוע את התפשטות הישובים העבריים".

יום אחד לאחר מכן, ב–9 באוקטובר 1946, הביא "דבר" דיווח מקהיר על תגובת העיתונות המצרית לעליית היישובים על הקרקע בנגב תחת הכותרת "עיתוני מצרים על ההתיישבות בנגב – בסגנון צבאי" ובה נכתב: "כמה מעיתוני מצרים מנסים, לאחר שהגיעה הידיעה על יסוד 12 ישובים חקלאיים יהודיים חדשים בנגב, לעורר את קוראיהם על סכנה דמיונית הצפויה כביכול מההתיישבות היהודית. עצם המאורע פורסם בכותרות גדולות בשני עיתונים רבי השפעה, בנוסח פרובוקטיבי. את מעשה ההתיישבות הציגו העיתונים האלה בסגנון של פעולה צבאית, שבה שיתפו כוחות צבאיים יהודיים מאורגנים. הכותרות מזכירות את ימי ההודעות הצבאיות במלחמה, כמעט ימי אל עלמיין".

פוליטיקה ומציאות לחוד

על התייחסות שלילית להתיישבות יהודית זו כותב אלחנן אורן בספרו "התיישבות בשנות מאבק" (הוצאת יד בן צבי, תשל"ח, עמ' 178): "עיתוני מצרים לא קיבלו את נימת ההודעה הבריטית הרשמית אלא ראו בעליות על הקרקע פגיעה בבריטניה". הוא מצטט את "אל אהרם" שכתב "כי היהודים שיבשו את תכניתו של מונטגומרי וכבשו את הנגב 'כיבוש בזק'. העיתונים הערביים בארץ עלבו בממשלה שהופתעה". עיתון אחר המצוטט על ידו, "אל כותלה", כתב כי "'הצבא היהודי הסודי' ייסד מושבות מתוך התנגדות לתכנית הבריטית לכונן בנגב בסיסי אספקה".

בהערה בעמ' 179 מוסיף אורן: "לאחרונה ביקש ההיסטוריון הערבי הפאלסטיני ואליד חלדי לקשור בין הצהרת התמיכה של טרומן בחלוקה מ–4 באוקטובר ('הצהרת יום הכיפורים') ובין 'מבצע הפלמ"ח' בנגב במוצאי יום הכיפורים".

המאמר הראשי של "דבר" באוקטובר מסכם, למעשה, את כל מה שנכתב בעיתונים באותו נושא:

בוני הישובים החדשים בנגב נתקבלו בסבר פנים יפות על ידי התושבים הערבים המעטים שבסביבה ובפנים זעומות מאוד על ידי העסקנים הפוליטיים הערביים. תושבי הנגב, פלחים ובידואים מן האזורים שבהם הוקמו הישובים, קיבלו בידידות את פני הבאים וגם הסבירו כי ההתיישבות היהודית עשויה להביא להם ברכה על ידי גילוי מקורות מים, על ידי קידום החקלאות ופתיחת שוק לתוצרתם. התברר שוב כי המפעל ההתיישבותי היהודי, הגברתו והרחבתו היא הדרך הטובה ביותר להקמת יחסי שכנות טובה עם התושבים הערבים שבארץ, כל עוד גורמים פוליטיים אינם מעלים נימוקים פוליטיים, ואינם מחדירים אותם למוחות. התברר שוב כי ההיאבקות הפוליטית היא לחוד ומציאות החיים היא לחוד. המפעל אשר עורר תקוות בלב תושבי הנגב הערבים הוציא מכליהם את אנשי הועד הערבי העליון ואנשי העיתונות הערבית. ג'מאל ביי חוסייני, אשר, כידוע, כבר פעל גדולות ונצורות למען הנגב ותושביו, ואשר, כידוע, יש בידו להציל את הפלחים והבידואים בנגב ממצוקתם ומנחשלותם, פתח בפעולה רבתי.

אופטימיות זו לא הגיעה לאוזני העיתון "אל ווחדה" שהתריע על כך ש"הציונים הקימו נקודות ישוב משלהם על חורבותיהם של כפרים ערביים" ופרסם בשם סוכנות "יונייטד פרס" כי אנשי המפקדה הצבאית בירושלים אמרו שאחת המטרות של הקמת הישובים החדשים היא להניא את הבריטים מן הרעיון להקים בסיסים צבאיים באזור הנגב. אין להניח שאנשי המפקדה בירושלים מסוגלים לומר שטות זאת או להאמין בה. אך נראה שהעסקנים הערביים בטוחים מאוד כי ימצאו אצל השלטונות הבריטיים הבנה מלאה לשאיפתם לשמור על השממה בנגב, לבל תופרע חס ושלום. אין לך דוגמה משכנעת יותר לסתירה שבין צרכיהם של המוני התושבים הערבים לבין שאיפותיהם של מנהיגיהם המוכרים על ידי הרשות מאשר דו שיח זה בין ערביי הנגב לבין המנהיגות הערבית".

ב–9.10.1946 הביא "דבר" בעמודו הראשון רשימה בשם "הדי ההתיישבות בנגב". "כל העיתונים הערבים הגיבו אתמול על ההתישבות החדשה בנגב. 'אל וחדה' החוסייני מציין בתרעומת בראש העיתון (בכותרות) את ישוב הנקודות המשתרעות על שטח של 'מאה אלף דונם קרקע ערבי' ומספר על 'מאתיים מכוניות שהעבירו את פלוגות ההגנה לעיני הממשלה, כדי להקניט את הצבא'. 'פלשתין' קובל בכותרת ובהערה בשולי הידיעה על העליה החדשה לקרקעות הנגב, כי הערבים מסיחים את הדעת מפעולת ההתיישבות הנמרצת ועוסקים במחאות נגד טרומן וזולתו ובמתן הכרזות פוליטיות".

"א–דפאע" הקדיש את מאמרו הראשי "ביום אחד!" למאורע האמור:

אחת עשרה מושבות הקימו היהודים בדרום עד רפיח. הם בחרו את "יום האדמה" לעריכת הפגנה זו. פעולה זו נתלוותה בתעמולה רחבה בעיתונות העברית. כך הקימו היהודים בלב "האזור האסור" את המושבות החדשות. לא "הספר הלבן" ולא מגיניו יכלו לעמוד בפניהם, לו אף לדקות מספר, כדי להודיע להם שיש חוקים. הממשלה חלשה מלהגשים את חוקיה בשאלה העדינה ביותר, שאלת הקרקע, כשם שהיא חלשה בעניינים אחרים. דבר זה לא ישתנה כל עוד יישארו המנדט, הוועדות והדו"חות והוועידות. היהודים מתפשטים והולכים לעבר סוריה והלבנון, מצרים והמדבר, כדי ליצור עובדות לטובת חלוקה רחבה. ההתיישבות החדשה שהגיעה עד גבולות מצרים מתכוונת להפגין בפני האנגלים והאמריקאים, ידידי היהודים, שלא יסתפקו רק באזור השפלההתיישבות חדשה זו היא "התראה מוסרית חזקה לבעלי הארץ הזאת" שיש לפגשה במעשה ולא בדיבור. המנדט הוא שהביא עלינו את כל אלה וכיצד נתאונן בפני ממשלת המנדט וכיצד נחכה לעזרתה?

גיור היישובים

כעבור מספר ימים כבר צוטטו בעיתונות העברית תגובות שהופיעו בעיתונות הערבית. "על המשמר" כתב ב–13 באוקטובר 1946: "דובר הסוכנות עמד בדבריו במסיבה עם עתונאי חוץ על תגובות העתונות הערבית, ביחוד עתוני מצרים, לעליית 11 הנקודות בנגב, כאילו הן באו כצעד נגדי לתוכניות של הקמת בסיסים צבאיים בריטיים שם. אנו, אמר הדובר, עדיין לא איבדנו את חוש המידה. לא רק שאין הדבר כן, אלא גם לו היה הדבר בידנו לא זה הקו של התנועה הציונית, המכירה באינטרסים הבריטיים בארץ ישראל".

מן הצד השני של המפה הפוליטית היהודית תיאר "המשקיף" של התנועה הרוויזיוניסטית במבט לאחור, כעבור כשנתיים, ב–26 ביולי 1948, את תמונת המקום שבו הוקמו הישובים: "זהו האזור הפורה ביותר בנגב ומושך אליו ערבים רבים מהדרום והנגב. בשכנותו של הישוב החדש הזה (כפר דרום)  לא הייתה כל נקודה עברית, והוא היווה אי בים ערבי ממש. 12 קילומטר צפונית שוכנת עזה ודרומית מכפר הדרום נמצאת העיר הערבית חאן יוניס. אם כי ערביי הסביבה דברו רובם עברית ואף יידיש, בחלקם עקב שוטטותם בסביבות רמת גן ופתח תקווה, רחובות ונס ציונה, הרי הם גילו מהיום הראשון יחס רע ותוקפני לנקודה העברית החדשה. אולם המתיישבים הצעירים הצליחו לשפר אתם את היחסים".

יעילות רבה של המוסדות התגלתה ב"דבר" ב–9.10.1946 בהודעה מעניינת על "גיור" היישובים, כולל הסברים: "שמות עברים לישובים יהודים החדשים בנגב וביהודה". בהודעה נכתב:

הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל מודיעה: עד לבירור בועדת השמות שתחליט על השמות הקבועים לישובים החדשים שקמו ביהודה ובנגב, ייקראו מקומות העלייה על שמות הגופים ההתיישבותיים חוץ לארבע נקודות שניתנו להן שמות זמניים. מעתה ועד להחלטה הסופית תיקראנה כל הנקודות רק בשמות האלה:

  1. תל תורמוס קדמה (קוף צרויה). 2. חירבת מוסג'ה גל און. 3. סומרה תקומה. 4. נחאביר (קיבוץ בארות) בארי (אלף צרויה), זה היה שמו העברי של ב. כצנלסון ז"ל. 5. דנקור נירים. 6. קרין אורים. 7. מדסוס נבטים. 8. קלטה (הגרעין מאפיקים) חצרים (שם סמלי ע"ש צורת התישבות שהיתה נהוגה בנגב בתקופת התנ"ך). 9. ביר זבאלה (קיבוץ אילת) שובל (בית בקמץ). זהו שם ראש משפחה של מטה יהודה. 10. ביר מנסורה (מצודת ברוכוב) משמר הנגב. 11. דיר בלח (בוגרי כפר הנוער הדתי) כפר דרום. שם היסטורי על שם כפר שהיה קיים במקום בימים הקדומים. 13. יסוד (קיבוץ א"י ג' של "השומר הצעיר") בניה (נון ויוד קמוצות). לפי השם העברי שניתן לחורבה הנמצאת בתוך הקרקע של הנקודה. 13. לישוב ליד מעלה החמישה ניתן זמנית השם נוה אילן.

כך ניתנו ליישובים היהודיים בנגב וביהודה שמותיהם העבריים כפי שקבעה הקרן הקיימת לישראל, וכך הושלמה עוד אחת ממשימותיה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-18 באוקטובר 2016,ב-גיליון האזינו תשע"ז - 1001. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: