נשארות בשוליים | מירי (לאור) כהנא

במשפחה, בקהילה ובחינוך – בעוד את הגברים החברה הדתית מעודדת להתחזקות מתמדת בעבודת ה', בכל הנוגע לנשים השאיפה יורדת למינימום ההכרחי. קריאה לחשבון נפש דתי–מגדרי

ביהדות, מעמדן של הנשים שווה לגברים מבחינת עמידתן כסובייקט לפני ה' והדרישה מהן להאמין בו, לאהוב ולירא אותו, להתפלל ולשמור את מצוותיו. ואף על פי כן, התחזקות נשים בעבודת ה' הפכה בחברה הדתית לנושא סבוך שמהדהדים בו מסרים סותרים במספר מישורים – החינוכי, הזוגי והקהילתי.

נפתח בתחום החינוכי. בכל הנוגע לתחום שמעבר לקיום המינימלי של המצוות אין כל ספק שראוי שכל אדם ישתמש בכישרונותיו ובתכונותיו הייחודיים וישקיע אותם בעבודת ה'. בעלי היכולת האינטלקטואלית ילמדו תורה, המוזיקליים יהיו חזנים, וכן הלאה. האם גם לנשים מוצעות שלל דרכים בעבודת ה', או שכאן אנחנו מעדיפים שהכישרונות יושקעו בתחומים אחרים, ולא יירתמו לעיסוק בקודש?!

זו שאלה מרכזית בחינוך הבנות, שמועבר בו מסר כפול. מצד אחד אנו מחנכים שעבודת ה' היא ראשונה במעלה, ומצד שני כבר בגיל צעיר מעדיפים שהבנות יסתפקו במועט, ולא יעשו מעבר למינימום הנדרש. כך, באולפנות רבות לא מוקדש זמן לתפילת מנחה או לזימון אחרי הסעודה, למרות שלפי חלק מהשיטות מדובר בחובה. בבתים רבים מעודדים את הבנים לקום לתפילה וללמוד תורה, אך לא את הבנות. הורים שואפים שהבנים ימשיכו ללימודים על תיכוניים במוסדות ישיבתיים, אך נרתעים מלימוד נוסף לבנות, גם אם הן חכמות ומתכוונות להשקיע שנים בלימודים אקדמיים.

מדוע לא לחנך גם את הבנות להתחזקות בעבודת ה'? האם עבודה זו אינה בראש סדר העדיפויות כשמדובר בבנות? יתרה מכך, יש להסתפק האם הפניית ההתחזקות בעבודת ה' רק לבנים לא תביא בסופו של דבר להחלשתם. שכן כיצד נושא ששייך רק לחלק מבני הבית יכול להפוך לציר מרכזי בחיי המשפחה? וכיצד ישתכנע ילד בחשיבותה הקריטית של תפילה אם המסר לא מופנה גם לאחיותיו?

גם כשכבר עוסקים בחינוך להתחזקות בעבודת ה', הרבה פעמים המסר שמסתתר בין השורות הוא אחר. כשלקראת הימים הנוראים שומעות הבנות שיעורים בבתי הספר, הסאבטקסט הוא שתשובה היא עניין לגברים עם זקן (שנמצאים מבחינת התלמידות הרחק בשמים או מעבר לים), או לנשים עם סיפור אישי קורע לב, רצוי בליווי גיטרה או סדנת יצירה. האם אין נשים שיכולות להרצות כמומחיות בנושא תורני?

%d7%9e%d7%99%d7%a8%d7%99

צילום: מרים צחי

האחראי על המשפחה

אם הגענו לכאן, הרי שיש להעיר גם על התחום הדתי שבו מוצאת מערכת החינוך לבנות להשקיע את מירב מרצה – הצניעות. לטעמי, היות שבדרך כלל גם מי שאינה עומדת בקריטריונים ההלכתיים לבושה באופן צנוע יותר מהמקובל ברחוב, במקום העבודה או בטלוויזיה שבסלון הבית, לא ברור למה הדיון הזה קודם מבחינה הלכתית לדיון על ברכת המזון או על לשון הרע. מלבד זאת, עניין הלבוש הוא מורכב יותר בשביל להעמיד עליו את כל התורה על רגל אחת. יש כאן נושא שנוגע לדימוי גוף, ללחצים חברתיים ולעוד גורמים שמהווים בימינו אתגר חינוכי בכל חברה, בפרט אם הנימוק שניתן לכך הוא טובת הגברים והתפיסה של הנשים כמגלמות פיתוי בלבד.

האידיאל החינוכי צריך לשאוף אפוא לתשתית רחבה יותר של מחויבות הלכתית. ויותר מזה: לבוש שעומד בכל הקריטריונים ההלכתיים מבליט את הזהות הדתית כבר במבט ראשון ורחוק, ובמקומות רבים מאפיל על ראיית האישה כאישיות עצמאית. זו נשיאת דגל, ונשיאת דגל לא יכולה להיות השלב הראשון. היא דורשת הזדהות עמוקה, היכרות ותחושת שייכות. מה שאמור לעמוד בתשתית הוא השאיפה להתחזקות תורנית, ואחריה יימשך כל הצביון, לא להפך.

ומכאן לתחום הזוגי. גם בתחום הזה נראה שמצפים מהנשים להסתפק במועט, כשהגברים נתפסים כאחראים הבלעדיים על חיי הדת במשפחה. הנה כי כן, נשים רבות עוקבות כיום בדאגה אחרי מצבו הרוחני של אישן, ליבן נופל כשאין הוא הולך לשיעור או לבית הכנסת, והן חשות שעולמן הרוחני חרב עליהן מסיבה שאינה תלויה בהן. וכשהן מנסות להשפיע, הדברים עלולים להגיע עד כדי משבר זוגי. אך עמדה זו מנוגדת לתפיסה היהודית, שלפיה כל אדם עומד כסובייקט לפני ה', ולא ייתכן שאדם אחד יהיה תלוי בעבודת ה' של האחר.

הגישה הזאת יוצרת עיוותים הלכתיים. כשהאיש לא נמצא, נשים רבות מעדיפות לשמוע קידוש מהבן הקטן או מהשכן, שלא במקום סעודה. נשים אחרות שוברות את הצום ביום הכיפורים מתוך חולשה פיזית קשה שנגרמה בעקבות טיפול בילדים כדי שהאיש יוכל להתפלל דווקא במניין הרגיל שלו, ולא במניין מוקדם או ביחידות, או שהן צמות שעה נוספת כדי לא להבדיל בעצמן ועוד. אגב, אין זה בטוח כלל שהגברים עצמם מעוניינים להיות האחראים הבלעדיים על המשפחה מבחינה רוחנית. לא מעט מהם חשים שהעול כבד עליהם.

נפלא שיש זוגות שמתוך שותפות רוחנית אמיתית בוחרים שהאישה תקדיש את מיטב כוחותיה לטיפול בבית ובילדים בעוד שהאיש יעסוק בתורה ובמצוות, אבל ראוי שההחלטה על חלוקה כזאת תהיה מתוך בחירה חופשית, ומתוך הבנה שכל אחד עומד מול ה' בפני עצמו, עם מעשיו שלו. בכל מקרה, האחריות למצבה הרוחני של המשפחה צריכה להיות על שני ההורים, כל אחד כפי כוחו. וכל זאת אמרנו מבלי להקדיש מילה אחת למשבר הרווקות, הגרושות והאלמנות, שחשות שגורשו מלהסתפח בנחלת ה'.

קהילה סגורה

מכלל התחומים, דומה שהקהילה היא המרחב שבו הדרישה מהנשים לצמצם את מעורבותן הדתית היא המשמעותית ביותר. השאלה הבסיסית כאן היא למי מיועדת הקהילה, והאם היא בכלל מיועדת גם לנשים. בחו"ל, כשרוב הזהות היהודית מתרכזת סביב הקהילה, ברור שהקהילה מיועדת לנשים, והרבה פעמים אפשר למצוא קהילות שמארגנות ומממנות פעילויות מגוונות לנשים, שמרטפות לילדים בשעת התפילה, גוי שידחף עגלות תינוק לבית הכנסת במקום שאין עירוב ועוד.

בארץ, לעומת זאת, קהילות רבות רואות את עצמן פונות לכתחילה כמעט רק לגברים, החל משיעורים ועד סעודה שלישית. גם אם יש נשים שמגיעות לתפילות מסוימות, ברור שזה בשוליים (תרתי משמע) – כלומר, מקבלים את מי שבאה, אבל אין עניין למשוך אחרות. האם אנחנו מעוניינים בקהילה ששואפת שנשים יגיעו יותר לפעילות בבית הכנסת? האם הקהילות חושבות כיצד פונים לקהלים ספציפיים: ילדות, צעירות, רווקות, אִמהות לילדים קטנים, מוגבלות פיזית (שברוב בתי הכנסת לא יכולות להגיע לעזרת הנשים), גרושות ואלמנות? האם יש מענה למשפחה חד–הורית?

שאלת ייעוד הקהילה נוגעת גם להנהגתה. בארץ ברור שבראש הקהילה עומד רב, אבל האם הוא הרב גם של הנשים? לדוגמה: מדי פעם שומעים על כך שרוב הרבנים מתנגדים לגיוס בנות לצבא, ומדי פעם שומעים שעשרות אחוזים מהבנות הדתיות מתגייסות, אבל איכשהו אין כל קשר בין הדברים. זה פשוט: הרבנים לא רואים את עצמם כרבנים של אותן מתגייסות, והמתגייסות לא חושבות שהן כפופות לרבנים, גם אם הם במקרה רב היישוב או רב בית הכנסת של אבא שלהן.

אין ספק ששילוב הנשים בקהילה כרוך ביצירת הנהגה נשית, וגם כאן, ככל שתופסים את ההבדל בין הגברים לנשים כמהותי יותר, הצורך ברור יותר. בחו"ל יש בקהילות רבות גבאיות וחברות ועד, ולצד הבחירה ברב קהילה בוחנים גם את אשת הרב ומייעדים לה תפקידים. יש גם קהילות שחותמות חוזה נפרד עם אשת הרב. לעתים אפילו מעדיפים את המועמד המוכשר ביותר לכל אחד מהתפקידים הנפרדים של רבנות הקהילה וההנהגה הנשית, בלי קשר לשאלה עם מי בחר להתחתן.

כשהקהילה אינה מכוונת לנשים, קשה לטעון נגדן אחר כך שהלבוש, צורת כיסוי הראש או חובת התפילה נקבעים על פי הנורמה החברתית, ולא על פי השולחן ערוך. אי אפשר גם להימנע מפתיחת בית המדרש ובית הכנסת כמוקד משיכה לנשים, וגם להתפלא כשהן לא מיישמות את מה שנדרש שם.

לעג למתחזקות

מבחינה חברתית בולטת תופעה נוספת, חמורה במיוחד. נשים שמתחזקות ועושות מעבר לנדרש מקבלות לא אחת תגובות של לעג או התבדחות על חשבונן. אישה שמגיעה בסוכות לבית הכנסת כשבידה ארבעה מינים משלה, שמגיעה לתפילה במניין ביום חול או שמצטרפת לשיעור עלולה להיתקל בתמיהה ואף בעלבון או בדחייה. האם כך היינו מתייחסים גם לקטן שאינו מצווה ועושה ולמי שאינו שומר מצוות בקביעות אך בא באופן חד פעמי? מתי בוטל איסור הלבנת פנים כשמדובר באישה? פעמים רבות הלעג מלווה בפקפוק בטוהר הכוונות של האישה. מי שמכם לבחון כליות ולב? גם את לב הבאים לעבור לפני התיבה בדקתם היטב? את אומרי דבר התורה? תורה מונחת בקרן זווית, אבל מי שנטלה יותר מדי היא גנבת?

פעמים רבות נשמע הנימוק של חשש רפורמה, אך האם החשש הזה אכן אמיתי? האם האיום על הקהילה הוא רפורמה, או זלזול, ניכור ואדישות? כמה עזבו והפכו לרפורמים וכמה הלכו כי איבדו עניין וחשו חוסר רלוונטיות? ואם יש אחדים שהפכו לרפורמים, האם הסיבה הייתה שילוב נשים או היעדר שילוב שכזה? ומדוע חשש הרפורמה הוא ממי שמשתלבת בדרכים הסלולות והוותיקות, ולא ממי שמפתחת אלטרנטיבות כמו סעודות אמנים, טקסי הפרשת חלה המוניים ועוד? בימינו ניכר שדווקא קהילות בחו"ל שחשש הרפורמה קרוב אליהן עושות מאמץ לקרב נשים, ואילו בארץ הרפורמה מוצאת מקום להיכנס דווקא כשדוחקים אותן, כמו בכותל המערבי (שבשנים האחרונות נדחקות ממנו כלל הנשים, לא רק נשות הכותל).

גם השנה יהיו נשים נוכחות במרכז בית הכנסת בתפילות הימים הנוראים: שרה, חנה, רחל המבכה, וגם השנה יהיו נשים בשולי בית הכנסת, חלקן בוכות: כי אי אפשר להעלות את העגלה שהתינוק שבה נרדם לעזרת הנשים, והן נשארות בחוץ ביום הכיפורים; כי דלתות עזרת הגברים סגורות, ואין מי שיכניס את הילדים שהגיעו במיוחד ל"כל הנערים" או שיעזור לילד שאין לו אבא לעלות לתורה; כי אחרי שעות של המתנה ללא מעש בזמן ההקפות והעליות לתורה הן רצו לרגע הביתה לשים את האוכל על הפלטה והחמיצו את תפילת "יזכור" שלא נקבעה לה שעה מראש; וכי כשסוף סוף רצו לשבת ולשיר את שירי החג בשולחן הסעודה, היו חייבות לקום ולארגן את הקינוח.

מי יודע, אולי דווקא הדמעות האלו יקרעו שערי שמים.

 

 

ד"ר מירי (לאור) כהנא היא מרצה במכללת אפרתה ועוסקת בתנ"ך, בלשון ובפרשנות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' תשרי תשע"ז, 7.10.2016

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-10 באוקטובר 2016,ב-גיליון וילך תשע"ז - 1000. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הנושא המדובר במאמר אומנם חרוש לעיפה וכבר כמעט כל מה שהיה צריך להיכתב נכתב עליו -רק אעיר הערה אחת :

    בנודע לחשיבות שגם הנשים יתפללו – אצל הרבה זוגות מקובל במיוחד בימים הנוראים שהבעל הולך להתפלל וותיקין בכדי שאשתו אחר כך תוכל ללכת להתפלל גם היא ולהתבשם מתפילות הימים הללו והוא ישמור על הילדים

    זה לא איזה טרנד פמיניסטי וזה מקובל גם בקרב זוגות תורניים מאוד וזה דבר יפה וראוי שמתבצע בטבעיות וללא "קריאות למהפכה" למיניהן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: