איסורי לשון הרע נועדו לשמור על כבוד האדם גם במסגרת המלחמה בעוול. בתקשורת של ימינו שמירתם אולי נראית כבלתי אפשרית, אבל אסור להסתלק מן האתגר

חשיבות יתרה טמונה בעצם העלאת תחום הלכות הדיבור הציבורי לראש העיסוק ההלכתי והאמוני. הדברים מרחיקי הלכת של חכמים "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"; פסיקתו המסעירה של הרמב"ם: "אמרו חכמים: שלוש עברות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם"; תביעתה היחידאית של התורה להתרחק מן השקר, ועוד עניינים רבים ומגוונים מלמדים על המקום שבו נושאי הדיבור צריכים להימצא בעולמנו הרוחני והדתי. כאשר אנו מוסיפים לכך גם את חוויותינו האישיות, את החשיבות העצומה של שמו הטוב של האדם, ואת הסחי והמאוס שאנו מוצאים ברשתות החברתיות – מתבססת ההכרה שמדובר בתחום שחובה עליו להיות בראש סדר היום התורני והמוסרי.

זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינה נקבעת רק בסמלים שקבענו, כגון כשרות, שבת ונישואין וגירושין. מדברי הנביאים אנו למדים כי זהותנו היהודית נקבעת לא פחות לאור "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". העיסוק בסוגיית אמת בפרסום ולשון הרע הוא חיוני לזהותנו הייחודית, על שני הפנים שבו.

איור: נעמה להב

בין שני חיובים

מה הם שני הפנים? פרשן התורה, החזקוני, הפנה את תשומת לבנו לכך ששתי מגמות קוטביות כתובות באותו פסוק עצמו. מחד גיסא, התורה מצווה "לא תלך רכיל בעמך". זהו המקור היסודי לאיסורי לשון הרע, שהם מרחיקי לכת ביותר. עמדת ההלכה, בניגוד למקובל בתרבות המערבית ואף בחוק הישראלי, היא כי לשון הרע כולל גם דברי אמת: "יש עוון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת" (רמב"ם הלכות דעות ז, ב). הווה אומר: עמדת ההלכה היא שלא רק שאסור לשקר, אלא שכל דיבור או כתיבה שיש בהם יסוד מניפולטיבי, חנופתי, מזייף ולא מדויק הם פגיעה בחובה להתרחק מן השקר. המסקנה הכמעט בלתי נמנעת מדברי ההלכה היא שמוטב לאדם לשתוק, ולמעשה כבר אמרו חכמים שלא ניתן להינצל מלשון הרע: "רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע" (בבא בתרא קסה, א). לא מצאנו אפוא טוב לגוף אלא שתיקה.

האמנם?! קביעה הלכתית כזו משמעה נתינת פרס לנבל, ומילוי העולם במעשי עוול נוראיים, ללא דרכי התמודדות עמם. היא מוחקת את אפשרות הביקורת הציבורית, את המאבק למען השקיפות, את חשיפת המידע המאפשרת לבער את הרע ואת ההגנה על נפגעים. ואכן, פרשנות לא נכונה של הלכות אלה היא אחת הסיבות לרפיון הידיים במאבק בלתי מתפשר ברשעים: ילדים נמנעים מלדווח על הוריהם בגלל מצוות כיבוד אב ואם; בשל נפנוף באיסור לשון הרע נמנעת פעולה עוצמתית כנגד תופעות ציבוריות חמורות; מצוות כבוד תלמידי חכמים מגִנה שלא בצדק על העושים את התורה קרדום לחצוב בה, וכך נחשפת בפנינו הסכנה הגדולה שבקריאת חצי פסוק בלבד.

על כן, בחצי השני של הפסוק כתוב "לא תעמוד על דם רעך". זהו הפסוק האוסר על השתיקה; זהו הפסוק התובע מהאדם לקום מרבצו, ולהיאבק למען טובו ושלומו של האחר; זהו הפסוק שמחייב לצאת למסע גדול כדי להילחם בעוול; זהו אחד הפסוקים היסודיים ביותר המהווים בסיס לתקשורת החוקרת, הנאבקת, המדווחת והמוציאה מחושך לאור ומערפל לשקיפות תופעות שיש להתמודד עימן. כשכל אלו מיתוספים לחובה העקרונית לבער את הרע מישראל – נולדת תמונה עמוקה ומורכבת.

אין חברה שלא מתמודדת עם חיפוש אחר הקו המפריד בין לשון הרע ובין "לא תעמוד על דם רעך". ברם, בעוד שבעולם המערבי, כמו גם בחוקים הנוכחיים במדינת ישראל, הקו נמצא קרוב מאוד לעקרון חופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת, וכמעט שאין משמעות מעשית לכבוד האדם, לאיסור לפגוע בו ולקיום "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" – ההלכה מותחת קו אחר, הנותן משקל יותר גדול לכבוד האדם, לשלומו ולטובתו. זהו הבסיס לפסיקת החפץ חיים בענייני לשון הרע לצורך. פסיקתו מורכבת להלכה ולמעשה, אך לפני ירידה לפרטיה היא מקרינה בצורה ברורה את הדרך שיש ללכת בה.

דיון בחלל מאוס

האם ניתן אפוא לקיים תקשורת על פי שני עקרונות הלכתיים אלה? אם היינו מניחים שאין חשיבות לקיומה של תקשורת, אלא כסיפוק יצר הרע של רכילות בעלמא, התשובה הייתה צריכה לגרום להימנעות מוחלטת מקיומה, בשל העובדה שאין צד חיובי בסיפור. אלא שהנחה זו מוטעית, וזאת לפחות משלוש סיבות: ראשונה בהן צוינה לעיל – התקשורת מסוגלת להיות כלי עיקרי בהתמודדות עם עוולות השלטון, בעלי הכוח וכל אלה שבלעדי התקשורת היו ממשיכים לעשות את מעשיהם הרעים במסתרים. זהו קיום ממשי של "לא תעמוד על דם רעך". שנית, בהיותנו חיים בחברה שבה מקור הסמכות של השלטון הוא הציבור – הציבור הוא מעין שופט של הממשלה, שכן הוא צריך לבחור בבחירות. הבאת מידע לציבור היא אפוא מעין עדות, כמובן עם כל ההבדלים והמשמעויות של הדבר, והיא מחויבת. סיבה שלישית היא עצם חשיבותם של חיים המעורבים בדעת עם הבריות, המכירים את העולם גם על הרע שבו, וערניים לתהליכים המתרחשים בעולמנו.

לאמור: התקשורת מצד עצמה חיונית, מותרת, ואולי אף מצווה גדולה. יש הדרכות כיצד לעשות זאת, אולם קודם שנעסוק בכך צריך להבין כי הדיון אינו מתנהל בחלל ריק. הוא מתנהל בעולם שבו הדברים מתרחשים בצורה רחוקה מאוד מההלכה. הבעיות הגדולות העומדות כיום בפני קיומה של תקשורת הנאמנת ליסודות ההלכה מורכבות הרבה יותר ומסובכות הרבה יותר, בשל המרחב שבו היא פועלת. אסמן את שתי הבעיות העיקריות של המרחב. הראשונה והעיקרית שבהן היא מעמדם של אנשי תקשורת כמועסקים. הציבור, הנהנה מאוד מכך שמחירי התקשורת נמוכים ביותר, ובחלקם חינמיים, לא מודע למשמעויות הדרמטיות של עובדה זו. העיתונאים מועסקים בחוזים אישיים שאינם מגִנים עליהם, נתבעים להביא סקופים במהירות, נלחמים על "בלעדיות", ובעיקר – נדרשים לשרת את האינטרסים של המו"ל. בשל העובדה הזו, היכולת להיות אנשי אמת, הבודקים כראוי, מתרחקים מן השקר, מדווחים אמת וכדומה, היא כמעט בלתי אפשרית.

השנייה היא מה שמוכר יותר לכולם – השאיפה הציבורית לתקשורת צהובה, מלכלכת, ביקורתית, פוגענית וכדומה. הפרדוקס שבו מצד אחד התקשורת מאוסה בעקבות התנהגותה, ומצד שני, על אף קיומן של הרשתות החברתיות, מעמדה מתחזק והולך, והתהודה הגדולה נוצרת דרכה – מעצים יותר את הצורך להתחרות בתוך קוקטייל הקולות הנשמע, ועל כן ככל שהיא יותר פוגענית ויותר לוחמנית, יותר מלבינה פנים ויותר עוסקת בסחי ובמאוס של לשון הרע – היא נמכרת יותר.

קמעא קמעא

האם המסקנה היא שכתב דתי לא יכול לעבוד במסגרת תקשורת ההמונים, אלא רק ברצועות נישה מזוככות יותר? במבט ראשון זו אכן התשובה. המבקש לעמוד בשני הקריטריונים, של דיווח אמת במובן של התרחקות מן השקר ולא רק במובנה המתגונן מפני הסיכונים של העיתון, ושל כתיבה נוקבת אך לאור עקרונות הכללים של החפץ חיים – ימצא את עצמו מורחק מהר מאוד ממרכז העניינים. זו הבעיה הקשה העומדת בפני כל עיתונאי הנאמן להלכה, וככל שהדברים שנכתבו בראש מאמר זה בדבר החשיבות העליונה של הדיבור מפעמים בתוכו – כך יכולתו להתמודד בשדה הזה תיחשף כבלתי אפשרית.

אך המסקנה הקשה הזו מתעלמת מצדדים אחרים של המטבע, ובעיקר מהעובדה שמשמעות הדבר היא הימצאות אנשי אמונה מחוץ לכיכר עיר, ואיבוד מוחלט של תיבת התהודה מלאת השליחות של העיתונאי. התקשורת המגזרית (דתית/חרדית) אינה מהווה מענה שכן אין היא כיכר העיר, ובנוסף – גם היא פיתחה טכניקה של "לשון הרע בתחפושת", בקודים פנימיים ובכתיבה פוגענית שנעשית "לשם שמים". המסקנה שאין הוא יכול לפעול במערכת הקיימת יונקת מתפיסת עולם של "או הכול או לא כלום", וכיוון ש"הכול" הוא בלתי אפשרי, התנועה היא לכיוון ה"לא כלום".

אולם אפשר להציב בפניו תמונה אחרת – תנועת התיקון. אם יש בו יכולת עיתונאית מקצועית גבוהה; אם הוא מסוגל לעמוד בפני הפיתוי לזייף; אם הוא מאמין בכל לב הן בעיקרון של חשיבות התחקיר הנוקב ובהיותו איש אמת וכן באיסורי לשון הרע והלבנת פנים; אם הוא לא ימכור את נשמתו ל"שטן", אלא רק חלקים מגופו; אם הוא יהיה נאמן לכללי האתיקה היסודיים ביותר; ובעיקר – אם הוא בן התפיסה הרוחנית של "קמעא קמעא" לא רק בתהליכי גאולה והתיישבות בארץ ישראל, אלא גם במרחב שבו מתנהלת המדינה והזירה הציבורית, הוא ייטול חלק גם בתנועה שהיא רחוקה משלמות.

מה בעיקר נדרש מהכתב הנאמן להלכה? שני עניינים מרכזיים אך קשים ביותר. ראשון שבהם הוא קיום הולך ומתפתח של "מדבר שקר תרחק". השקר נוכח בצורה משמעותית ביותר בעולם התקשורת, פעמים רבות במכוון ופעמים אחרות כחלק מתרבות לקויה של תקשורת שהתקבלה כאן. הוא נוכח בפער שבין כותרות לגוף הכתבה, בציטוט מגמתי ומעוות של דברי האומר, בטשטוש ההבחנה שבין עובדות ובין פרשנות, בתוכן שיווקי מוסווה, בשיקולים שלא ממין העניין ועוד ועוד. כל אלה הם שדה שמחייב את איש התקשורת הדתית להתקדם ככל יכולתו לפעול אחרת, בשל העובדה שמדובר באיסורים החמורים ביותר מבחינה הלכתית, בפגיעות אתיות קשות, ולמעשה גם במעילה מהותית בתפקיד התקשורת.

שני שבהם הוא הניסיון לפעול לאור הדרכת הפסוק, וחשוב מאוד להדגיש: על שני צדדיו. הן לפעול ללא מורא וללא משוא פנים, מתוך אמונה עמוקה שאת הרע יש לבער ושמצוות התורה לא נועדו להגן על נבלים, אלא לקיים "לא תעמוד על דם רעך" במובן הרחב של המילה, והן כמובן בניסיון המקסימלי האפשרי שלא לפגוע ולא להלבין פנים.

*

האם הדבר אפשרי? התשובה לשאלה זו מוטלת על כתפי שני "מגזרים": אנשי פסיקה והלכה המבינים בתורה והמבינים במציאות, ומתעמקים בסוגיות אלה כדי להתוות דרך הלכתית לתקשורת אמונית ראויה לשמה הכפול (גם "תקשורת" וגם "אמונית"), ועיתונאים נאמנים לדרך ה' שיתמסרו לאידיאה הכפולה, ויאירו באור אחר את המרחב הציבורי. אני מאמין שזה חיוני מאוד לקיומנו, כמו גם לבשורה היוצאת מעולמה של תורה.

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת אמי"ת "אורות שאול", ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר וחבר נשיאות מועצת העיתונות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' תשרי תשע"ז, 7.10.2016