אבלות ובדידות, אהבה, זוגיות והורות הן מפרקי הספר היוצרים רקמה יפהפייה ארוגה באופן שווה מנשיות ויהדות, אובדן ותקווה

 

אין לדבר סוף

שלומית נעים נאור

פרדס, 2016, 74 עמ'

 

 

 

 

 

כבר כמה שנים לא קניתי ספר שירה חדש. לא כי לא יצאו כאלו. הקינה על מות השירה אמנם מרחפת מעל ראשינו, נצחית כמו פנטום נרגן, אבל האמת היא שסצנת השירה בארץ חיה ובועטת. ביכורי שירה רואים אור מדי חודש, מגובים בפוסטים נרגשים בפייסבוק, השקות חגיגיות והמון רעש. הסיבה הפרוזאית בגללה לא קניתי ספר שירה היא שזה פשוט לא מעניין.

שירה היא חלק כל כך משמעותי בחיי. איך יכול להיות שזה לא מעניין אותי? כדאי אולי לדייק: ברוב ספרי השירה שראו אור בשנים האחרונות, היו כנראה לפחות שיר אחד או שניים שהיו נוגעים ללבי מאוד. אפשר לנחש מראש את המבנה שלהם. השירה החדשה, כך נראה, התכנסה אל מבנה אוורירי די אחיד: תובנה יחידה, מתוארת בפירוט כזה או אחר, ושורת פאנצ' זוהרת בבדידות בקצה השיר. התובנה הייתה מצדיקה לייק בפייסבוק. לפעמים אפילו את ה"שייר" הנחשק. אבל השירים האלו ככל הנראה יגיעו אליי ממילא, נישאים על כנפי חבריהם הנאמנים של המשוררים, המשתפים בעוז. והתובנה החביבה, אמת לשעתה, תנשור. לא יהיה לי צורך נוסף בה או באחיותיה. משוררים צריכים ספרי שירה כדי לצאת מן הכוח אל הפועל. האם גם קוראים זקוקים להם?

התשובה היא, כמובן, תלוי איזה. איזה קוראים, ובעיקר אילו משוררים. אני יודעת למה אני זקוקה לספריהם של יהודה עמיחי ולאה גולדברג, למשל. אני אוהבת לקרוא אותם באופן קבוע ובתדירות גבוהה, וכל שיר שלהם הוא מתנה מבחינת מבנה ותוכן. והמכלול, מעבר לכך שהוא אסופה שבה כל שיר הוא נכס פני עצמו, גדול מסך כל חלקיו.

כמה נעים להיתקל בספר מדור השירה החדשה, שבאמת מתחשק לקרוא את כולו. כחלקים וכמכלול. ספר שהוא לא אסופת תובנות חביבות, אלא מסע אמיתי, עמוק ומורכב. למען הגילוי הנאות, אני מכירה את המשוררת. עובדה שלפעמים נוח להסתתר מאחוריה ולחמוק ממשימות שיגררו אי נעימות. אלא שהפעם מדובר יותר בעובדה להתהדר בה.

אתה לא לבד

כל חוויה, אישית ככל שתהיה, כשהיא במיטבה היא אוניברסלית. ומילים, כשהן נכונות, הן תרופת פלא עם תכונות מרפאות. אין הקלה גדולה יותר על כאב ממישהו שיגיד לך: אתה לא לבד. אני מכיר את זה. גם אני. אבל כמו כל תרופה, צריך להרכיב בקפידה את התמהיל החמקמק. איפה עובר הגבול בין חוויה כלל–אנושית מעוררת הזדהות לבין סתם חוויה אישית של מישהו אחר? חוט סמוי של דיוק נצרך.

"אין לדבר סוף" מחולק לשלושה חלקים. כל חלק בפני עצמו מתאר חוויות מעוררות הזדהות, בעדינות ובכנות שובות לב. אבל פנינו, כאמור, אל המכלול. נסקור אם כן את כולם. החלק הראשון, "אבלות יומא", מתאר אבל על מות אב.

במאמר מוסגר יש לציין שגם הזיקה למקורות התגבשה למבנה אוורירי די אחיד. קצת רגשות, קצת ציטוטים מהמקורות, לערבב היטב ולהגיש בטמפרטורת החדר. גם כאן אפשר לשאול: איפה עובר הגבול שממנו רגשות ומקורות השראה הם לא רק קישוט, אלא מותכים לסגסוגת אמיתית, יקרת ערך? מבחן היחיד הוא אמנם לא אמפירי, אבל מאוד יעיל: ניכרים דברי אמת. אפשר לזהות די בקלות את מי שנפשו לא באמת יונקת מהמקורות לעומקם באופן יומיומי, ובוחר בכל זאת לשלוף אותם מהמדף כשהוא נדרש להציג את נפשו לראווה. אפשר בקלות להבדיל בינו ובין מי שלש בחומרים שהם באמת חלק מנפשו. התוצרים הסופיים אולי נראים דומים על פני השטח, אבל לא כולם חודרים אל הלב באותו דיוק כירורגי.

ב"אין לדבר סוף" השירים לא מעוטרים במקורות, אלא נובעים מהם. כתבה אותם אישה. יהודייה. משוררת. וכל העקבות הללו ניכרים. הלב הקורא נע, לכן, בתנועה של אמת, כשהילדה שבית הכנסת היה עבורה בית הופכת למבוגרת שמילות ילדותה שינו פתאום משמעות, והיא מעבירה אצבע על הקו הרשמי של האבלות:

וְכָךְ אָנוּ מוֹנִים:

אֶחָד

אֶחָד וְשִׁבְעָה

אֶחָד וּשְׁלוֹשִׁים

אֶחָד וְשָׁנָה

כָּל הַיָּמִים

(מתוך: "וכך היה מונה". עמ' 22).

חווית אובדן האב המסוים הזה, בשלב החיים המסוים הזה, היא מאוד אישית. עוצמות האובדן ומשמעותו הן אוניברסליות. השירים בחלק הזה יושבים על אדני מקורות ואוטוביוגרפיה, אבל מעבירים די–אן–איי מוכר עד כאב.

משוחררת מכבלי אהבה

החלק השני של הספר הוא המשך ישיר של הראשון. הוא עומד גם לבדו. אבל ההפרדה, לטעמי לפחות, עושה לו עוול. כי מרגע שתואר החלל, והובהרו הנימים שמהם עשויה הנפש, הייחורים שהיא שולחת נחווים לעומקם.

גוף בודד חוצה שלושים. אישה צעירה, יתומה מאב ומאהבה. אובדן ואובדניים. האם הקיום היומיומי שלה סובב סביב חווית האין? התשובה היא כן ולא, והיא מוכרת לכל מי שהיה במצב דומה. יש גם יתרונות לחללים המתמלאים. נפש משוחררת מכבלי אהבה או ייסורי אהבה היא לאו דווקא מיוסרת תמידית. לא פעם אפילו ההיפך הוא הנכון – הנפש החופשייה פנויה ליהנות מכל מה שיש לעולם להציע. משוררים (ובעיקר משוררות) כבר עסקו במיקום הנפשי הזה. ויסלבה שימבורסקה, למשל, חידדה אותו במילותיה המדויקות:

אֲנִי חַיֶּבֶת הַרְבֵּה

לְאֵלּוּ שֶׁאֵינִי אוֹהֶבֶת.

הַהֲקָלָה שֶׁבָּהּ אֲנִי מַשְׁלִימָה עִם הֱיוֹתָם

קְרוֹבִים יוֹתֵר לַמִּישֶׁהוּ אַחֵר.

(…)

הַמַּסָּעוֹת בְּחֶבְרָתָם תָּמִיד מֻצְלָחִים,

הַקּוֹנְצֶרְטִים נִשְׁמָעִים,

הַקָּתֶדְרָלוֹת מְבֻקָּרוֹת,

הַנּוֹפִים בְּרוּרִים

וּכְשֶׁמַּפְרִידִים בֵּינֵינוּ

שִׁבְעָה הָרִים וּנְהָרוֹת

אֵלֶּה הָרִים וּנְהָרוֹת

מֻכָּרִים הֵיטֵב מֵהַמַּפָּה

(מתוך: "אמירת תודה". בשבח החלומות, קשב לשירה 2004. תרגום: רפי וייכרט).

חוויית הסינגליות האוניברסלית נמהלת בחוויה הזוגית הדתית כפי שהיא ידועה למשוררת: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". באין הדבקות הזו, היא דבקה בכל אותם דברים מהנים וממלאים, שהאוהבים אינם זקוקים להם כדי להתמלא. יש משמעות לתהליך שעובר הקורא מן האובדן הראשון לשני כדי שיוכל להבין את החלל שאליו מתנקזים דברים נחמדים דווקא:

לְאָן אֵאָסֵף

שֶׁבֵּית הַהוֹרִים הִתְרוֹקֵן

וּבֵיתִי שֶׁלִּי

חָלָל

עַל כֵּן אֲנִי דְּבֵקָה

בִּקְרֶם פָּנִים

מְכוֹן כֹּשֶׁר

חוּג קֶרָמִיקָה

וְתֹאַר שֵׁנִי דְּבֵקָה

(מתוך: "דבקות". עמ' 44).

נדרשת מידה לא מבוטלת של אומץ להודות בסיבה האמיתית לדבקות הזו, שיכולה להשתלב נפלא עם הונאה עצמית. ודווקא ההודאה היא זו שגורמת לתחושות ההזדהות להימהל, ככל שהקריאה בחלק הזה של הספר מתקדמת, בתהייה: האמנם אהבה רומנטית תהיה באמת התשובה והפתרון? תבטל את הצורך בחוג קרמיקה, תמחק את הכאב?

רוקדת ברגל כלה

בחלק האחרון, "אהבה זה הרבה עבודה", לכאורה הגענו אל הקתרזיס של סוף מסע. עברנו את ההלם הראשוני של האבל, מנינו אחת ושבעה ואחת ושלושים ואחת ושנה כל הימים, וחווינו גם גוף בודד חוצה שלושים. והנה, אחרי האובדן והבדידות הכפולה, מגיע יום החתונה. זה, כנראה, השיר האהוב עליי בספר:

אֲנִי כַּלָּה בַּחֲתֻנָּה תִּזְמֹרֶת כְּלֵי נְשִׁיפָה תֻּפִּים נְיוּ–אוֹרְלִינְס

וְאֵין–אַבָּא מְרַצֵּד מוּלִי בִּכְתָמִים שֶׁל אֹשֶׁר טוֹפָּז בֹּהַק חֲצוֹצְרוֹת

אֹדֶם אַרְגָּמָן אֲנִי רוֹקֶדֶת

אֵין–אַבָּא מְסַחְרֵר אוֹתִי

אַבָּא שׁוֹלֵחַ בַּקְבּוּק וִיסְקִי טַלְלֵי אוֹרוֹת עִנְבָּר

מוֹחֵק רֵיחוֹת מַחֲלָתוֹ טוֹמֵן בִּי חִיּוּכָיו

וּבְרֵיחַ הַוִּיסְקִי רֵיחַ צַעֲרוֹ שֶׁל אַבָּא

וְאֵין–סַבְתָּא אֶסְתֵּר רוֹקֶדֶת בְּרֶגֶל קַלָּה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיְתָה לָהּ

וְאֵין–סַבְתָּא מלי בּוֹחֶנֶת שִׂמְלָה וּצְמִיד פִּטְדָה

וְנָמוֹגָה.

וּמַתְּנוֹתֵיהֶם כֶּתֶם טָהוֹר פָּז

("אורחים לחתונה". עמ' 65).

טקסים של זרים הם סתמיים. טקסים של אנשים שאנחנו מכירים הם עניין כמעט הפוך. ואנחנו הרי מכירים את הכלה הזו, עוד מהימים שבהם הייתה צעירה שהתייתמה. אנחנו זוכרים את הימים שבהם הסתובבה אבודה ובודדה בעולם. אנחנו מכירים את החללים שלה. עכשיו הם מסתחררים ביום המיוחל, שמחים וכואבים. יש בפרק הזה, כפי שמרמז שמו, שירים על הורות ועל זוגיות. כולם עומדים בפני עצמם, אבל לפעמים יש משמעות לקריאת ספר שלם.

הספר היפה הזה הוא דוגמה נהדרת. הוא ארוג באופן שווה מנשיות ויהדות ואובדן ותקווה, והתוצאה היא רקמה יפהפייה. המשוררת מצאה אהבה. החללים שנפערו עברו תהליך, ובפרק הזה אכן יש הרבה מן הקתרזיס. וכמו ברוב המסעות, ההגעה ליעד מתגלה כתחילתו של מסע נוסף. ומתגבשת ההבנה שבעצם, אין לדבר סוף.

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' אלול תשע"ו, 9.9.2016