מנהיגים על הגבול | צביקה קליין

הראשון, הוא רב קהילה אורתודוקסי שמחפש מנהיגה קהילתית ראשונה בישראל. השני, הוא רב קהילה קונסרבטיבי בארה"ב, הומוסקסואל מוצהר, שמתמודד עם תופעת נישואי התערובת. על רקע סערת הלהט"בים פגשנו את האחים לבית לאו לשיחה משותפת. מעבר לפערים שניהם מודים בעובדה אחת: לאף אחד מהם אין בעלות על היהדות

"לפני שנתיים התארחת בתיכון, עמדת לפני תלמידים ולעגת בבדיחה רעה כלפי הומואים, השווית אותם לבהמות. מנהל בית הספר קם ואמר לך, הרב יגאל, כאן לא מדברים ככה. לשבחך ייאמר שקיבלת והפסקת. מה שלא ידעת זה שהיה שם תלמיד מאחורה שברח מהאולם ברגע שהתחלת לספר את הבדיחה הזו, הלך לשלוח יד בנפשו". משפטים אלה, אשר נאמרו על ידי הרב בני לאו, רב קהילת רמב"ן בירושלים וראש מיזם 929 ללימוד התנ"ך, בסרטון שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו, התפשטו במהירות. את הדברים אמר בתגובה לנאומו של הרב יגאל לוינשטיין בכנס "ציון וירושלים", שבו כינה את אנשי הקהילה הלהט"בית "סוטים".

דבריו שותפו אלפי פעמים ברשת, וקיבלו התייחסויות מפוליטיקאים רבים מימין ומשמאל. בתקשורת התייחסו בעיקר לביקורת על לוינשטיין בנוגע לקהילה הלהט"בית, והתעלמו כמעט לחלוטין מהביקורת של לאו על הדברים שאמר על היהדות הליברלית. "אין מקום בתורתו של הרב יגאל לדעות אחרות", אמר לאו. "יש דעה אחת, והיא זו שמייצרת את צדקת הדרך. כשהוא שומע שיש מישהו שמזוהה עם התנועה הרפורמית, אז הוא לא יהודי. הם נוצרים לשיטתו. אני עומד נחרד".

ניכר שהנושא נגע לרב בני (55) בנקודה אישית. אחיו הצעיר, עמיחי לאו–לביא (47), הומוסקסואל מוצהר, קיבל לאחרונה הסמכה לרבנות קונסרבטיבית בניו יורק. בנוסף, הרב בני לאו הוא אחד הרבנים הראשונים שנמצאים בשיח שוטף עם הקהילה הדתית הגאה זה שנים רבות.

"הנקודה הלהט"בית בדבריו של הרב יגאל הכי שולית", אומר לאו. "כאילו שיש הגמוניה שלוקחת אחריות על היהדות, כאילו מה שלא יהדות כמוה היא לא יהדות בכלל. זה מוציא אותי מדעתי. זה נכון בנוגע ליחס לרפורמים, לחיל חינוך ולערכים. צריך לקיים את הבירור; יש דעות, יש עמדות, אסור למחוק את הצד השני בטענה ש'אנחנו היהדות וכל השאר זה לא יהדות'".

ואולי זה אמוציונלי אצלך כי זה נוגע בנקודה אישית.

"אני לא חושב שהעמידה מול הדברים היא בגלל אחי עמיחי. אני לא חושב שזה בגללו, הוא בהחלט שייך לזה שאני עסוק בזה יותר או מכיר יותר.  אבל זהו".

צילום: הדס פרוש, פלאש 90

צילום: הדס פרוש, פלאש 90

בעמדת הנהגה

את השניים אני פוגש ביום שישי. בני המשפחה מתכוננים לקראת השבת. אנחנו מתיישבים בחדר העבודה של הרב בני, וקשה שלא לראות את הדמיון בין האחים.

אני פונה לצעיר ביניהם: מה פתאום בגיל 40 ומשהו אתה מחליט להיות רב? משבר גיל ה–40?

הוא מצביע על התמונה של סבא שלהם, הרב משה חיים לאו. "זו התמונה שהייתה לנו על הקיר כשהייתי קטן. מילדות הוא היה מין מודל. כמובן שהיה תמיד גם את דוד שלי, הרב ישראל מאיר לאו, ואח שלי. העשייה שלי הייתה מההתחלה בחינוך דרך כל מיני גישורים. הבנתי שאני בעצם משמש סוג של רב אבל בלי הסמכה. אמרתי לעצמי: איך זה נקרא מה שאני עושה? מה זו המסורת שאיתה נולדתי? מה זה כלי קודש? החלטתי שאני יכול להיות אפקטיבי יותר עם הסמכה, לבצע שינוים מסוימים בקהילה שאני חי בה בשני העשורים האחרונים בארה"ב. הרגשתי שיש פה סיפור משפחתי שאני חלק ממנו בדרכי שלי".

כיום הוא בן 47. את המסע בעקבות ההסמכה לרבנות קונסרבטיבית החל בגיל 40. "אמרתי, אם לא עכשיו אימתי. הגשתי מועמדות לבית המדרש JTS וסיימתי לפני כמה חודשים. לקחתי שנה הפסקה באמצע, אבל בפועל הלימודים נמשכים חמש שנים, וכוללים תואר שני והסמכה".

הרב בני, איך הגבת לכך שאחיך ממשיך בדרך שלכם אבל בצורה שונה?

"המושג רבנות, במובן הכי פשוט שלו, זה הנהגה. להגיד: אני מציב את עצמי בעמדה של פיקוד, של אחריות לכלל. זה מאוד שימח במובן הזה שאתה מפסיק לחיות לעצמך ומתחיל לחיות לחברה שלמה. אך כמובן שיש דילמה פנימית; זה הרי זרם אחר, ואני חושב לעצמי מה סבא היה אומר".

להיות חלק מהמשחק

לפני מספר חודשים פרסם הרב בני סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו בעקבות השתתפותו בטקס ההסמכה לרבנות של אחיו בארה"ב. "חג הסמיכה בבית הספר לרבנות JTS… גם אם דרך החיים של התנועה הקונסרבטיבית אינה דרכי, יכולתי ללמוד המון מהרגישות והכבוד שנותנים למוסמכי הרבנות". עוד כתב: "בתוך החבורה הזו היה גם אחי הצעיר, עמיחי… עמיחי מצליח כבר היום להביא לעולם בית הכנסת וליהדות אלפי אנשים שהתנתקו מכל קשר למסורת וליהדות".

אתה רב אורתודוקסי, אין לך בעיה לכנות את אחיך "רב"? הרבה מהעמיתים שלך היו מתנערים ממך.

"אבל מה זה אומר ה'עמיתים' האלה? יש ברחוב החרדי אנשים שלא קוראים לרב חיים דרוקמן 'הרב', וברחוב הציוני–דתי הזה לא קוראים למישהו אחר 'הרב'. ומי יקרא לך? שחרר. במקום הזה אני קורא לעמיחי 'הרב', והוא קורא לי 'הרב'. אתה מבין שיש הרבה נתיבים, אבל שנינו החלטנו לקחת אחריות במושג של הנהגה רוחנית רבנית בישראל. אז הוא הרב ואני הרב".

אתה לא רק קורא לו "הרב", היית בהסמכה שלו, יש שיגידו שאתה מכיר בזרם הזה.

"ברור שאני מכיר בזרם שכזה", הוא משיב מיד. "איזה הזוי זה כשאומרים 'אני לא מכיר בו'. מה, הם לא קיימים? במדינת ישראל באה קבוצת רבנים ואומרת 'אנחנו מחזיקים את מפתחות השער' – לכותל המערבי, למשרד הדתות, ואנחנו קובעים מי נכנס. ומה עם כל האחרים? הם לא שייכים לעם היהודי? אין להם קשר? זה הזוי. זה שעמיחי בחר בדרך של עולם משלו, ליברלי, שהוא חלק מוועד הרבנים הקונסרבטיבי, זו דרך משלו, זו לא הדרך שלי. יש בינינו ויכוח עומק מה נכון לעם היהודי בזמן הזה. ויכוח רציני. אבל בגלל זה הוא לא קיים? תחשוב על הרעיון הזה שהרחוב החרדי בישראל לא מכיר ברב יעקב אריאל בתור רב בישראל. לא נשמע לך הזוי? איפה עובר הגבול? מבחינתי, מיזם 929 הוא מימוש של החזון שבבסיסו עומדת ההשקפה שיש דרך של רבים עם המון נתיבים, ורק ההליכה המשותפת מאפשרת לייצר את השלם".

אם אחיך היה מוסמך להיות רב רפורמי, היית עדיין משתתף בהסמכה?

"ודאי. יש לי ויכוח עומק עם הרפורמים ביחס להלכה, אבל האם זה נכון להגיד שאין יהדות רפורמית בעולם?"

ולהשתתף בהסמכה?

"זה לא קל. לא קל להיות אורח במקום שהוא לא אתה ועוד קורא תיגר על הדרך שלך".

עמיחי: "אחת הסיבות שהתמהמהתי הרבה שנים אפילו ללכת ללמוד רבנות היא שהיה ברור לי שאני לא יכול ללמוד רבנות אורתודוקסית. זו לא דרכי, לא מי שאני. לא יקבלו אותי. הסתכלתי כמה סוגי הסמכות יש. במיוחד בארה"ב. הספקטרום מאוד רחב, כולל לקבל הסמכה בפקס מאיזה ארגון קיקיוני כזה או אחר. היום יש שוק שחור גדול מאוד. לי אישית יש גם היררכיה הלכתית, ולכן הלכתי לקונסרבטיבים מסיבה מאוד מושכלת. זה המקום הכי קרוב מבחינתי, גם מבחינת ההלכה, הפילוסופיה וכובד הראש של הלימוד. אני כמובן לא אלכלך על שום זרם אחר. אני אגיד רק שעדיין יש היררכיות ויש הבדלים מהותיים בזרמים השונים בעולם הליברלי. בחרתי בקפידה. מה שבאמת מרגש מאוד הוא שבני בא לניו יורק לתמוך בבחירתי. זה לא מובן מאליו".

הרב בני, גם ככה יש שקוראים לך 'ניאו רפורמי', וברגע שאתה מזדהה פומבית עם אחיך הקונסרבטיביהנה החותמת עבור אנשי הר המור שהזהירו את הציבור ממך.

צוחק. "הם בטח אומרים 'אמרנו לכם' או 'הוא חפרפרת'. אנשים שופטים בלי לדעת. אני קורא כל מיני השמצות, אומרים 'הוא חי בשמנת של קטמון'. ואני אומר: בואו אלינו, תראו איך הבית נראה. על מה אתם מדברים? מי זה בכלל האויב שלכם? בואו תכירו. איפה הדילמות שלו, מה האחריות שלו, מה ההחלטות שלו, בשאלה הזאת, הבחירה שלי היא להיות בתוך עולם של מחויבות הלכתית מוחלטת בעולם אורתודוקסי, לא משנה אם אתה שמרן, ליברלי, חסידי או ליטאי. אם הגדרת עצמך מחויב למסורת ההלכה – אתה בתוך המשחק, ובתוך הגדרה מאוד פשוטה. ההלכה היא מוחלטת, היא לא אופציונלית. עמיחי מדבר על גמישות בהלכה. הגישה של האורתודוקסיה היא תנועה של שאלה, אבל את התשובה ייתן מישהו באינסטנציה גבוהה ממך. האורתודוקסיה בנויה על המשמעת".

תפילת‭ ‬מנחה‭ ‬לזכר‭ ‬שירה‭ ‬בנקי‭ ‬בהנחיית‭ ‬הרב‭ ‬עמיחי‭ ‬לאו–לביא‭, ‬מצעד‭ ‬הגאווה‭ ‬בירושלים‭, ‬2016 צילום‭: ‬יוסי‭ ‬זמיר‭, ‬תג‭ ‬מאיר

תפילת‭ ‬מנחה‭ ‬לזכר‭ ‬שירה‭ ‬בנקי‭ ‬בהנחיית‭ ‬הרב‭ ‬עמיחי‭ ‬לאו–לביא‭, ‬מצעד‭ ‬הגאווה‭ ‬בירושלים‭, ‬2016
צילום‭: ‬יוסי‭ ‬זמיר‭, ‬תג‭ ‬מאיר

דילמה ושמה בדידות

אחת הסוגיות שהרב בני מזכיר כמאתגרת במיוחד את האורתודוקסיה היא מעמד האישה. בבית הכנסת רמב"ן הוא מקדם קבלה של אישה לתפקיד "רבנית" לראשונה. "אנחנו בעיצומו של תהליך. ישבה הבוקר שעתיים מועמדת לתפקיד. לנשים למדניות הייתה תקרת זכוכית עד כה. המועמדת שתיבחר תהיה מנהיגה רוחנית. היא תהיה מנהיגה בתוך עולם של תפילה, בית כנסת, קהילה. יש כבר ברוך ה' הרבה נשים שהן בתוך עולם של לימוד תורה".

אבל היא עדיין תהיה בעזרת הנשים.

"כי אנחנו אורתודוקסים לגמרי. ברור. אך בתוך העולם האורתודוקסי היא תעשה הכול; פיתוח כל התהליכים הרוחניים של הקהילה, ליווי גברים ונשים כאחד. כמו רב. זו בעצם פעם ראשונה שקהילה סגורה בישראל מאמצת תפקיד של מנהיגות רבנית נשית. היא תהיה עובדת של קהילת רמב"ן".

עמיחי: "השוני היחיד בין הגישות שלנו מבחינתי הוא זהירות וזמן. מה שקהילת רמב"ן ובני עושים בישראל זה הזמן הזה, זה מה שקורה עכשיו. במידה מסוימת אני מסתכל ואומר: אצלנו זה מובן מאליו. השאלה של כבוד הציבור היא אחרת לגמרי. אני עם המון כבוד והערכה, קודם כול כי הוא אח שלי, אבל גם לאומץ לקום ולהגיד: מה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. מוכרחים להסתכל לקדמה בעיניים: מעמד האישה הוא לא מה שהיה. סבא שלנו היה ממקימי מוסדות בית יעקב (מוסדות חינוך לבנות חרדיות), הם הבינו שמעמד האישה הוא דבר משתנה.

"לי יש אתגרים אחרים לגמרי. אני חי ברחוב הליברלי, מול קהל שאין לו בהכרח הרגשת מחויבות ליהדות, לא–ל או להלכה. הגישה היא 'תגרום לי לעשות את זה'. אני בעמדת שיווק – למשוך פנימה".

הרב עמיחי משתף אותנו בדוא"ל שקיבל באותו בוקר. "בחורה בת 50 מהקהילה שלי, יהודייה רווקה, ניסתה בכל אתרי ההיכרויות במשך שנים ולא עלה בידה. היא פגשה בחור בן 60, גרוש, מקסים, לא יהודי. הוא גם לא דתי ואתיאיסט. הם רוצים להתחתן ולא יהיו להם ילדים. היא שאלה אותי: 'האם תחתן אותנו?'; 'האם יקבלו אותנו בקהילה?'. תבינו, זאת אישה שישבתי איתה בדמעות על זה שהיא מחפשת חתן יהודי ולא מוצאת. עוד לא עניתי לה".

בני: "מה תענה לה?"

עמיחי: "חתונה אני לא יכול לערוך מפני שאני בוועד הרבנים הקונסרבטיבי. הוא לא יתגייר, הוא אתיאיסט. אבל הוא אוהב אותה, אפילו היה אצלנו בתפילות בשבת. אני אומר: איך אני טיפין טיפין מקרב אותו ואותה כדי שיישארו ביחד. זה העניין שלי. היא צריכה לא להיות לבד. אני לא רוצה שהוא יבוא ויגיד 'יאללה יאללה, בגלל הרב שלך והיהדות שלך, אני לא רוצה אותך'. אני רוצה שיישארו ביחד. הבדידות זה הדבר הגדול פה. המתכון שלי ליהדות מרגש אותה, כמי שהכירה יהדות לפני הרבה שנים. אצלנו נפתח לה הלב. אולי גם הוא. אני אומר קודם כול 'ברוך הבא'. כגוי, כאתיאיסט, ברוכים הבאים".

בני: "אבל אתה לא עושה להם חתונה".

עמיחי: "כחבר ועד הרבנים הקונסרבטיבי אני מנוע מלחתן אותם".

נשמע שהיית רוצה לקיים את החתונה אם לא היית בוועד הרבנים.

עמיחי: "תראה, חיתנתי לפני שהייתי ב–JTS זוגות מעורבים, בניתי תהליך של שנת לימוד ובניית טקס, לומדים ביחד מה זה לבנות בית, ובית יהודי".

בני: "בלי גיור?"

עמיחי: "כן".

בני: "אז מה המשמעות? אני חוזר לשומר בשער. אתה רב בישראל, נכון? בא אליך זוג, ואתה אומר – חבר'ה, העיקר שתהיו יהודים. רק לא בדידות. ברוכים הבאים. שמרו על עץ האשוח, ואתה על חנוכה, העיקר שתהיו ביחד. נוח לך עם זה כמנהיג רבני בעולם היהודי?"

עמיחי: "הנה מה שאני אומר לזוג: ברוכים הבאים, אף אחד לא ישאל אתכם בדלת שאלות. אתם חלק מהקהילה. לא אחתן אתכם. פה יש לי קו אדום".

עלייה לתורה?

עמיחי: "העליות שלנו לתורה הם קבוצתיות, אז תמיד יהיה יהודי כשר שמוציא ידי חובה – זה פחות בעייתי".

בני: "את מי לא תקבל כחבר בקהילה?"

עמיחי: "אין בבית הכנסת שלי חברוּת. זה חלק מהעניין. אין לי סלקטור. אתה רוצה להתפלל איתי? תבוא. יש כאלה שבוחרים להצטרף למעגל הפנימי של העשייה".

בני: "כל מי שבוחר להיכנס נכנס?"

עמיחי: "עד כה לא הייתה שאלה".

בני: "ואם מישהו נשוי לאישה כומר, היא שומרת על דתה ואמונתה והוא שומר על אמונתו? הם רוצים להיות חברים גם בכנסייה וגם אצלך".

עמיחי: "יש לי ועד נאמנים, ובו 15 נשים ואנשים. מתוך ה–15, חמישה בזוגיות עם בני זוג לא יהודים. עכשיו הנה ההבדל, גם בני הזוג הלא היהודים באים אלינו באופן קבוע ולא הולכים למקום אחר".

בני: "ואם הם ילכו גם למקום תפילה אחר?"

עמיחי חושב רגע ומשיב: "זו שאלה מעניינת. אני חושב שמידת הקירוב תגבר. אני צריך להחליט מה המחיר שאני משלם על זה שהזוגות המעורבים רוצים שיהיו להם חיים יהודיים".

ארבעת הG

זה נשמע שבית הכנסת הניויורקי שלך הוא קצת כמו חב"ד אבל ליברלי יותר. כל אחד מוזמן.

בני: "זה ממש דומה לחב"ד, במובן הטוב של המילה".

עמיחי: "יש לי מקרים לא מעטים כמו הזוג המדובר. אם אני מאיר אליהם פנים אבל לא מחתן, היא מבינה, בצער, אבל מבינה – וממשיכה להיות חלק מהקהילה. יש לי שיחות כאלה לפחות פעם בשבוע".

לפי ועד הרבנים הקונסרבטיבי, האם נישואים חד מיניים מותרים?

"כן, משנת 2006. אבל יהודים בלבד. יש כאן דיון מורכב, האם זה קידושין ומה הנוסח".

בני: "כל הרבנים הקונסרבטיבים מחתנים חד מיניים?"

עמיחי: "לא. זו בחירה אישית. מדובר רק בעשר שנים מאז קיבלו את ההחלטה, עוד לא כולם מעכלים את זה. עניין הזוגיות של יהודי ולא יהודי זה העניין המרכזי כיום בתנועה".

עמיחי מסביר שבעולם היהודי הליברלי מדברים על האבולוציה שחלה בעשורים האחרונים באמצעות ארבעה מושגים המתחילים באות G: גירלז, גייז, גויז, גלובל (בנות, הומוסקסואלים, גויים וגלובלי). "בשנות ה–80 היה קרע רציני ב–JTS מפני שהחליטו על הסמכת נשים לרבנות. בשנת 2006 החליטו כאמור על נישואי חד מיניים, ושוב היו רבנים שהחליטו להתפצל מהתנועה בעקבות כך. השלב הבא הוא מה עושים עם העובדה שיותר מ–50 אחוז מהקהילה היהודית בארה"ב, ויש אומרים יותר מ–60 אחוז, נמצאים בזוגיות עם לא–יהודים? איפה האחריות שלנו לאנשים, למסורת?"

בני: "אנחנו בארץ תמיד אומרים, למה לא רפורמים? כי זו התבוללות. זו השפה הפנימית שלנו מילדות. 'תראה לי דור שלישי של רפורמי'. הם הולכים לאיבוד, מתבוללים. מבחינת כל האורתודוקסים – זה האויב שלנו. ובאה היהדות הליברלית והיא לא קוראת לזה אויב".

עמיחי: "לא מדויק. זה נחשב כאתגר מהותי".

בני: "אתגר זה לא אויב".

הרב בני מתייחס לארבעת ה–G: "איפה הם ואיפה אנחנו. אנחנו עוד בגירלס, ב'נשים'".

ואיפה אתה בדיוק שם בסקאלה?

"משהו בין ה–G הראשון לשני. אין שבוע שלא מגיעים אליי מכל הארץ אנשים דתיים שהילדים שלהם יוצאים מהארון. שואלים אותי מה לעשות. אני מנחה את האנשים. זו התשובה. עוזר להם. ובחרת בחיים זו הכותרת. רק לא לדחוק לארון. רק לא ארונות. זה נוכח בעולם הדתי. צריך להגיד: בעולם הדתי המודרני זה נוכח על פניו, אבל בעולם הדתי הפחות מודרני זה מתחת לפני השטח".

לא נשמע שיש לך פתרון לחד מיניים הדתיים?

"אין לי פתרון. אני יהודי הלכתי שלא שובר את ההלכה. מה שכן, יש לי יומרה לשיח פנים הלכתי. התהליך ההלכתי מוכר, והוא כולל דיבור עם רבנים גדולים ממך עד שדברים זזים. אני לא איש שמשנה הלכה. אני חושב שצריך קודם כול להכיר. תהליך כלשהו נעשה על ידי הכרה. על ידי הכחשה לא יקרה כלום. אני מנסה להזיז את גלגל השיניים, את התנועה אל השינוי".

יש רבנים שיגידו שלא הייתה התמודדות כזו לפני כמה מאות שנים.

"מי שלומד היסטוריה יודע שתמיד היה. פעם בעולם חשבו שהומוסקסואליות זה פשע. העולם החליט בעידן שלנו שזה לא פשע. זו החלטה ערכית של עולם שלם ואנחנו חלק מהעולם. רובם לא בחרו בנטייתם אלא נולדו לתוכה. הם מתמודדים עם המציאות הזו. כל רב מלמד את הסיפור על הרב שלעג לאיש שהיה מכוער מאוד. סיפור מופת שמלמד את הרב לפנות לאומן שעשה את המכוער בשאלות. אפשר להתווכח על מקומם בחברה אבל מי מתיר לנו לכנות אותם בכינויי גנאי ולהטיח עלבונות?"

לבוא מאהבה

לבית הכנסת "המעבדה" (לאב שול) שייסד הרב עמיחי לפני ארבע שנים מגיעים אלפי אנשים לתפילות ראש השנה ויום כיפור, ואילו מדי שבת מגיעים מאות. "זה גדל בצורה מאוד מהירה", הוא אומר. "עוד לא עשינו סקר, אבל אני באמת סקרן לדעת מה האחוזים אצלנו של לא יהודים. מה נחשב יהודי? זה עמום.

"אני רוצה להגיד משהו על ההתבוללות", הוא ממשיך. "יש מחיר לקִדמה. לא הייתה כזו תופעה כמו אמריקה. רציתם לצאת מהגטו? רציתם זכויות כמו כולם? הנה, עוד מעט בבית הלבן יהיו נכדים יהודים, לא משנה מי ייבחר.

"אני עדיין מתבונן על החרדים כ'כזה ראה וקדש'. אבל אני לאט לאט רוצה להשיל ממני את התפיסה שלפיה 'הם מחזיקים בקודש ואני המתבולל הלייט'. אני לא לייט. בחרתי בחירה מסובכת. לחיות במודרנה לגמרי, עם ערכים ליברליים–דמוקרטיים–אמריקניים–ישראליים, שוויון זכויות וזכויות אדם – אבל איך מתרגמים את זה ליהדות? התחלתי את המסע שלי בתרגום התורה. הייתי בבית כנסת. הסתכלתי על קריאת התורה, לא חוויה הכי מרגשת עלי אדמות, ועוד באמריקה הם לא ממש מבינים עברית. זה היה זוועה".

הוא החל בעקבות כך את מה שהוא מכנה STorah Telling (שם המיזם בעברית – סיפורי סת"ם). "המצאתי מחדש את תפקיד המתורגמן המנגיש את התורה הכתובה לציבור. זה מקצוע שכבר עבר מן העולם ונמצא עדיין בשימוש, סמלי בעיקר, אצל  עדות תימן. התחלנו לתרגם מחדש את  קריאת התורה, שתהיה אינטראקטיבית, דרמטית ומשמעותית. הסטארטאפ גדל, והוביל אותי מחידוש קריאת התורה לחידוש התפילה, מתפקיד המתורגמן לתפקיד הרבנות. דרך התרגום למדתי שהריקוד על גשר צר מאוד הוא ריקוד כפול: נאמנות למקור, לתורה, אבל עם נאמנות למה שעכשיו. אתה לא יכול לאבד את הקהל".

שינוי נוסף בבית הכנסת שלו הוא שלא משתמשים במילה "א–לוהים" באנגלית. "במקום God אנחנו בוחרים Source או Being – מקור, הוויה. מתפללים בעברית ומתרגמים ברגישות מגדרית ועכשווית. לא פשוט לדבר על אלוהים במאה ה–21 בארה"ב. בין 50 ל–70 אחוז מהאמריקנים מתחת לגיל 30 הם אתיאיסטים. אני בא ואומר להם: 'אני מכבד אתכם – ועדיין החוויה הדתית יהודית יכולה להיות רלוונטית'. אני גם לא בטוח שה' צ–באות וא–לוהי נקמות הוא זה שמדבר אליי או אל בני דורי. עכשיו בואו נמתג את הא–לוהות בדרך שמסברת את האוזן, אחראית למסורת על שלל פניה ומקרבת את היהודי האמריקני הממוצע שחווה, אם חווה בכלל, א–ל מסתתר ובתי כנסת משמימים".

אין ספק שהבעיות שעימן מתמודד עמיחי מורכבות יותר מאלה שאחיו המבוגר ממנו צריך להתעסק בהן. "יש לי שלוש משפחות עם ילדים שהם טרנסג'נדרים לקראת גיל בר מצווה. איך עושים איתם בר מצווה? אתה מבין? אף אחד לא לימד את זה ב–JTS".

הרב בני, בטח אתה למדת את זה בהסמכה לרבנות

"עמיחי נמצא במקום אחר. אני מסתכל על התמונה של סבא שלי ושואל: 'שאלו אותך שאלות כאלה?'. אנחנו חיים בעולם שבו השאלות פשוט הולכות ונהיות יותר סבוכות".

עמיחי: "אני מפשר בין העבר והעתיד. אין לי עניין להיות כמו סבא כי אני לא הוא. אני לא רוצה לדבר כרגע על זהותי המינית, אבל אמרתי לעצמי בשלב כלשהו בחיי: או שהשולחן ערוך צודק ואני תועבה ואין לי מה לחפש במועדון הזה, או שיש פה משהו אחר. חיפשתי סינתזה. אולי לא פשרה. אתה בצלם הא–ל, תמצא דרך לחיות את חייך עם תורה, מצוות, עם גמישות, עם התפשרות – כדי להיות לגמרי חי וקיים, לא להתאבד, ולא להיות מחוץ למועדון. בחרתי דרך שהובילה אותי למי שאני, לחיות את היהדות המתגמשת. לא הקפואה. אני לא רוצה לבוא מפחד, מיראה וחרדה, אני רוצה לבוא מאהבה".

תדמית בלי חמלה

בכתבה שהתפרסמה לפני מספר שנים בניו יורק טיימס, נכתב על עמיחי כי הוא סוג של "כוכב רוק" יהודי, וכי המתפללים אצלו בבית הכנסת מגדירים עצמם כמעין "ניצולים" של בתי כנסת מהמיינסטרים. "דחו אותם", הוא אומר. "מגיעים אליי המון אנשים, כולל חרדים לשעבר, כיפה סרוגה לשעבר או אפילו קונסרבטיבים לשעבר, שהיו בבתי כנסת משעממים ובבתי ספר יהודיים איומים. הרבה הלכו לאיבוד בגלל בתי כנסת שלא פתחו את השערים. אנשים צמאים קודם כול לרוחניות. תקרא לזה דת. צמאים לשפה פנימית, אינטימית, עם בורא עולם… או בוראת עולם או בריאה. אנשים צמאים גם לקהילה. החוויה האורבנית הדיגיטלית מחברת אותנו אבל גם הורסת אינטימיות".

הרב בני, בשיחות מקדימות סיפרת לי ש'עמיחי עושה עבודת קודש מדהימה'. זה לא נשמע מהדברים שלך שאתה שמח על מה שקורה שם.

"הוא מציב אלטרנטיבה להתבוללות, אומר שיש יהדות שמתמודדת עם המציאות האתגרית הזאת. זה עמיחי. אני עומד נפעם מול הדבר הזה, מסתכל ושואל: לאן זה באמת לוקח במובן של משה קיבל תורה מסיני. יש לנו אלפי שנות מסורת יהודית, יש שדרה שעוברת כל–כך הרבה שנים, עברה את כל גלגולי ההיסטוריה, כמו הסידור. ואצלכם? מהו הדבר היציב שלעולם לא ישתנה?"

עמיחי: "בשבת בבוקר יש לי שעתיים עם קהל, רובו לא יודע ספר, לא יודע עברית. חלקם פליטי בתי כנסת, מחפשים רוחניות, חלקם לא היו בחיים בבית כנסת. אתה לא יכול לתת להם סידור תפילה ספרדי או אשכנזי כמו שהוא. אין לי זמן לזה. אני בוחר מכל חלק בתפילה כמה קטעים".

תפילה לשלום המדינה אתם אומרים?

עמיחי: "ברור. במסגרת סיום קריאת התורה יש נוסח שלנו שמשלב תפילה לשלום ולרפואה וכולל את הכול, מעין 'מי שבירך' גדול".

בני: "האם זה ברור מאליו שיש תפילה לשלום מדינת ישראל?"

עמיחי חושב רגע על ניסוח התשובה, ומשיב: "זה לא נוסח של הרב גורן, אלא שלנו. אנחנו מתפללים למען  שלום ישראל ולמען כל המנהיגים, לרפואה ולתיקון".

בני: "ה'מי שבירך' של ישראל הוא עם כל העולם או בפני עצמו?

עמיחי: "ישראל היא לרוב בפני עצמה, אבל אני מודה שישראל בימינו בקהל שלי זה עניין מסובך. כולם יודעים שאני ישראלי, ששירתי בצה"ל, לכן יש לי כרטיס מועדון מיוחד. זה נותן לי זכות שלקולגות האמריקנים שלי אין. בקרוב אנחנו מציינים את שנת ה–50 למלחמת ששת הימים, זה הולך להיות אחד הנושאים המרכזיים שנעסוק בהם השנה בבית הכנסת – איך מתמודדים עם זה?"

כי ישראל שנויה במחלוקת?

"כן. בעולם היהודי הליברלי, לישראל למרבה הצער יש יחסי ציבור בעייתיים".

בגלל המצב הביטחונימדיני או יותר בגלל נושאי דת ומדינה, כמו הרחבה השוויונית בכותל או אי ההכרה בגיורים.

עמיחי: "היינו הך לצערי".

בני: "היינו הך? בוא נאמר שמדינת ישראל הדתית הייתה משחררת; הכותל היה משתחרר וגם בתי הדין. נאמר באוטופיה שהכול היה משתחרר, והרפורמים היו מוצאים עצמם פה. מקבלים זכויות פשוטות של תקציבי משרד הדתות, נגישות למקומות קדושים ועוד. זה היה משנה את האווירה כלפי המדינה הלא ליברלית שלנו? שמדכאת זכויות אדם של פלשתינים?"

עמיחי חושב על השאלה המורכבת, ומשיב בצורה לא חד משמעית. "זו שאלה טובה. אני חושב שעבור רוב הקהל, שדעתו מושפעת מעדכונים בפייסבוק בלי עומק – לא. זה לא ישנה שום דבר. התדמית, במיוחד אצל אנשים צעירים יותר, היא של ישראל הכובשת, מדינה בלי חמלה. נשות הכותל זה נושא שהם פחות מתעסקים איתו. ערכנו השנה טקס יום הזיכרון ובלי למצמץ אמרנו שאנחנו פה עבור זיכרון נופלים, אבל יש גם צער על הנכבה".

לבנות תחושת שליחות

יש משהו שאתם לומדים כל אחד מהקהילה של השני?

בני: "היה משהו מאוד יפה בהסמכה לרבנות של עמיחי; היה גל פנימי של המוסמכים ומסביבם עמד מעגל של מסמיכים. כל אחד מתלמידי JTS הבוגרים יכול היה לבחור מי נותן לו סמיכה מהרבנים מהדור שמעל. זה היה רגע שכולו קדושה. עמיחי בחר את מי שהכניס אותו לעולם הרבנות – הרב רולי מטלון מקהילת BJ בניו יורק. כל אחד עטף בטלית את המוסמך ובירך אותו באינטימיות כמה דקות. זה היה רגע מכונן, שבו אתה מבין מה זה להעביר את השליחות הזאת.

"חודש קודם לכן הייתי בטקס הסמכה לרבנות של הבן שלי בארץ. איזו אדישות, איזה מכניזם. אין לזה שום משמעות רוחנית אינטימית. אצל עמיחי, לעומת זאת, כשהסמיכו אותו לרבנות נתנו לו על הכתפיים לא רק טלית אלא תחושת שליחות מדהימה.

"אך אני אומר גם ביקורת: בהלכות תערובות יש מושג הנקרא 'דבר המעמיד'. זהו אותו חומר המגבש את כל המוצר. ההלכה אומרת שדבר המעמיד לא בטל. הוא תמיד יהיה שם בתוך התערובות. אני חושב שחסר להם את הדבר המעמיד הזה. יש מושג שלמדתי לפני כמה שנים אצל הרב שג"ר. יש מצבים שלשאלת 'למה?' אתה עונה 'ככה!'. תשובה לא אינטלקטואלית או פילוסופית גדולה, אבל קיומית מאוד. אני מרגיש שבקהילה של עמיחי צריך לבנות את הככה, והוא עדיין לא קיים".

עמיחי שולף דף עם נקודות שכתב לפני הריאיון, ומבקש להעביר מסר: "רציתי להגיד וחשוב לי שזה ייאמר שזה לא מובן מאליו הריאיון הזה. בחרנו בני ואני דרכים שונות. זה שבני בא לניו יורק, ושפִרגן לי, זה לא דבר קטן. אני רוצה להביע הערכה, הוקרה ואהבה על כך". בנקודה זו פונה עמיחי ואומר לאחיו: "הרב רולי היה זה שעמד איתי במהלך ההסמכה. אבל אני רוצה שתדע ששקלתי לפנות אליך אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי.

"בעניין הלימוד מהקהילה בארץ, מה שעולה לי כדוגמה טובה הוא ישיבת השבעה על אבא, שהייתה פה ממש מעבר לרחוב", אומר עמיחי ברצינות. "איך קהילת רמב"ן כקהילה פשוט נותנת. את זה עוד אין לנו. בעולם הליברלי במקרים רבים מנסים לייצר את תחושת החיוב הקהילתי. איך תומכים באנשים בשבעה, בלידה, בשמחה ובצער. אנחנו בעולם כל–כך אינדיבידואליסטי, אני, אני ואני. בשבילי נולד העולם. השאלה היא איך יוצרים אנחנו. אני חושב שמה שיש כמובן מאליו בעולם האורתודוקסי זה הצורך במניין. באופן מאוד עמוק, בגלל הככה הזה שזהו. אתה לא שואל שאלות. אתה מגיע לשבעה. לא שואלים שאלות. גם מניין. זה אתגר רציני מאוד. לפעמים זה יבוא על חשבון האני. הניווט בין האני לאנחנו – זה בעצם כל העניין".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג תמוז תשע"ו, 29.7.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 ביולי 2016, ב-גיליון מטות תשע"ו - 990 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. תגובה מעניינת לראיון הזה :

    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/327248

  2. בלינק שהבאתי מה שחשוב הוא בעיקר העיסוק בתופעה המדוברת שם שהרב בני לאו נתפס כמייצג אותה

    אם אצל הרב בני לאו עוד המתח בין השאיפה להיות מודרני לגמרי לבין לשמור על ההלכה לגמרי נוטה בסופו של דבר לנאמנות להלכה *[למרות הקושי והכאב שנושא אצלו המתח הזה ]אז אצל חלק מהמייצגים של התופעה מדובר כבר בכאלו ששברו את הכלים והם בעצם כבר קונסרבטיבים בפועל אך אורתודוקסים בהצהרה

    אלו הם האנשים הכי לא ישרים אינטלקטואלית שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס ושהם חושבים ששאר הציבור הדתי מורכב משוטים וגלמים שלא מבינים ש"המלך עירום" ושזהותם המוצהרת היא בעצם תחפושת

    הם לא היו מפריעים לי החבר'ה האלה אם הם היו מתנהלים כך באופן פרטי והסתירה בין ההצהרה לבין מה שהם עושים בפועל הייתה בעיה פרטית שלהם

    הם מפריעים לי כי מדובר בדר"כ באקטביסטים שמנסים להיות סוכני שינויים בציבור הדתי

    ב"ה אומנם השפעתם מעבר לפייסבוק היא אפסית ועדיין כאשר הם נוהגים כך הם מתנהלים בחוסר יושר וכסוסים טרויאנים ואם הם מעוניינים בדיון שיואילו וישימו את הקלפים על השולחן ויצהירו על זהותם הקונסרבטיבית

    איך אמר אלכסנדר ינאי לשלומציון אשתו -היזהרי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס

    *ההחלטה במקרה כזה דווקא מעוררת הערכה על אדם שלמרות הקושי מתגבר ונאמן להוראת ההלכה ומקבל על עצמו עול מלכות שמיים ולפום צערא אגרא אך מצד שני יש גם בעיתיות מובנית במי שמקיים את התורה לא מתוך אמונה בצדקתה ומתוך שמחה אלא מתוך כמיהה למערכת ערכים אחרת שנתפסת כיותר טובה ומוסרית

    יש בכך לענ"ד הרבה טעם לפגם ויש כאן לשיפוטי כמסתכל מהצד על אנשים בעלי מתח כזה ההערכה מהולה בהסתייגות

    אם ניקח כדוגמא את הרב בני לאו עצמו -הוא התבטא בפאנל מסויים בו הוא השתתף שההלכה שאומרת שנשים לא מצטרפות למניין היא דבר "בלתי מוסרי בלתי הגיוני ממש טירוף הדעת – מה אעשה ואני מחוייב להלכה" מצד אחד זה מעורר ההערכה לראות איך אדם שהוא רב קהילה שלוש פעמים ביום מתפלל במניין באופן שכל כך מציק לו וכואב לו אך בכל זאת עושה זאת לקיים את דבר ה' ומצד שני איך אפשר שלוש פעמים ביום להתפלל מתוך תחושה שמדובר ב"טירוף הדעת" וכדבר "בלתי מוסרי ובלתי הגיוני"? איך אפשר לחנך לצורת חשיבה ש"מה שאנחנו עושים הוא חובה אך חובה מעיקה ונוראה " ולא להסתכלות של "נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עז ואורה"?

    אז נכון שיש לפעמים מתח בין המוסר הטבעי לבין המוסר האלוקי שלא תמיד מובן לנו [כמו למשל בדברי חז"ל במדרש רבה על הפסוק בקוהלת על "דמעת העשוקים " ודמעת הממזרים ואכמ"ל] אך מדובר באפיזודות ולא בכל אורח חיינו היום יומי

    איך הרב בני לאו למשל כרב קהילה יכול להיות מסוגל לומר לצאן מרעיתו "כל ההתנהלות שלנו היא זוועתית ובלתי מוסרית אבל למה אנחנו לא משנים אותה? ככה!"

    וכנראה שלרב בני לאו הפתרונים…….

  3. על עמיחי לאו אין לי טענות. יצרו אנסו. אבל מי אנס את בני לאו?

  4. הG היחיד שאני מזהה פה -ג'ורה

  5. הריאיון היה מוזר בעיני.
    הוא לא מתאים לשבת אלא לידיעות, שלא נאמר על לאשה. שני אחים מדברים ביניהם על כל מיני עינינים אישיים. את מי זה מענין?

  6. מזל, אני לא ממש התלהבתי מהראיון אבל למען ההגינות אומר שלא דובר בו על עניינים אישיים או רכילותיים אלא על וויכוח בין השקפות עולם בין שני אחים אחד רב אורתודוקסי והשני "רב" קונסרבטיבי

    הם לא הריצו דאחקות משפחתיות ביחד

  7. לענ"ד- מי שמצד אחד- אינו מחוייב לגמרי להלכה,

    ומצד שני, לא מסכים לחתן יהודיה עם גוי-

    אינו אלא גזען…

    [כי אם למחוייב להלכה-

    יש סיבה רצינית ואמיתית,

    מה יש למי שלא?]

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 991 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: