רבנות יוצרת | רחלי ריף

שנה לאחר שהסמיך שתי נשים לרבנות ועורר סערה בחברה הדתית, מתכונן הרב הרצל הפטר לפתוח תוכנית רשמית ללימודי הסמכה לרבנות, לנשים ולגברים. בריאיון איתו הוא מספר על הרעיון שצמח מלמטה, על התגובות האוהדות בארץ וההתנגדות בארה"ב ועל התשובות שמצא דווקא בחסידות. מבחינתו, לא מדובר בפמיניזם אלא במוסר

כשהרב הרצל הפטר לימד נשים הלכה וגמרא בתוכנית "מתמידות ברוריה" של מדרשת לינדנבאום בתחילת שנות התשעים, הוא לא חלם שיבוא יום והוא יקים את בית מדרש "הראל", שבו לומדים גברים ונשים יחד לקראת סמיכה לרבנות. "אני זוכר ששאלו אותי אז מה אני חושב על סמיכה לנשים", הוא אומר. "אמרתי שאני מכיר גברים מוסמכים שלא ראויים לכהן כרבנים, ונשים שראויות לכך. זו הייתה הגישה שלי כבר אז, אבל זו הייתה אמירה שלא הייתה לה נפקא מינה. בכלל לא חשבתי בכיוון הזה".

יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, ביוני 2015, הסמיך הרב הפטר יחד עם הרב דניאל שפרבר שתי נשים ושני גברים שלמדו אצלו במסגרת בית מדרש "הראל". שתי הנשים – מיש המר קוסוי ורחל ברקוביץ', הן מוותיקות תלמידיו, והן למדו אצלו כבר אז, בתוכנית "מתמידות ברוריה".

שלוש שנים מעביר הרב הפטר שיעור שבועי בהלכה בבית כנסת בשכונת בקעה בירושלים. אנו נפגשים איתו כמה שעות לפני השיעור, כשהוא מכין את עצמו, הגמרא והשולחן ערוך פתוחים לפניו. בשנת הלימודים הקרובה השיעור יתרחב, ובית מדרש "הראל" ייפתח בצורה רשמית ובמתכונת מלאה – שלושה ימי לימוד בשבוע וערב אחד. המשתתפים ילמדו הלכה לצד סוגיות במדיניות ציבורית, פילוסופיה של הפסק, לימודי דתות וגם כתיבה יוצרת.

"לפני שלוש שנים ניגש אליי תלמיד שלי, וביקש ממני להדריך אותו לקראת סמיכה לרבנות", מספר הרב הפטר על תחילת הדרך. "יש הדרך הממסדית, שבה אפשר ללמוד לבד, לקבל מכתבי המלצה ולגשת למבחנים של הרבנות. וישנה דרך ההסמכה האישית. התלמיד רצה שהלימוד יהיה משמעותי בשבילו, שמישהו שמכיר אותו ילמד ויסמיך אותו. אמרתי לו שאין לי זמן להדריך אדם אחד, ואם הוא יקים קבוצה אעשה זאת. הוא שאל אותי כמעט כלאחר יד – נשים וגברים? אמרתי כן, למה לא. הוא קיבץ קבוצה, שבחלקה מורכבת מתלמידים ותלמידות שלי משנים עברו, ששמעו שיש שיעור ובאו.

"התחלנו שנים עשר אנשים, בערך חצי מהם גברים וחצי נשים, ללמוד פה בבית הכנסת פעם בשבוע. למדנו יורה דעה, דיני תערובות, בשר וחלב, עניין סטנדרטי להסמכה. לא כולם היו מעוניינים בהסמכה לרבנות. זה היה לימוד לשמה. הייתי שולח מקורות בדוא"ל, המשתתפים היו לומדים בעצמם, והיינו נפגשים פעם בשבוע, באווירה מאוד טבעית, לא שמים לב אם אישה או גבר, יושבים ביחד ולומדים. בשנה השנייה הגיעו חמישה עשר, והשנה לומדים אצלי עשרים וחמישה תלמידים. טקס ההסמכה בשנה שעברה משך תשומת לב ותגובות, ויכולתי למסד את בית המדרש. לצורך בניית התוכנית התייעצתי עם תלמידים ועם חברים שידעתי שיבינו את מה שאני עושה, כמו הרב שפרבר, הרב דוד ביגמן, פרופ' תמר רוס, פרופ' ורד נעם וד"ר שמואל ויגודה. חלקם ילַמדו בבית המדרש בשנה הבאה".

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הסמכה פרהמודרנית

ספר לי על טקס ההסמכה.

"לימדתי במשך כמעט עשרים שנה שיעור סמיכה ב'ישיבה אוניברסיטה', והנשים והגברים שהסמכנו בשנה שעברה לא נופלים מהאיכות של מי שלימדתי שם. הם ממש בעשרת האחוזים העליונים. מאחוריהם שנים רבות של לימוד עצמי ולימוד של אחרים. מיש המר קוסוי, לדוגמה, היא בעלת תואר דוקטור בתלמוד מאוניברסיטת ניו יורק, ושנים רבות היא מלמדת במכון פרדס. גם רחל ברקוביץ' שהוסמכה אצלנו מלמדת שם זמן רב. שתיהן נשים יודעות ספר. כשהן שאלו אותי על ההסמכה, אמרתי שאני זקן מדי כדי לא לעשות מה שאני מאמין בו.

"לא יכולתי לעשות דבר כזה לבד, ופניתי לרב דניאל שפרבר. אמרתי לו שיש תלמידים ותלמידות שאני חושב שהם ראויים, ואני והוא נבחן אותם, ואם הם יעברו נקרא להם רב, בלי התנצלויות. הוא הסכים. אני בחנתי אותם על מה שלימדתי, הוא בחן על מה שבא לו לראש, ומאוד התרשם. טקס ההסמכה היה מרגש מאוד. לא עשיתי את הצעד הזה מפני שהוא מהפכני, אבל אני מודע לכך שהוא מהפכני. לפני שעושים דבר מהפכני חייבים להתייעץ, ואני התייעצתי עם לא מעט אנשים. הרב שפרבר, חוקר תלמוד ויהדות, איש חינוך וחתן פרס ישראל, הסכים לתת את השם שלו. בלעדיו לא הייתי יכול לעשות את זה".

למרות החדשנות, הרב הפטר משוכנע שמדובר בצעד מסורתי. "לפני שההסמכה לרבנות הפכה להיות מקצוע, מי שרצה להיות מורה הלכה פשוט ישב ולמד עם רב שהכיר אותו הרבה שנים, והוא שבחן אותו וקבע אם הוא ראוי לשמש רב. כך עשו לפני מאה שנה באירופה. במובן הזה החזרנו את ההסמכה ליושנה. הפוסט מודרני הפך לפרה מודרני".

המהלך שעשית קשור לתחושה שמוסד הרבנות בישראל הולך וקורס?

"לא הקמתי את בית המדרש כמרידה או כאמירה נגד הרבנות, אבל אני חושב שזו בעיה שמוסד הרבנות קשור למדינה. צריך להפריד בין דת למדינה. לא כמו בארה"ב, שם למשל אסור ללמד תנ"ך בבתי הספר. כמובן שהתנ"ך הוא הספר שלנו. אבל צריכה להיות הפרדה. לא טוב לדת ולא טוב למדינה שהן יהיו מחוברות. במקום שבו יש כוח ומשרות וכסף – יש פוליטיקה, ויש פוליטיזציה של הדת. הרי בגלל זה בן גוריון רצה רבנות ראשית, כדי לשלוט על הדת.

"אני לא חושב שיש עתיד זוהר לרבנות. זה מוסד שאבד עליו הכלח. בציבור החילוני לא שמים אליו לב. אם היה להם מספיק אכפת הם היו מצביעים בבחירות על הנושא הזה, וזה לא קרה. לציבור הדתי כן אכפת, והוא מפולג בשאלה הזו. אבל נדמה לי שרובו, אולי חוץ מהפלג החרד"לי, התייאש מזמן ממוסד הרבנות. הרוב לא ימרדו ויתחתנו בקפריסין, כי אין הרבה אנשים שהם דווקאיים, וזה החוק בישראל וזה מה שיש. אבל יש ייאוש מהמוסד הזה, וזה מורגש".

למוסמכות של "הראל" לא קוראים רבנית, יועצת הלכה, מהר"ת או רבה, כמו שנהוג בתוכניות אחרות בשל רגישות הנושא, אלא חד וחלק – רב. "אני זקן מדי למשחקי הלשון האלו", אומר הרב הפטר. "באנגלית זה יותר קל, שם זה פשוט Rabbi, לזכר ולנקבה. אבל בעברית יש 'רב'. מי שרוצה שימתין עוד עשר שנים עד שיגידו רב לאישה, אבל לי אין סבלנות לזה. לא מפני שאני רוצה שזה יהיה עכשיו, אלא כי אני חושב שזה עניין מוסרי, שלא יבחינו בין גברים לנשים. אני חושב של–double speak יש מחיר דתי. כולם יודעים שזה בכאילו, ושהנשים ראויות, אבל מרגישים צורך לשחק את המשחקים האלו ולקרוא להם בשמות אחרים. אני לא שופט, אבל אני לא יכול לעשות את זה. זה יהיה לא אמיתי. אני חושב שאם מציגים את הדברים בצורה אמיתית ומאמינים בתורה, אנשים יבואו. אם מראים משהו אמיתי, אנשים יראו שזה אמיתי.

"תראי", מדגיש הרב הפטר. "לא מעניינת אותי דווקא הסמכה לנשים. גם לא מעניינת אותי הסמכה לגברים. מה שמעניין אותי זה לעצב את העתיד, שבו לא צריך להיות הבדל בנושא הזה בין נשים לגברים. זה לא אומר שאין הבדלים בין גברים לנשים, בוודאי שיש, אבל אני לא אכתיב את ההבדלים האלו. כל אחד יחליט לעצמו. במובן הזה, אני לא פמיניסט. אני פוסט פמיניסט. כלומר, זה לא צריך להיות עניין. אני מבין שזה כן עניין, אבל אני רוצה להראות שזה לא עניין. צריך לעשות מה שחושבים שנכון".

‭"‬כששאלו‭ ‬אותי‭ ‬על‭ ‬ההסמכה‭, ‬אמרתי‭ ‬שאני‭ ‬זקן‭ ‬מדי‭ ‬כדי‭ ‬לא‭ ‬לעשות‭ ‬מה‭ ‬שאני‭ ‬מאמין‭ ‬בו‭". ‬ארבעת‭ ‬המוסמכים‭ (‬מימין‭ ‬לשמאל‭): ‬אריאל‭ ‬מעשה‭, ‬אליעזר‭ ‬לב‭ ‬ישראל‭, ‬מיש‭ ‬המר‭ ‬קוסוי‭ ‬ורחל‭ ‬ברקוביץ‭', ‬בטקס‭ ‬ההסמכה‭, ‬יוני‭ ‬2015 צילום‭: ‬סיגל‭ ‬קרימולובסקי

‭"‬כששאלו‭ ‬אותי‭ ‬על‭ ‬ההסמכה‭, ‬אמרתי‭ ‬שאני‭ ‬זקן‭ ‬מדי‭ ‬כדי‭ ‬לא‭ ‬לעשות‭ ‬מה‭ ‬שאני‭ ‬מאמין‭ ‬בו‭". ‬ארבעת‭ ‬המוסמכים‭ (‬מימין‭ ‬לשמאל‭): ‬אריאל‭ ‬מעשה‭, ‬אליעזר‭ ‬לב‭ ‬ישראל‭, ‬מיש‭ ‬המר‭ ‬קוסוי‭ ‬ורחל‭ ‬ברקוביץ‭', ‬בטקס‭ ‬ההסמכה‭, ‬יוני‭ ‬2015
צילום‭: ‬סיגל‭ ‬קרימולובסקי

לפתוח את החסידות

הרב הרצל הפטר, בן 58, נולד וגדל בברוקלין, וכבר בגיל 11 החליט לעלות ארצה. "באנו לביקור משפחתי בארץ ב–69', ולא הפסקתי להתלונן. שאין קטשופ ואין צ'יפסים, תלונות של ילד. אבל משהו נקלט אצלי, ומייד כשחזרתי לארה"ב אמרתי שכשאגדל אני אעלה לארץ. הרגשתי כאן בבית. עיתונים מהארץ היו מגיעים במטוסים לפיצריות ישראליות, על נייר דק כזה, והייתי קונה אותם וקורא. דיברתי עברית שוטפת כבר בגיל 14. בגיל 17, אחרי שסיימתי תיכון, הלכתי להורים שלי ואמרתי שאני עולה, שיגעתי להם את השכל".

כשעלה לארץ החל ללמוד בישיבת הר עציון, ולאחר שנתיים וחצי חזר לארה"ב, ללימודי פסיכולוגיה בישיבה אוניברסיטה. בשנים אלו גם למד אצל הרב ירוחם גורליק ואצל הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. בשנת 80' עלה ארצה, ובמשך שמונה השנים הבאות למד בישיבת הגוש, במהלכן הוסמך לרבנות על–ידי הרב אהרן ליכטנשטיין. גם בשנותיו בארץ נסע מדי שנה לבקר את הוריו בארה"ב וללמוד אצל הרב סולובייצ'יק בבוסטון.

מיד לאחר שהתחתן עם בתיה, בשנת 92', החל לעמוד בראש תוכנית "מתמידות ברוריה" של מדרשת לינדנבאום. ניסיון בלימודי סמיכה לרבנות יש לו – במשך כעשרים שנה הוא לימד בתוכנית הסמיכה של השלוחה של ישיבה אוניברסיטה בירושלים, עם הפסקה של שנתיים לשליחות בקליבלנד כראש כולל. בעשור הקודם הוא גם לימד בישיבת בת עין, "ברוח חסידית יותר", והחל ללמוד לימודי חסידות באוניברסיטת תל אביב. "השאיפה שלי היא לעשות דוקטורט על מי השילוח", הוא אומר. "אני בדרך, אבל לאט לאט. כרגע אני עסוק בפרויקט של בית המדרש".

איך מישהו שהרקע הישיבתי שלו ליטאילמדני מוצא את עצמו בחסידות?

"אני קורא לתקופה הליטאית למדנית שלי בשם 'ליטבק קליפעס', קליפות ליטאיות. בצחוק כמובן. התקופה הזו הייתה שלב חשוב מאוד בהתפתחות שלי. המשפחה שלי, שהיגרה לארה"ב מפולין לאחר השואה, באה מרקע חסידי, וגם משפחתה של אשתי. בשלב מסוים הרגשתי שאני צריך לפתוח את העולם הזה. הרגשתי שיש שם דברים שאני צריך לגעת בהם.

"כשהייתי נוסע לארה"ב כדי לבקר את הוריי, הייתי מוצא את עצמי בחנות הספרים 'בארנס אנד נובל' בניו יורק. באחת הפעמים ראיתי ספר שתפס את עיניי. זה היה ספר על השוואה בין דתות של מירצ'ה אליאדה, חוקר דתות, בעייתי בכל מיני מובנים. הייתי בתחילת שנות העשרים, והאמנתי בכל לבי שמה שאני לומד בתורה נמצא רק בתורה. בספר הזה ראיתי שהסמלים שאני מכיר נמצאים בתרבויות שונות. כמו למשל לגבי הקדושה של הפתח. פתאום הבנתי שהמזוזה קיימת גם בתרבות אחרת. או הקדושה של האמצע, כשמדברים על המקדש כאמצע העולם. פתאום מצאתי את זה במצרים העתיקה. זה גרם לי לחוסר נוחות, זה הטריד אותי. היה לי שותף בחדר בישיבה, ונתתי לו את הספר. הוא קרא ואמר – כפירה. זה היה סוף הסיפור מבחינתו. אבל אצלי זה ישב על הלב הרבה זמן, עד שיכולתי לספוג את משמעות הדברים.

"הבנתי שאם יש התגלות א–לוהית, היא נמצאת בכל מקום, גם בתרבויות ובדתות אחרות. כי האנושות טבועה בצלם א–לוהים, והוא מתגלה, בלשון החסידות, בלבושים שונים. וזו לא כפירה, זו אמונה גדולה. העולם בנוי בצורה כזו שהוא רפלקציה של הא–לוהות, כביטוי וכיצירה של הא–ל. מתוך כך הגעתי מאוחר יותר לחסידות. במיוחד משפיע עליי מי השילוח, הרבי מאיז'ביצה, ואני נוהג ללמד ממנו בתחילת שיעורי ההלכה שאני מעביר".

מסורת של חשיבה עצמאית

הרב ליכטנשטיין והרב סולובייצ'יק היו מסכימים למה שאתה עושה?

"לא, אני חושב שלא, ואני מהרהר בכך הרבה. יש לי חבר שהוא ברסלבר. בזמן ההתנתקות לימדנו שנינו בישיבת בת עין. אני לימדתי אחר הצהריים והוא בבוקר. לא הכרנו אחד את השני אז, אבל היו לנו אותם תלמידים. ממנו הם היו שומעים דברים נגד ההתנתקות. אני טענתי שאפשר להתנגד ואפשר להיות בעד, אבל זו שאלה פוליטית, לא שאלה הלכתית או דתית. אם למדינה יש זכות לשלוח אדם למלחמה, להרוג ולהיהרג, יש למדינה גם זכות לקבוע את הגבולות שלה. אפשר להביע דעה פוליטית שהגבולות צריכים להיות פה ולא שם, זה לגיטימי, אבל אסור להגיד שזה אסור הלכתית. זו הייתה הגישה שלי.

"באחד הימים ראיתי אותו בחתונה. הוא ניגש אליי בידידות, שם את היד על הכתף ואמר – מקובלני מרבותיי ששומעים את דעת הרב. הוא התכוון לדעת תורה. הרב מרדכי אליהו למשל היה נגד. אמרתי לו – מקובלני מרבותיי שאדם צריך לחשוב בעצמו. מאז אנחנו חברים טובים. ואת זה קיבלתי מהרב ליכטנשטיין. אז אני חושב שהוא לא היה מסכים למה שאני עושה, אבל הוא לא היה מתנגד מבחינה הלכתית. בנוסף, מאוד בעייתי לצטט אמירות של אנשים מלפני זמן רב. הרב סולובייצ'יק אמר לפני חמישים שנה שאסור לדבר עם אנשי דתות אחרות על ענייני דת. אבל הדברים השתנו מאז. אפשר לתת נימוקים למה זה ראוי או לא ראוי, אבל זה עולם אחר. אני עפר תחת רגליי הרב ליכטנשטיין, ולא מתחיל להשוות, אבל ברור לי שתלמידים שלי יגידו בעתיד דברים שאני מתנגד להם. וזה בסדר.

"מהרב ליכטנשטיין למדתי לא להתפשר בשום אופן בשאלה שאני חושב שהיא מוסרית. הייתה לי לא מזמן שיחה עם חבר, אותו אחד שהיה שותף שלי בישיבה, והיום הוא ר"מ בהר עציון. הוא מאוד התנגד למה שאני עושה. בהקשר של הסמיכה לנשים, הוא אמר שהרבנית חנה הנקין פועלת לאט וזה חשוב, ואני פועל מהר מדי, וזה רק הורס. שאלתי אותו אם הוא ראה את הסרט 'לינקולן'. בסרט יש סצנה שבה מתנהל מו"מ חשאי עם מנהיגי הדרום, שכבר הפסידו את המלחמה, לגבי תנאי הכניעה שלהם. מנהיגי הדרום רצו בכל דרך לשמר את האפשרות שהעבדות תחזור. לינקולן דחף את התיקון ה–40 לחוקה כדי לוודא שזה יהיה בלתי אפשרי. למעט לינקולן, גם מי שהתנגד לעבדות רצה לוותר על התיקון כדי להשיג את הכניעה. ניסו לשכנע את לינקולן ואמרו לו שאם הוא יתעקש אף פעם לא יהיה שלום עם הדרום, שהוא מסנדל את עצמו. ואז הוא אמר להם – '‘It‘s over, זה נגמר. העבדות לא תחזור.

"חבר שלי נדהם ואמר – אבל זו לא עבדות. ואני אמרתי שזה כן. לא עבדות אכזרית כמו שהייתה בארה"ב אז, אבל סוג מסוים של עבדות. אם יש מישהו שעשה את אותו מאמץ, למד אותו דבר ויש לו אותם כישורים ולא נותנים לו הכרה – זה סוג מסוים של עבדות. ואני לא אומר את זה כפמיניסט. אני חושב שזו שאלה מוסרית, ולא רק לגבי נשים. זו שאלה של איך האדם רואה את האחר. צריך לראות את האנשים".

הבנה דרך האחר

את לימודי הדתות בתוכנית ילמד פרופ' רון מרגולין מאוניברסיטת תל אביב, אך ככלל, ממהר הרב הפטר להדגיש, יגיעו גם בני דתות אחרות כדי ללמד על הדת שלהם. "אני לא מעוניין שיהודי ילמד על נצרות, יש מספיק נוצרים באזור שיכולים ללמד מבפנים, ולא 'על'. אני לא מפחד שמישהו יתנצר בקבוצה. צריכים לשים את הדברים בפרופורציה. הייתי בהודו פעמיים, והייתה לי שם שיחה מעניינת עם אישה הודית, בעלת המקום שבו שהינו. אמרנו לה שאנחנו יהודים. היא לא ידעה מה זה אומר. בהודו מכירים ישראלים, פחות מכירים יהודים. אמרנו לה שאנחנו מאמינים בא–ל אחד. אז היא אמרה – אה, אתם מוסלמים.

"פתאום הבנתי. אם אתה הינדו, אין הבדל גדול בשבילך בין יהודי למוסלמי, בין כך ובין כך זו דת מונותיאיסטית. אז אחד מאמין במוחמד ואחד במשה. זה הבדל קטן כשאתה מאמין בהרבה אלים. זה כמו להגיד שמישהו מבחוץ יודע מה ההבדל בין חסיד גור לבריסקאי במאה שערים. דבר כזה עוזר לתפוס את הפרספקטיבה של הדברים. זה גם מלמד ענווה. אפשר ללמוד ממישהו אחר בלי לעזוב את מה שיש לך, ודרכו אתה לומד להכיר טוב יותר את עצמך. מהמפגש עם האחר אתה לומד על האחר, ובעיקר לומד על עצמך".

יש שיגידו שאלו לימודי כפירה.

"צריך להשתחרר מהלשון הזו של כפירה. לפני שנתיים היה ויכוח גדול באורתודוקסיה של יהדות ארה"ב. מישהו כתב שאפשר לקבל את ההנחה של ביקורת המקרא ולהישאר יהודי מאמין, והשמיים נפלו. כולם שם אמרו שזו כפירה, ובמקום לדון בגופה של טענה רק עסקו בשאלה האם מותר להאמין בזה. אני יצאתי מהכלים. אתה תגיד לי במה אסור לי להאמין? השאלה היא במה אתה מאמין, במה ראוי להאמין. אנשים מפחדים לשאול את השאלה הזו, כי ברגע ששואלים אותה אולי זה אומר שלא מאמינים בתורה. אבל דווקא זו הכפירה – הפחד לשאול את עצמך במה אתה באמת מאמין. לא במה אתה חייב להאמין, עזוב במה אתה חייב, במה אתה מאמין".

ומה באשר לכתיבה יוצרת. למה רב צריך להתנסות בכך?

"לא כדי שיידע לכתוב, אלא בגלל שכל אדם צריך להסתכל על עצמו כמשאב, וצריך לדלות מתוך עצמו ולתרום למציאות. זה יכול להיות על ידי כתיבה או על ידי משהו אחר – דרשה שידרוש, עצה שייתן, שיחה שינהל. העיקר שיביא את זה מתוך עצמו. אדם צריך להוביל את עצמו למקום הזה. ולכן אני חושב שכתיבה יוצרת מאוד חשובה".

להכיר את הישראליות

בימים אלו בוחן הרב הפטר מועמדים לתוכנית בשנה הבאה. "מגיעים אנשים מאוד רציניים, עם רקע לימודי חזק. חלק באים מתחום החינוך והרוח, חלק מהאקדמיה. בוגרי ישיבות ובוגרות מדרשות, ילידי הארץ וילידי ארה"ב. יש שביום עושים דברים אחרים ומחפשים מסגרת ללמוד בה תורה לשמה, לא לשם סמיכה. בעבר הגיעו בעל ואישה שזה היה הערב שלהם ביחד. חלק נמצאים בתפקידים של מנהיגי קהילות ורוצים להמשיך בתפקיד מתוך עמדה אחרת, חלק עומדים לפני כניסה לתפקיד כזה. מגיעים אנשים מבוגרים יותר מהצעירים שלומדים בדרך כלל למבחני הרבנות".

הגיל וניסיון החיים חשובים לך.

"באתר שלנו ציטטתי את הדלאי למה, שאמר שהחינוך שהוא קיבל במנזרים בהימליה כילד לא הכין אותו להנהגת העם שלו במאה העשרים. אני לא רוצה שזה מה שיגידו על לימוד לרבנות. אחת הבעיות היא שמי שלומד לרבנות בדרך–כלל סיים כמה שנות לימוד, למד בעיקר הלכה, ועכשיו מנחיתים אותו לתוך קהילה. בקהילה יש אנשים מבוגרים, שיש להם ילדים, שעברו אבלות, טרגדיות ושמחות, ובא בחור בן 27 וצריך לתת להם עצה. מצד אחד אפשר לומר שהחינוך התורני שהם מקבלים מאוד אינטנסיבי, אבל חסר להם משהו מהחיים. את החינוך האינטנסיבי אני רוצה להעניק, אבל אני לוקח לתוכנית אנשים שיש להם קצת חיים מאחוריהם.

"מי שרוצה לתקוף יאמר שהלימוד אצלנו לא רציני, כי לא מדובר בלימוד גמרא של 12 שעות ביום ארבע שנים, כמו שעושים הלומדים למבחני הרבנות. זה נכון, אבל אני מדבר על אנשים יותר מבוגרים שיש להם רקע חזק, ואני לוקח את זה בחשבון. שלושה ימים בשבוע פלוס לילה אחד במשך שלוש שנים, כשיהיו מבחנים על החומר ואני גם אדרוש לימוד עצמאי, זה מספיק. השיעורים הם אותם שיעורים כמו שלימדתי בישיבה אוניברסיטה, הדרישות הן אותן דרישות, והאנשים לא נופלים ברמתם. האתגר הוא להגדיר מחדש איך לפגוש את המציאות המשתנה ולהישאר נאמנים למסורת. אבל נאמנים באמת. וגם פוגשים את המציאות באמת. כמובן שזה יוצר מתחים, וצריך להתמודד איתם.

"בישיבה אוניברסיטה הייתה תקופה שהיה צריך ללמוד הלכות שחיטה, היום לא צריך. האם צריך ללמוד הלכות מליחה? אני חושב שלא, אולי כן הלכות כבד. אבל כן צריך ללמוד מהם קידושין וגירושין במדינת ישראל, נושא חי בציבוריות הישראלית. כדי להיות רב צריך להכיר את הסוגיות האלו, וזה יותר חשוב מלדעת איך למלוח לב. אין תוכנית שלומדים בה הכול. העולם ההלכתי גדול, וצריך ללמוד מתוכו מה שרלוונטי. לצד הידע, חשוב לרכוש גישה. אדם שרואה את עצמו כמנהיג רוחני של קהילה, איך הוא לא יכול לדעת מה המשמעות של מדינה יהודית?"

אולי אתה מכשיר מנהיגים רוחניים, ולא פוסקי הלכה?

"וודי אלן אמר פעם: יש רבנים שאומרים שחזיר אסור במסעדות מסוימות. לא צריך להיות רב כדי להגיד שחזיר הוא טרף. מי שיודע את ההלכה יכול לפסוק, ומי שלא יודע, גם אם יש לו סמיכה, אם הוא אחראי הוא מתקשר ומתייעץ עם מי שכן יודע. אז אני לא אומר שאני מכשיר פוסקים ופוסקות, אני מכשיר אנשים שיכולים להנהיג קהילות. ומי שנושא בתואר רב, זה אומר שיש משקל לאמירות שלו בנושאים דתיים, ובמקרים שבהם הוא מתבטא בסוגיה הלכתית הוא יודע מה הוא מדבר, כי הוא יודע מה זו הלכה.

"אם מישהו ישאל אותי שאלה בתחום שאני מרגיש שאני לא בקיא בו או שהוא כבד מדי בשבילי, למשל בנושא של דיני נפשות, אני לא אפסוק. מה קורה אם סכין בשרי נופל לסיר של חלב זו שאלה אחת. האם מותר להרוג מחבל אם לא בטוחים שהוא מנוטרל או לא, זו שאלה אחרת. יש סוגים שונים של הלכות וסוגים שונים של פוסקים. אנשים שיש להם שיקול דעת יודעים במה לגעת ובמה להתייעץ. מי שאין לו שיקול דעת כותב בפייסבוק את הפסק שלו".

חופש מתוך ניתוק

התגובות לתכנית, לדברי הפטר, היו בעיקר חיוביות. "פרסמנו את התוכנית ב'מקור ראשון', שמתי את הפרסום בפייסבוק, והיו יותר מ–5,000 צפיות. בגדול אני מרגיש שיש אנחת רווחה, שאנשים חיכו לזה. אני גר באפרת, מקום שאפשר לומר עליו שהוא דתי לאומי בורגני. פתוח, אבל דתי לאומי. שכנים שלי באו ואמרו לי כל הכבוד, סוף סוף. ההרגשה היא שסוף סוף יש משהו שיוצא מהעולם הרבני שאפשר להזדהות איתו. לא כל אחד מזדהה, ואני לא מחפש שכל אחד יזדהה. אם אתה לא רוצה שתהיה רב שהיא אישה בקהילה שלך, בסדר. אני מבין את זה. גם אני לא גדלתי ככה. אבל אל תגיד למישהו אחר לא".

מאיפה הגיעו ההתנגדויות?

"בעיקר מתוך הפלג הימני של המודרן אורתודוקס בארה"ב. אמרו שזה נגד המסורת וזה לא אורתודוקסי. במקום לדבר על הנושא עצמו, האם זה ראוי ומה ההשלכות ואיך מתמודדים עם השינויים של העידן שאנחנו חיים בו, שאלות שבהחלט אפשר לשאול אותן, במקום זה שואלים – זו אורתודוקסיה או לא אורתודוקסיה? עזבו. ככה מדברים בארה"ב, במקום לדבר לעניין. פה אנחנו משוחררים. תמיד הרגשתי שיש בארץ יותר חופש".

זה מפתיע. התפיסה הרווחת היא שבארה"ב יש קבלה רחבה יותר של הנושאים האלו.

"העולם היום קטן, ומה שקורה פה משפיע שם, ולהיפך, אז קשה לעמוד על הדברים. אבל בכל זאת, הואיל והעולם החרדי מנותק בגדול מהציבוריות הישראלית הכללית, אז מה שחושב הרב דוד לאו על גיוס בנות לצה"ל לא מגיע למערך השיקולים שלי. הבת שלי, לפני שהתגייסה, לא הייתה מודעת למה שהרב הראשי חושב על זה. הוא לא היה ברדאר. אני לא אומר את זה בזלזול, אלא בשביל להבהיר שאין לו אמירה עבור הציבור שלי.

"נכון, יש מריבות עם הציבור החרד"לי. איפה שיש חיים יש מריבות. אבל אני חושב שבגלל הנתק הזה יש גם חופשיות. אף אחד פה לא תקף אותי שמה שאני עושה הוא לא אורתודוקסי. אמרו שזה לא מקובל, אבל לא אמרו שזה לא אורתודוקסי, כי זה לא באוצר המילים. בארה"ב יש יותר פחד בגלל ההתבוללות, אבל אני חושב שצריך להסתכל בפחד בעיניים ולהגיד – טוב, בסדר, אתה מפחד, בוא נראה ממה אתה מפחד, ונתמודד עם זה".

דתיים עם פיצול אישיות

"התוכנית באה לאחות את הקרע בין המוח והלב, בין הדת והמציאות העכשווית", אומר הרב הפטר. "היום ראיינתי אישה, בעלת תשובה מספר שנים, שאמרה שכל השנים ישבו אצלה שני חלקים – החלק של החזרה בתשובה, שבו היא לומדת ומלמדת תורה, והחלק האחר, החיים המודרניים. הם חיו אצלה בשלווה, אבל הם היו שני חלקים נפרדים. שאלתי אותה למה היא ניגשת לתוכנית, והיא אמרה שהיא הגיעה לשלב בחיים שבו היא רוצה להסתכל עוד פעם בשני הדברים האלו, ולא להיות חצויה. לראות איך הם באמת יכולים להיות ביחד.

"יש אנשים דתיים שחיים עם פיצול אישיות. הדת אומרת להם ככה, והם רוצים להיות דתיים וחושבים שזה מה שנכון, והצד האנושי שלהם אומר משהו אחר. הם חצויים, וזה לא בריא להיות חצוי. זה פוגע בחינוך הילדים, כי הילדים מרגישים אם אתה חצוי, וזה משפיע על הכוונה בתפילה, שבה האדם צריך להביא את כל הלב, לא חצי מהלב. כשהייתי בשליחות בקליבלנד התפללתי בשבת בבית כנסת מודרן אורתודוקס מסוים. זו הייתה פרשת נח, ומישהו שאל – אתם חושבים שהמבול באמת היה? כולם אמרו – 'כן, בטח', בסרקסטיות. אנשים שמגיעים לבית כנסת כל שבת, ולא מאמינים במה שכתוב בתורה. הם חיים בפיצול הזה, ואין להם דרך להכיל אותו. הבנתי שצריך לעבוד על זה, לאחות את הקרע שקיים בתוך בני האדם.

"העניין של בית מדרש 'הראל' הוא לא ההסמכה דווקא, אלא להביא את התורה לתוך האדם. זה מה שמניע אותי. סמיכה זה נפקא מינה, זו תוצאה. מה שחשוב זה שהאדם יאשרר את מה שהוא יודע שהוא נכון מתוך החיים שלו, ימצא את זה בתוך התורה, וישלב ויאחד בין הדברים. לא יכול להיות שאדם דתי שחי בעולם מודרני עם ערכים חיוביים של שוויון, הוגנות ויושר, יחיה חיים חצויים".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' תמוז תשע"ו, 15.7.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 ביולי 2016, ב-גיליון בלק תשע"ו - 988 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אשה כלל אינה מחויבת בלימוד תורה ולכן אין מעמד מחייב לפסיקתה. ההסמכה של הפטר חסרת משמעות וכך גם הגדרתו כאורתודוקס-פרושי. הוא אינו שונה מהרטמן – זקנתו מביישת את נעוריו.

    • אדם שת אנוש

      זה מצחיק שמישהו בכלל מוטרד משאלת הרבנות או הרבנים. אפשר לחשוב שהרבנים של זה שהגיב כאן הם יותר מאשר כלום ואפס. במי מדובר? במשה רבנו? בשמואל הנביא? במרדכי היהודי? מדובר על אוסף של מתנשאים ריקים, בורים עלובים ומוחלטים, החל ב"מרן" עובדיה יוסף וכלה בסמרטוט אייל קרים, "הראשי לצבא ההגנה למדינה" וכיוצא בזה, דרך כל חבורת מלאי החימה, לבושי השחורים, עזי הפנים, המתנשאים לצדיקים מטעם עצמם. מובן שגם ה"מהממים" שמדובר בהם כאן הם חסרי כל חשיבות. ממש חשוב אם האדם הוא קוקניק, בריסקר, ברסלבר מקפץ או חרדי מגרבץ. בעולם עוסקים בשאלות קוסמיות עצומות ומלאות הוד, כגון מהו המבנה הסטריאומטרי הרב-מימדי של היקום, או חיפוש אחר הוכחה (ולחלופין הפרכה) להשערת רימאן במתמטיקה. אלה כאן מוסיפים לחפור, גם אם לא בשאלת היבם שנפל מהגג על הזיז ישר לתוך הטיז של היבמה, אז עדיין בשאלה האם אפשר לקדש מול גמל רפורמי שנשוי לכומר ממין טרנסג'נדר נמלה. אם המגיב כל כך מפוקח, למה הוא באמת חושב שהוא יודע להבדיל בין טמא לטהור, ובין קידוש על יין מבושל לבין ברכה לבטלה על אורנג'דה שתססה?

    • אסמכתא לתיאוריה של רימאן

      יש למצוא אסמכתא לתיאוריה של רימאן, שכל שני ישרים נפגשים, בדברי דוד המלך ע"ה: 'חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך', ואומר: 'יראו ישרים וישמחו'. אף הנביא מלאכי אומר: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב לפניו ספר זכרון ליראי ה' וחושבי שמו'. אף חז"ל אומרים: 'כינוס לצדיקים – יפה להם ויפה לעולם'. ותורה נקנית בין השאר על ידי 'דיבוק חברים'. אף מי שעוד לא הגיעו למעלת הצדיקים 'מלאים מצוות כרימאן' 🙂 שהרי לימדונו חסידים, שכשני יהודים מתוועדים – מצטרפים ניצוצי הנפש האלקית שבשניהם ויוצרים שילוב מנצח,

      בברכה, ש.צ. לובצ'בסקי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: