חיבה לעיר הקדומים | יורם אלמכיאס

בחינת יחסה של התנועה הציונית ליישוב היהודי בחברון בתקופת המנדט מציירת תמונה מורכבת, הנעה בין אהדה אידיאולוגית להזנחה מעשית. על הפרדוקס הציוני של עיר האבות

     לעילוי נשמתה הטהורה של הלל יפה אריאל

עם הופעתה של התנועה הציונית בארץ ישראל, הלכה והתבססה זיקה לאומית–ציונית לחברון. רוח ההשכלה והפתיחות לעבודה חקלאית החלו לתת את אותותיהן גם בקרב היישוב החברוני, ואף יַצרו גילויי חיבה ושותפוּת לרעיון הציוני, אם כי לא בחדירה עמוקה ומשפיעה דיה. שמרנותו המסורתית ומצבו החומרי של היישוב היהודי בחברון לא אִפשרו תמורה לאומית משמעותית בכלל הקהילה, אלא בקרב יחידים חלוצים שהיו פתוחים לרעיונות חדשים אלו. יחד עם זאת, שינויי הזמן וניצני פתיחות לרעיונות פרודוקטיביים יצרו תשתית מתאימה להתפתחות מנהיגות חדשה בחברון, אשר הניחה את היסודות להעמקת המעורבות הציונית בעיר. אט אט החלו להופיע בחברון גילויים ראשונים של התעניינות בתנועה הציונית ואף נוצרו קשרים ראשונים עם גופי התנועה הביצועיים בארץ.

במקביל החלה להתברר ולהתגבש האידיאולוגיה הציונית הארצישראלית, אשר שאפה ליצור מיזוג ייחודי של עבר ועתיד, מסורת ומודרנה. חברון, כעיר מקראית קדומה, בעלת הילה היסטורית עתיקה, נתפסה כמרכיב בעל מִשקל בבניית התודעה ההיסטורית והלאומית של התנועה הציונית. אך על אף המעורבות הציונית בנעשה בחברון, ועל אף המאמצים של חלק מבני הקהילה החברונית הצעירה לחזק מעורבות זו, לא נוצרה התפתחות משמעותית ואף החלה התדרדרות הדרגתית במצבה החומרי והדמוגרפי של הקהילה. בעיקר פגעה בה ההגירה השלילית של צעירים ובעלי עסקים מהעיר. לא הוקמה בה התיישבות חקלאית מהסגנון "החדש", ולא התפתחה בה כל יוזמה עסקית או תעשייתית חדשה. אמנם בתחום החינוך, השפה העברית וחדירת תרבות עברית חדשה לעיר נרשמה התפתחות, אך היא לוּותה במאבקים פנימיים רבים ולא היה בכוחה ליצור שינוי מנטלי משמעותי בקהילה.

שנות המלחמה העולמית הראשונה פגעו קשות בקהילה היהודית בעיר והיא הייתה על סף כיליון. סיוע הגופים הציוניים השונים הציל את הקהילה מחורבנה ויצר תשתית חיובית חדשה לחיזוק היחסים שבין הקהילה לתנועה הציונית, אשר התפתחה בעיקר בשנים שלאחר המלחמה, עם המעבר לתקופת המנדט הבריטי.

מעקב אחר התפתחות יחסי הגומלין שבין התנועה הציונית ליישוב היהודי בחברון בתקופת המנדט מצביע על תהליך הדרגתי, מתמשך ומורכב: ראשיתו בגישושים ראשונים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בעיקר בנסיבות של קבלת סיוע כספי או הומניטרי, והמשכו במאמצים הדדיים של המנהיגות החברונית ליצור שותפות ומעורבות בהחדרה והעמקה של האידיאולוגיה הציונית בחברון. אלו באים לידי ביטוי במגוון תחומים: יוזמות להתיישבות חקלאית ורכישת קרקעות, הקמת מסגרות חינוך ותרבות ציוניות, מעורבוּת והשתתפות בהתפתחות המוסדות הציוניים בארץ (השקל הציוני, הקופסה הכחולה, נציגות בבחירות) ועוד. היוזמות הרבות, המעורבות של מגוון הגופים הציוניים, גילויי ההזדהות המיוחדים כלפי העיר חברון – כל אלו יצרו את הרושם כי הקהילה היהודית צועדת לקראת שינוי אמיתי, ו"עיר האבות" תשתלב בנוף ההתיישבותי הציוני המתחדש.

ואולם, באופן מפתיע, אף אחת מהיוזמות הרבות לא הבשילה לכדי מסגרת מגובשת, ואף אם החלה להתגבש – לא היה בכוחה "לדחוף" את היישוב היהודי בחברון לקראת שינוי של ממש. האטה נוספת בהתפתחות התהליך נגרמה בעקבות שינויים דרמטיים במסגרת ההנהגה החברונית בראשית שנת 1925, עם עזיבתם של חלק ממובילי ההשקפה הציונית והתפרקותו של "הוועד המאוחד ליהודי חברון".

 גשר‭ ‬בין‭ ‬עבריות‭ ‬מתחדשת‭ ‬ובין‭ ‬עבר‭ ‬תנ‭"‬כי‭ ‬ומסורתי‭. ‬חברון‭, ‬2009 צילום‭: ‬פלאש‭ ‬90


גשר‭ ‬בין‭ ‬עבריות‭ ‬מתחדשת‭ ‬ובין‭ ‬עבר‭ ‬תנ‭"‬כי‭ ‬ומסורתי‭. ‬חברון‭, ‬2009
צילום‭: ‬פלאש‭ ‬90

אוריינטציה לאומית

מאורעות תרפ"ט בחברון, מלבד תוצאותיהן הקשות והשפעתן הקטלנית על היישוב היהודי, השפיעו במישרין על יחסה של התנועה הציונית להתיישבות היהודית בעיר. יחס זה בא לידי ביטוי בשני מישורים המנוגדים זה לזה: מצד אחד מהווים המאורעות מעין קו פרשת מים ביחסה של התנועה לחברון. אם עד לשנת 1929 נעשו מאמצים שונים לחיזוקה של ההתיישבות היהודית, ובקרב אישים שונים עוד הייתה תקווה כי יש סיכוי לצמיחתה העברית של חברון, הרי שהמאורעות הכריעו את הכף. חלק מקובעי המדיניות התנגדו לשיבת היהודים לעיר ולמעשה סתמו את הגולל על חידוש היישוב היהודי. מצד שני, דווקא עוצמת המאורעות בחברון ותוצאת ניתוק היהודים ממנה הביאו לתהליך פיתוח רגשות לאומיים כלפיה. הניתוק והריחוק הפיזי מחברון הממשית יצרו תחושות של סימפתיה וגעגוע לחברון ההיסטורית הסמלית. נביא לכך מספר דוגמאות:

בקיץ 1933 הקימו מחדשי היישוב בחברון ישיבה חדשה. האירוע לבש אופי לאומי מובהק: אל האירוע הוזמנו נציגי העדה הערבית והממשל הבריטי, נציגי הוועד הלאומי והסוכנות. בית הכנסת עוטַר בדגלי ישראל ואנגליה, על הקיר נתלו תמונותיהם של הרצל וארלוזורוב ואת פני הבאים קיבלה מקהלת ילדי חברון בשירת "תחזקנה". נציג הסוכנות היהודית מר ה' פרבשטיין נשא נאום ציוני נלהב:

כל מיני פגעים וצרות שהתרחשו בעיר זו לא יוכלו לכבות את השלהבת הקדושה ופלגי החיבה העזה שבעמקי לב כל יהודי לעיר קדומים זו, ולהשכיח ממנו את זוהר כבודה ותפארתה מאז ומעולם. החגיגה הזו איננה חגיגה רגילה של הוספת נדבך על נדבכי הבנין של ביתנו הלאומי. חגיגה זו מסמלת את העברי הגאֶה המוכן לבנות את ארץ אבותיו בכל מחיר שהוא, ופלגי דם קדושיו לא יעצרוהו מלחדֵש נעורֵי עוזו. על נהרי דם קדושינו יקום עתה מבצר חדש, מבצר רוחני, שכוחו רב ומוצק יותר ממבצרים גשמיים שבנקל יכולים להרעישם. חברון הייתה תמיד סמל הסמלים ואֵם ערי ישראל (דואר היום, 11 ביולי 1933, עמ' 4).

עורך העיתון אף הפליג בחשיבות אירוע הקמת הישיבה כאשר הכלילוֹ ברשימת האירועים מחוללי המפעל הציוני: "חברון זו גם היא מאות בשנים – עוד לפני שקם הרצל בקרבנו, עוד לפני שהטיף בן יהודה לדיבור העברי, לפני שהייתה לנו קרן קיימת, לפני שידענו מהם חלוצי פתח תקוה, ראשון לציון נהלל ועין חרוד […] יום תאריכִי גדול לביתנו הלאומי בכללו" (דואר היום, 12 ביולי 1933, עמ' 2).

 באופן דומה התבטא אוסישקין מאוחר יותר בוועידה הציונית בוינה:

הייסורים שסבלנו בגלות היו ייסורים של איש הנוטה למות: אבותינו מתו בספרד, רוסיה וגרמניה. לחייהם וגם למותם לא היה טעם. והנה גם בארצנו סבלנו: חדרה, תל חי, חברון ועוד, אולם דמֵי הנקיים האלה הִשקונו טל תחיה! (דאר היום, 8 באוקטובר 1933, עמ' 2).

גשר אל העבר

המגמה הלאומית התחזקה במיוחד עם הופעת הצעות החלוקה החל משנת 1937, שהבהירו לכול את העובדה כי דווקא היישובים המקראיים והערים העבריות העתיקות בארץ ישראל עלולים להישאר מחוץ למפת ההתיישבות העברית. תגובת המנהיגים הציוניים והיישוב העברי בכלל להצעות אלו התחלקה לשני סוגים.

מחד גיסא, היו שהדגישו את הממד המעשי: התגייסות מיידית לתגובה דווקאית נגד הצעת החלוקה ועידוד התיישבות מהירה ואינטנסיבית באזור ההר, בעיקר מטעמים פרקטיים, פוליטיים וביטחוניים. את הנימוק להתיישבות זו אמנם "עטפו" בטעמים אידיאולוגיים ובעיקר הדגישו את תפארת העבר העברי הקדום ואת הזיקה המקראית, אך עדיין הטעמים הפרקטיים והפוליטיים היו העיקר.

מאידך גיסא, היו כאלה שחלה אצלם תפנית בממד התודעתי. עוצמתם של מאורעות תרפ"ט, הניתוק הנוסף מחברון בתקופת המרד הערבי והצעות החלוקה עוררו מחדש את העניין בהתיישבות העברית בעיר האבות:

ושוב טירת צבי ושוב גבעת עדה ושוב חניתהבוודאי שאין להעריך את גודל הגבורה של גיבורי ישראל אלהאבל בכל אופן, לא פחות מהנקודות האלה חשובות לנו ערי ישראל כמו ירושלים חברון וצפת ועודואלו הולכות ונחרבות (הרב משה עמיאל, הצופה, 27 ביולי 1938, עמ' 3).

במשך קרוב לעשרים שנה, ממאורעות תרפ"ט עד לשנת 1948, פורסמו סקירות היסטוריות על העיר ויישובה העברי, נישאו הרצאות, נערכו טיולים, נכתבו שירים וסיפורים, פורסמו תמונות, ציורים ועבודות אמנות, כשהצד השווה בכולם הוא הדגשת הממד הלאומי של חברון. העלאתה של תודעת חברון על סדר היום הציבורי הביאה גם ליוזמות מעשיות לשוב ולחדש את היישוב היהודי בעיר, יוזמות שלא הגיעו אמנם לכלל מימוש אך מעידות על המאמץ לחיזוק מעמדה של חברון בתודעה הלאומית.

חברון הייתה לגשר בין עבריות מתחדשת ובין עבר תנ"כי ומסורתי עתיק יומין. היה זה תהליך דו–סטרי שהתבטא גם בחדירת הרעיונות הציוניים לתוך היישוב היהודי בחברון. על אף שחברון הייתה ונשארה (עד תרצ"ו) העיר האדוקה ביותר מכל היישובים העתיקים בארץ, וכמעט שלא חל בה תהליך של חילון כבערים אחרות (אפילו בירושלים), מתברר שבאופן יחסי היישוב היהודי בה היה ציוני ביותר וזו עובדה מעניינת ומרתקת. במערכת היחסים בין הציונות לחברון – היישוב היהודי בה היה דומיננטי בפעילותו הציונית.

מדיניות סותרת

למעשה נוצר כאן מעין פרדוקס: על אף חשיבותה הרבה של חברון בתודעה העברית הלאומית, לא השקיעה התנועה הציונית – ובעיקר המוסדות הביצועיים שלה – אמצעים מספיקים לחידוש היישוב היהודי בה והיא נותרה ללא יהודים עד הקמת המדינה. נוצר פער ברור בין התפתחותו היישובית–מעשית של היישוב היהודי בחברון לבין מעמדו בתודעה הציונית. חברון אכן "נזנחה" על ידי התנועה הציונית מסיבות אובייקטיביות, בפרט לאחר מאורעות תרפ"ט ושנות המרד הערבי. מפאת חולשתה הכלכלית והמִשקית ובמיוחד המנטלית, רבים לא ראו סיכוי לקיומו של יישוב עברי ראוי לפיתוח.

לעומת זאת, ביחס הפוך ממש למצבה וביחס הפוך להשקעה היישובית בה, חברון תופסת מקום מיוחד בתודעה הציונית. אפשר לראות רצף בהתפתחותו של התהליך התודעתי ביחס לחברון ממאורעות תרפ"ט ואילך: בסקירות העיתונאיות, בספרות העממית וביצירה העברית, בהתבטאויותיהם של מנהיגים ציוניים, בהרצאות וסיורים של גופים ציוניים מובהקים ובחדירתה לתודעת מערכת החינוך ותנועות הנוער הלאומיות, וכל זה על אף שהסיכוי לחידוש היישוב היהודי בה הפך עם הזמן ללא רלוונטי.

עוד יש לזכור כי משנת 1937 התנועה הציונית עסקה בהישרדות נוכח הלחץ הבינלאומי והצעות החלוקה למיניהן. היכן השקיעו? בלב הארץ, בנגב ובהר הצפוני. אמנם החלה הפנמה שיש להשקיע גם בלב ההר, אך האם הייתה פנִיוּת נפשית וכלכלית לשיקום חברון החרֵבה? אף על פי כן, וזה מה שמפתיע, מדי כמה זמן התעוררו יוזמות, הועלו טענות בעלוּת ויצאו קריאות לשוב לחברון – ולכל הפחות לא להפקיר אותה אל מחוץ למפת החלוקה – ממש עד ערב הקמת המדינה.

בסיכומם של דברים, נפתח כאן צוהר לזווית ייחודית על יחסי הגומלין שבין התנועה הציונית ל"עיר האבות". חברון – יישוב הנתפס בתודעה כישָן, מסורתי ומנותק – מתגלה לאחר בדיקה מעמיקה ומדוקדקת כיישוב בעל אוריינטציה ציונית מפותחת. גם המדיניות הציונית כלפיה אינה חד–משמעית ומגובשת ויש להבחין בצדדים השונים ובדעות המגוונות באשר לפיתוחה. חשוב לחדד ולהבחין בין מדיניות פרגמטית, ביצועית, לבין מדיניות השקפתית, אידיאולוגית: מסתבר שלא תמיד הזינו אלו האחת את השנייה ולעיתים אף סתרו זו את זו. פער זה מתבטא מצד אחד במדיניות שהשלכותיה הן עשייה מינורית ויחס פסיבי ומתעלם לחברון, ומצד שני בהתעצמותה של תודעה היסטורית לאומית כלפיה.

ד"ר יורם אלמכיאס, חוקר תולדות חברון בעת החדשה, מלמד בתיכון פלך בירושלים ובמכללה האקדמית אורות ישראל באלקנה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' תמוז תשע"ו, 15.7.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 ביולי 2016, ב-גיליון בלק תשע"ו - 988 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: