עושה שלום בבית | שלום רוזנברג

 

הקב"ה העניק לחתן ולכלה את מתנת האהבה הרוחנית ואת התענוג האירוטי, אך בתוספת הזהרה: " שביר!"

נזכר אני בשנים שבהן כילד קטנטן יושב אני עם רֶב נוחעם ה"מלמד" שאבא – שרחוק היה מלהיות עשיר – שכר כדי להשלים את החינוך הדל שיכולתי לקבל בבתי הספר היהודיים בארץ ילדותי. רֶב נוחעם, החוזר אלי ממרחקי הזמן, לימד אותי חומש ורש"י. המשימה לא הייתה פשוטה, לא לו ולא לי. כמה קשה היה לפענח ולהבין את פירושי רש"י בשירת הים ובפרשת משפטים. עברו שנים, ומדי פעם חוזר אני לרש"י ותמיד מגלה משהו חדש ומפתיע. היום, עם קורטוב של נוסטלגיה, רוצה אני להביא בפניכם שלושה קטעים של רש"י – "שלוש רש"י" ביידיש של רב נוחעם – קטעים שהוא לא לימדני.

עוון בפתח

יצחק ורבקה הפכו לזוג בעקבות שידוך במרחקים, אך עד מהרה ברק אהבה קישר ביניהם. רבקה ראתה את יצחק שיצא "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב… וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל". ויצחק? "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה… וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ". פעמיים מופיעה במקרא מילה זאת. האחת – כאן. השנייה – בסיפור אמנון ותמר: "וּלְאַבְשָׁלוֹם… אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר, וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן" (שמואל ב יג, א). סופה של אהבה זאת ידוע. אמנון אונס את תמר: "וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד", והכתוב מדגיש "כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָה".

הרש"י הראשון מצוי בפרק המביא את תפילתו של דוד (תהילים נא). כשהוא מבקש את סליחתו של הקב"ה, מוסיף דוד פסוק מפתיע: "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי [= נולדתי] וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי". הנוצרים רצו לראות בפסוק זה ביטוי לכך שעצם יחסי האישות מהווים חטא ועוון. כשבלבו צעק ודאי רש"י "חלילה!", פירש הוא את הפסוק באופן הנאמן לרוח המקרא: "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי – ואיך לא אחטא ועיקר יצירתי [על ידי יחסים אינטימיים היא] שכמה עוונות באים על ידו". המיניות אינה חטא, אך העוון רובץ לפתחה. "וַיֶּאֱהָבֶהָ" של יצחק עלול להיהפך ל"וַיֶּאֱהָבֶהָ" של אמנון.

האמנם כך? ואולי יש בכל זאת קורטוב של עוון במיניות, ואף בזו המהווה מצווה? האם מסוגלת התאווה להפוך לאהבה המקשרת בין בני הזוג? האם נכון לומר שתאווה ועוד תאווה = אהבה כשרה? לכך מתייחס פירוש נוסף של רש"י שאביא בפניכם, פירוש לפסוק קורע לבבות (תהילים כז, י): "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וה' יַאַסְפֵנִי". זוהי קריאתו של אדם גלמוד, המרגיש יתמות, המבקש לא להיות "אסופי" קיומי, המתחנן: וה' יַאַסְפֵנִי. והנה רש"י מפתיע אותנו בפירושו, המתבסס  על דברי רב אחא במדרש (ויקרא רבה יד, ה): "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי" – בשעת היחסים האינטימיים, "להנאתן נתכוונו, כיון שגמרו הנאתן, זה הופך פניו אילך, וזה הופך פניו אילך. וה' יַאַסְפֵנִי – הקב"ה שומר את הטיפה וצר את העובר". נאה דרשת רש"י! ולמרות זאת, מורנו היקר, חנה העקרה הרגישה אחרת וגם אלקנה בעלה, שלא הפכו פניהם לפני שהתפללו. והקב"ה יברך כל חנה וכל אלקנה, באשר הם. יהי רצון שיהיה הקב"ה צר את העובר.

ארוטיקה קדושה

פרו ורבו או תאווה? כל ביולוג מתחיל יאמר שהתאווה איננה אלא אמצעי של הטבע לשמור על המשכיות הדורות, נו מילא. לי נראה שייתכן פירוש אחר, המאפיין את האדם, אותה חיה שהמציאה את אמצעי המניעה. פירוש זה, סבור אני, הוא הסוד שבברכת הנישואין: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה". כיצד אנו משמחים חתן וכלה? בשירים, בריקודים, במתנות. כיצד עושה זאת הקב"ה? במתנתו. הוא הלוא יודע שחיי הזוג לא יהיו פשוטים. פעמים רבות ישמע "אוי" בפיהם, צער גידול בנים, מתחים ומריבות מבית ופיתויים בחוץ. למען המאמץ הנדרש בנישואין וכדי לאזן את ייסורי החיים, נתן הקב"ה מתנה לזוג, את האהבה הרוחנית ואת התענוג הארוטי, שכדברי התנא הקדוש רבי שמעון בן חלפתא (שבת קנב ע"א) "עושה שלום בבית".

אלא שעל מתנה זו, האהבה, מודבקת אזהרה באותיות אדומות גדולות: שביר! באותיות קטנות יותר, מצוטט מה שנאמר על התורה: "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז… שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית". שמרו על כלי הזהב/זכוכית, שמא יאבדו.

בלעם הקוסם ובעל פעור, סמלי הפורנוגרפיה, מהווים אנטיתזה לאהבה. בעקבותיהם מופיעים שועלים קטנים מחבלים כרמים, שאינם מרגישים שהכרם עדיין סמדר [=בוסר]. בגלל השועלים, ענבי האהבה יתקלקלו ולא יתנו את יין האהבה. "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל", אומר הקב"ה ביד הושע (ט, י) והנה "הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ [הקדישו עצמם] לַבֹּשֶׁת, וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים…" אהבותיהם הפכו שקוצים. ואולי היהדות, כנסת ישראל האותנטית, היא אחד השרידים האחרונים המאמינים ברומנטיקה, באהבה, בברית. על רקע אמונתה נשמעת בת קול המכריזה: "אִכְלוּ רֵעִים [אהובים] שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" (שה"ש ה, א).

תשוקה אלוהית

מתוך כך הגענו לרש"י נוסף על הפסוק בשיר השירים (א, ב): "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף, אך אני מתאווה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון, כחתן אל כלה פה אל פה. כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מיָּיִן, מכל משתה יין ומכל עונג ושמחה". הנמשל, הסוד של שיר השירים, סוד האהבה שבין עם ישראל והקב"ה הוא קודש הקדשים. אך גם הרמזים של הפשט כפי שרש"י לימד אותנו הם קודש.

מה נפלאו דברי הראי"ה אשר במאמרו "טללי אורות" לימד ש"האהבה, עדן החיים, החודרת עד האהבה המינית", מקורה ב"תשוקה האלוהית של העלאת נר החיים". אל נא נערב את הארוטיקה שבצניעות עם הפורנוגרפיה המתבטאת בערלה, היונקת מ"הנטייה האינדיבידואלית השפלה", ש"הכניסה פה את שמריה, באש זרה ושורפת". שועלים קטנים מחבלים כרמים, אך היהדות מקווה לגדל "פרחים היפים נותני הריח הטוב… בכל פרדסי האהבה המינית המעוטרת בחיי תום ואושר".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד אדר א' תשע"ו, 4.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 במרץ 2016, ב-גיליון ויקהל תשע"ו - 969, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: