הרב חגי לונדין משוכנע שהנהירה של צעירים לברסלב היא תנועה ילדותית. בשמרנות של "ישיבות הקו" הוא מזהה חשש מפירוק מערכות כללי וטוען כי "אין כיום אפשרות להנחיל את משנת הראי"ה לציבור הישראלי הרחב"

את הרב חגי לונדין אני פוגש במשרדו  בקומה השלישית של מכון מאיר בירושלים, שם ממוקמים אולפני ערוץ מאיר. בקומה שמתחתינו רועשים ורוחשים תלמידי הישיבה, רכונים על דפי הגמרא או ספרי המחשבה; כאן, בחלונות הצופים אל בתי שכונת קריית משה, מצלמים סדרות לילדים ותוכניות טוק־שואו בגוון אמוני.

בשבוע שבו אנו נפגשים עלה ערוץ מאיר לרשת הוט, ולונדין, שבאחד מכובעיו משמש מנהל התוכניות, קורן מאושר. זה עתה אף השלים את סדרת "מאמרי ליבה במשנת הרב קוק", חמישה כרכים המציעים פירוש נהיר וקריא לחמישה מאמרי יסוד במשנתו של הרב קוק. "זה היישום", הוא אומר בחיוך, בגאווה מסותרת, מצביע על האולפנים בידו האחת ובידו השנייה אוחז באחד מספרי הפירושים שכתב. פניו הקורנות של הרב קוק צופות על הסטודיו הצנוע.

בשנת 2013, כשהחברה הישראלית בכלל והציבור הדתי־לאומי בפרט נוהים אחר זרמים רוחניים מגוונים, כשהמחלוקות בקרב הציונות הדתית הולכות וגוברות, הרב לונדין משוכנע שתורתו של הרב קוק היא המתאימה ביותר לדור הזה, ואף המאחדת המרכזית של הציונות הדתית על כל פלגיה. אין לו ספק, כך הוא אומר, שהדברים שכתב הרב מיפו לפני מאה שנים בפנקסיו האישיים ומעל דפי העיתונים הגדולים מתאימים יותר מתמיד לדור הפייסבוק והאייפון. לאט לאט, כך הוא מאמין, יגלו כולם את האורות הגנוזים בין דפי הספרים. אם רק ירצו.

צילום: מרים צחי

אין מונופול

הרב חגי לונדין (38) נולד בבית ציוני־דתי בפתח תקווה ולמד בישיבת 'מרכז הרב'. לאחר הפילוג בישיבה עבר עם רבותיו לישיבת 'הר המור', ולאחר שירותו הצבאי למד בישיבת מעלה אדומים. בהמשך שימש ר"מ בישיבת ההסדר בחיפה, וכיום הוא מתגורר בשדרות ומשמש ר"מ בישיבת ההסדר בעיר. בנוסף לעבודתו בערוץ מאיר, הרב לונדין הוא ראש בית המדרש בקריה האקדמית קרית אונו.

כל חייו הוא עוסק בתורת הרב קוק. את הספר הראשון בסדרת הביאורים למאמרי הרב – פירוש על המאמר "למהלך האידיאות בישראל" – הוציא בשנת תשס"ה, ובהמשך הוציא ביאור על מאמר "הדור", על "חזון הצמחונות והשלום", על המאמר "טללי אורות" העוסק בטעמי המצוות, ולאחרונה השלים את הסדרה עם ביאור למאמר "דעת א־לוהים", מאמר פילוסופי ותיאולוגי באופיו, שמלאכת פענוחו קשה. הוא מספר כי התוכנית המקורית הייתה להוציא עשרה ספרים בסדרה, "אבל התעייפתי באמצע".

המפעל הפרשני מרשים: לצד הטקסט המקורי בן מאה השנים מוגש לקורא ביאור צמוד המנגיש את השפה השירית ללומד בן המאה העשרים ואחת, נוסף על הרחבות וביאורים, ולעתים גם תובנות מרבותיו של לונדין – הרבנים צבי טאו ויוסף קלנר. "המפעל הזה הוא לא יחיד", מדגיש הרב לונדין, "אני מצטרף למכלול שלם. יש היום דור חדש של רבנים שעוסקים בכתבי הרב קוק ויוצרים הנגשה שלהם אל הציבור, וזה תופס. אנחנו רואים את התוצאות בשטח".

הוא מודע לכך שכתבי הרב קוק יכולים להתפרש בכמה דרכים ובכיוונים שונים, וגם הוא, לדבריו, ביקש להניח הצעה לפירוש. "אף אחד כיום לא יכול לומר שיש לו בלעדיות על הפרשנות של כתבי הרב קוק", הוא אומר, "לאף בית מדרש ולאף רב אין מונופול על פירוש הכתבים".

הרב קוק והאינטרנט

ספריו של הרב לונדין פופולריים במכינות הקדם צבאיות ובישיבות הגבוהות – בעיקר אלה שקשורות לזרם של ישיבות 'הקו', הר המור ובנותיה – אך הרב לונדין מדגיש שעל אף נטייתן של המכינות הקדם־צבאיות לספק כלים מעשיים לתלמידיהן ולהתמקד בהדרכה פרקטית לקראת הצבא או חיי הנישואין, עיקר עיסוקו בספרים הוא דווקא תיאורטי, והוא לא משוכנע שניתן להוציא הוראות הפעלה ממאמריו של הרב קוק כמות שהם.

"רוב העבודה על הספרים היא להסביר מה הרב קוק אומר, לא מה הוא אומר לעשות", אומר לונדין, "אני לא חושב שיש אצל הרב קוק הדרכות מעשיות ברורות. הוא הוגה נשמתי, לא הוגה פרקטי. נדרשות עוד כמה שנים של עבודה כדי להוציא מתוך דבריו הדרכות מעשיות; הוא עצמו כמעט לא כתב כאלה. קח לדוגמה את הנושא של מוסר. הרב קוק מדגיש שוב ושוב שהמוסר לא נלחם בכוחות החיים, אלא מנסה להעצים אותם. מה הוא היה אומר על האינטרנט? אני לא יודע. הכול היה מאוד ראשוני בתקופה שבה הוא פעל, האווירה הייתה מאוד אידיאליסטית ולאומית, והיום זה לא כך. לא ברור לי בכלל שהוא שיער איך תיראה התרבות בעידן שלנו. לא ברור גם כיצד הוא היה מסתדר עם החברה הישראלית בכלל, והציונות הדתית בפרט. אלו שתי חברות מאוד הטרוגניות. העולם עבר כל כך הרבה תהפוכות במאה השנים האחרונות, כך שקשה לי לראות כיצד אפשר לתרגם את הדברים כמות שהם באופן מעשי".

למרות הדברים הללו, הרב לונדין טוען כאמור שמשנת הרב קוק לא איבדה מן האקטואליות שלה ומן הרלוונטיות שלה. "מבחינת העיקרון, אין היום משנה רוחנית יותר מתאימה לדור, יותר רלוונטית, ממשנת הרב קוק", הוא אומר. "החזון של האיחוד בין העולמות, בין קודש וחול, חומר ורוח, פרט וכלל – זה לא קיים בשום מקום בעוצמה כזו כמו בכתבי הרב. רבי נחמן, שמדבר היום להרבה מאוד אנשים, עוסק בשמחה ובבדידות ובניכור, אבל אין בתורתו עקרונות לניהול חברה ציבורית מתוך אמונה. הוא לא עסק בזה, זו לא הייתה התקופה שלו. הרב קוק כן התייחס לזה. הוא מדבר על יצירה ועל חשיבותה של האמנות, ונותן קריאת כיוון. נכון, הוא לא פירט בדיוק כיצד צריך לנהל בית ספר לאמנות, אך זו עבודה שמשחרת לפתחם של בתי המדרש שלנו. זו עבודה ארוכה וקשה".

החזון הזה, של חיבור בין העולמות, נראה כיום כמובן מאליו. מהי אם כן הרלוונטיות?

"תתפלא, אבל זה ממש לא מובן מאליו. אני מלמד אלפי תלמידים דתיים־לאומיים בשבוע, כולם שמעו על הרב קוק בבני עקיבא וחלקם אף למדו את כתביו, אבל בעומק – הם סבורים שמי שתופס עצמו כדתי ברור לו שהתורה היא העיקר, וכל מי שיוצא לעבוד הוא סוג ב'. אני בא ואומר: זה לכתחילה. מי שמוציא אל הפועל את הכוחות שהקב"ה נטע בו והולך לעבוד, הוא עובד ה' בדיוק כמו זה שהולך ללמוד בישיבה. לראות ערך בחיי המעשה לכתחילה זה לא כל כך ברור כמו שניתן אולי לחשוב, ואני מדבר על בוגרי המוסדות הקלאסיים של הציבור הזה, אפילו על אנשים שגדלו בסביבה מאוד 'לייטית'. בסופו של דבר, זו התפיסה התורנית שלהם.

"אני מכיר עשרות בוגרי ישיבות שנמצאים בתסכול מתמיד על זה שמה שהם עושים הוא לא בסדר. אפשר לראות את זה גם בתפיסת הא־לוהות. תשעים וחמישה אחוזים מהתשובות שאני שומע ביחס לא־לוהים מתארות סוג של כוח עליון או מישהו שיושב בשמים. זו מין תפיסה ילדותית שרואה את האל ככוח חיצוני ומנוכר לאדם, ולפיה ככל שהאדם הדתי יותר מצומק וכנוע הוא יותר קדוש. זו התפיסה השלטת, וממנה נגזר היחס לעבודה. זו הסיבה שהיה לי חשוב לכתוב את הפירוש ל'דעת א־לוהים'".

'דעת א־לוהים', מאמר שקובץ בספר 'עקבי הצאן', הוא אחד ממאמריו התיאולוגיים החשובים של הרב קוק. הוא מציג למעשה את תפיסת הא־לוהות של הרב, ומבקר בראש ובראשונה את ה'תפיסה הילדותית' של הא־לוהים, המבקשת להגיע אל העצמות הא־לוהית ולקיים קשר אינטימי עם אל פרסונלי. הרב קוק אף מתעמת במאמר זה עם גישתו הפנתיאיסטית של שפינוזה, ומציג תפיסה אלטרנטיבית שאיננה פונה אל א־לוהים פרסונלי אלא מתמקדת בא־לוהות המתגלה בעולם, באומה ובכוחות חייו של האדם. בנו של הרב, הרב צבי יהודה, אף ציין כי תפיסתו של הרב במאמר זה מבוססת על משנתו של הרמן כהן.

דעת א־להים ובנט

אתה כותב את ספרי הפירושים לקהל הרחב, אך השיטה הרוחנית שהרב מציע ב'דעת א־לוהים' – שמבטלת כמעט כליל את האל הפרסונלי והאישי ומתמקדת בא־לוהות שמתגלה בכל תחומי החיים, בעשייה ובתחייה הלאומית, היא שיטה אליטיסטית, שיטה ליחידים, אפילו במישור של השפה הדתית.

"נכון, ובאופן הכרתי השיטה הזו תהיה תמיד נחלתה של שכבה מצומצמת, כמו כל שיטה רוחנית אליטיסטית. ובכל זאת, אפשר לראות כיצד השיטה הזו מחלחלת למערכות השונות. המהלכים האחרונים בפוליטיקה הישראלית ובזו של הציונות הדתית רומזים לזה. אני מדבר על עלייתו של נפתלי בנט. זה לא שכל מי שהצביע לבנט קרא את דעת א־לוהים, אבל הרעיון שישנה אפשרות לחיות חיים ערכיים, ישרים וארציים, ובזה לממש את עבודת ה' – זה רעיון שאנשים מחפשים לשמוע אותו בצורה מבוררת, והוא מצוי בכתבי הרב. גם העולם החרדי מתקדם לכיוון הזה. ארחיק לכת ואומר שלדעתי העולם כולו הולך לכיוון הזה. ההתעוררות של הניו־אייג' איננה חיפוש רוחניות גרידא; יש גם רצון למצוא איזשהו איזון, ותורת הרב קוק – הרעיון שהא־לוהות יכולה להופיע בחיים עצמם – מספקת את זה".

אפשר גם לומר אחרת: שהמאמר 'דעת א־לוהים' נכתב לחלוצים החילונים שחשו שהדתיות הגלותית חונקת אותם, ולכן הם פרצו את המסגרת, והרב קוק ביקש להראות שאפשר לפתח תפיסה של א־לוהות שלא חונקת את החיים. אבל כיום בני נוער נמשכים מטבעם לתורות רוחניות יותר, כמו זו של ברסלב, ועדיין אינם מרגישים שהדתיות חונקת אותם. להיפך, הם יוצרים זיקה אל הקב"ה, הם בקשר איתו.

"אני מאוד מבין את הנהייה הזו אחרי רוחניות, אבל צריך להבין שהנוער שהולך לתפיסות הללו עושה זאת כריאקציה לתפיסה שאומרת שעבודת ה' היא להיות חנוק ומצומק. כך חינכו אותם בישיבה התיכונית, והם מואסים בזה, הם רוצים לברוח, להתנהג כמו ילדים קטנים, לצעוק 'אבא' ולחשוב שזו קדושה. זה פתרון אינסטנט.

כל עוד תפיסת הא־לוהות לא מבוררת באופן הכרתי, האדם בהכרח יישאר קרוע. כל הרוחניות הזו היא דרך מפלט, לא תפיסה רוחנית סדורה. זה מחזיק מעמד לזמן מאוד קצר. זה נכון שבתפיסתו של הרב מצד אחד מפסידים את הספונטניות הפרסונלית כלפי הא־ל, אבל לטווח ארוך זה הרבה יותר רציני, מבוסס ומחזיק מעמד. אני מכיר הרבה מאוד בחורים ובחורות בגילאי שלושים פלוס, כאלה שעברו בכל בתי המדרש והמסלולים החווייתיים והרוחניים, והם מרגישים שרימו אותם. הם מבינים שאי אפשר לנהל את החיים ככה, עם גיטרה ועם צעקות 'טאטע'. אדם בן שלושים וחמש, אבא לילדים שעובד בהיי־טק ואחראי על חמישים עובדים, לא יכול למחוא כפיים ולצעוק 'טאטע' בתפילה, ואם הוא עושה כך, הוא עובד על עצמו. כשמתבגרים, כשיש עבודה ומשפחה, חוזרים לרב קוק".

מדוע?

"משום שהוא נותן אמון מאוד גדול באדם. הוא אומר שאני בסדר, שהחיים שלי הם בסדר, שהחיים בצורה הבוגרת שלהם – ולא רק בהתבודדות ובריקודים הזויים – זה משהו נכון. זה שאני מהנדס חשמל שחי חיים בורגניים, אך מנסה ככל יכולתי להופיע את הצדדים הערכיים בחיי, זה דבר אמיתי ונכון. המשנה של הרב קוק היא משנה לאנשים מבוגרים, והחברה נמצאת במקומות יותר ילדותיים ונמשכת לתפיסות רוחניות יותר נגישות. לטווח ארוך, אני לא חושב שקיים משהו רחב יותר ממשנת הרב קוק, שמאפשרת לאדם לחיות את חייו הנורמליים בעבודת ה' מתוך עשייה יומיומית".

להתחיל מהמקום האישי

לצד התנועה שהולכת לכיוונים יותר ברסלביים, ישנה גם תנועה שמבקשת להיצמד דווקא למקומות האלה, האינטימיים, ל'חדריו' של הרב. איך אתה רואה את הצד הזה בכתביו?

"בכתבי הרב קוק יש הדרכה רבה לפרט. היחס בין הפסקאות ה'פרטיות' לפסקאות ה'כלליות' הוא אחת לארבע: כלומר, על כל ארבע פסקאות 'פרטיות' יש פסקה 'כללית' אחת. אבל דווקא בגלל שהמשנה שלו היא ציבורית, ההדרכה לפרט תהיה שונה מההדרכה במשנות רוחניות שמתרכזות רק בפרט. הוא מגיע ממקום יותר רחב. כאשר אתה נמצא בתוך חברה, יש השלכה לשאלה איך אתה מטפל במידת הכעס שלך ואיך אתה מטפל בבדידות שלך. זה בא לידי ביטוי בכך שהרב קוק תמיד מאזן, מסייג, מחזיר לאחור. משנות רוחניות שנכתבו לפני שלוש מאות שנה לא מאזנות, גם במישור של כוחות הנפש הפרטיים.

חשוב מאוד לעסוק בפרט, אבל צריך לזכור שהפרט הזה שונה מהפרט אצל רבי נחמן מברסלב. כנקודת התחלה, אני אכן חושב שצריך להתחיל מהמקום של הפרט. אני חושב שזה לא טוב שבישיבות שבהן לומדים את כתבי הרב קוק מתחילים מיד מהמקומות הלאומיים והכלליים. צריך להתחיל ממקום הרבה יותר אישי, מפסקאות שמדברות על הנפש והמידות, ורק אחר כך להגיע לכלל".

הרב לונדין, כאמור, צמח וגדל בישיבות "מרכז הרב" ו"הר המור". רבותיו הקרובים הם הרב יוסף קלנר, הרבנים עמי ומוטי שטרנברג והרב יהושע צוקרמן. דבריו על העצמת האדם, על החשיבות של החול והתרבות, נשמעים לי כעומדים בסתירה למגמות שיוצאות דווקא מבתי המדרש של ישיבות הקו, שלא פעם הואשמו כמאמצות נורמות חרדיות וככאלו שהתרחקו מחזונו של הרב קוק.

הרב לונדין, שבסוף שיחתנו יאמר בחיוך שהוא 'מהדור החדש של ישיבות הקו', רואה את התמונה אחרת. "זה יכול להיתפס כך", הוא אומר, "אבל צריך להבין את הכיוון שישיבות הקו באות לייצג. הרב צבי טאו הוא האדם שמבין יותר מכול את העיקרון הגדול ואת השאיפה שבכתבי הרב, אך הוא טוען שהציונות הדתית הלכה מהר מדי ביישום. רבני הקו חוששים מאוד שיישום מהיר מדי של השיטה יביא לפירוק כל המערכות. לדעתם צריך להאט את התהליכים שמתחוללים. הוויכוח בין הזרמים השונים בציונות הדתית איננו ויכוח על העיקרון. כולם שותפים לעיקרון של איחוד הקודש והחול, אך המחלוקת היא על הקצב. במחלוקת הזו אני שותף לחששותיו של הרב טאו.

"אני שמרן מטבעי, ואני יודע שיש דברים שלא נפתור בדור שלנו. לא כל כוח חיים שקיים באדם יוכל לבוא לידי ביטוי מלא. זו הבנה בוגרת שצריך לאמץ. לא כל מי שלומד את תורת הרב צריך להתמלא ברצון שהאמת המוחלטת תופיע בדורנו באופן טוטאלי. יש חשש גדול שאדם ילמד, למשל, את דברי הרב על כך ש'הנטייה הספונטנית לאכילה ולחומריות יש בה התנוצצות של קדושה', וכתוצאה מזה הוא יתחיל להעלות ניצוצות מאכילת פיצה. ראיתי לאחרונה מאמר שמציע להראות לבחורי ישיבה סרטים כדי לפתח אצלם את כוח המדמה שיכין אותם לנבואה. אלה בדיוק הדברים שישיבות הקו חוששות מהם. האתגר הגדול הוא להעמיד את החזון, אבל לדעת ליישם אותו באופן מבוקר. מצד אחד לא להשאיר אותו בשמים, במנותק, אך מצד שני לא לפרוץ את כל המסגרות. אבל, כפי שאמרתי, חשוב לזכור שהמאבק הוא על טקטיקה, על קצב, לא על המהות של הדברים. ושוב, אני מאלה שסבורים שיש להאט את הקצב".

אתה יכול להבין למה זה מתסכל.

"בוודאי. אני חושב שהחיים כאדם דתי היום מלווים בהרבה מאוד תסכול. הרב קוק מדבר על הרמוניה בעבודת ה', אבל הוא עצמו היה קרוע ומלא בלבטים. הוא ידע שאי אפשר לתת לכל כוחות החיים להופיע. יש רבנים בציונות הדתית שחשים את התסכול הזה, ובגללו הם עושים צעדים מרחיקי לכת ומתירים דברים בעייתיים מאוד. אני, באופן אישי, בכוונה מתרחק מהמקומות הללו. אני פחדן מטבעי, אני מרגיש שאין לי כתפיים מספיק רחבות ולכן אני לא רוצה לקחת אחריות על פסיקות הרות גורל. קטונתי מלפסוק בסוגיות של חברה מעורבת, קולנוע דתי, ספרות ויצירה. גם כאן, בערוץ מאיר, יש רבנים גדולים שלוקחים את האחריות על עצמם. אני רואה את התפקיד שלי כנותן ביאור רעיוני לעקרונות, אבל אני נזהר מכל מה שקשור ליישום".

לא המזון הישראלי

ספרי הביאור שכתב הרב לונדין יוצאים בהוצאת מכון "בניין התורה", הוצאת ספרים קטנה ונמרצת שהקים הרב נתנאל אלישיב מהמכינה הקדם־צבאית בעלי, המוציאה את ספרי הרב צבי טאו, ספרים על דרור ויינברג ורועי קליין, וכן ספרי חיזוק לחיילים בשירותם הצבאי. את חמשת הכרכים של הרב לונדין ניתן למצוא, כאמור, בעיקר במכינות ובישיבות הסדר – כמו גם בלא מעט בתי כנסת צה"ליים – אך הם לא ניתנים להשגה בסניפי 'סטימצקי' ו'צומת ספרים'. ההשפעה נותרת בחוג מצומצם, וכבר אמר מישהו בהלצה שבעוד הרב קוק כתב את מאמריו בעיתונות החילונית המרכזית, בנו הרב צבי יהודה כתב ב'הצופה', ואילו הרב צבי טאו כותב בחוברות פנימיות של ישיבת הר המור.

ישנו הרושם שהספרים הללו לא מכוונים להשפעה על החברה הישראלית. שיש כאן שיח פנימי מאוד, שמיועד למגזר מסוים שמכיר את השפה ואת הקודים.

"צריך לשים את הדברים על השולחן: אין כיום אפשרות להנחיל את משנת הרב לציבור הישראלי הרחב. אפשר להנחיל אותה לחברה שהולכת וגדלה, שלאט לאט תוכל להציב אלטרנטיבה לחברה הישראלית. בסופו של דבר, גם אם הציבור לא קורא את הכתבים עצמם, כשאתה מדבר עם אנשים על הרעיונות, זה מוצא חן בעיניהם. האיחוד בין העולמות, האמירה שלכל דבר יש מקום – זה מושך אותם. אבל זה ברמת הדיבור בעל פה. הכתבים עצמם יכולים להיקרא כיום רק בחברה הדתית־לאומית. אמנם התקדמנו במאה השנים האחרונות, אבל איש לא משלה את עצמו שהמזון הרוחני של החברה הישראלית כיום יהיה תורת הרב קוק. צריך להתמקד בציבור הדתי־לאומי, ולאט לאט הציבור הזה יעביר את הדברים הלאה".

זו לא תמונה קצת דיכוטומית? האם אין רבנים שהצליחו להעביר את התכנים הללו, גם אם בדרכם שלהם, אל מעמקי הקונצנזוס הישראלי הרחב?

"יש פה ושם מעטים, אבל אני לא חושב שיש מישהו כיום שיכול להגיד שהוא פיצח את הדרך להגיע אל הציבור הישראלי הרחב. גם תלמידי החכמים שכן הצליחו מתמקדים בסופו של דבר לא בציבור הישראלי החילוני אלא בפלגים היותר ליברליים בציבור שלנו. הציבור הדתי לאומי מונה כיום מיליון וחצי איש, זה המון עבודה. אני מכיר את הרצון הזה לתקן את העולם ולהשיג את הכול בבת אחת, אבל צריך להפנים שהדברים לא יקרו בדור שלנו, שהרצון שעם ישראל יהיה כולו ציוני־דתי לא יתממש בשנים הקרובות. ברגע שמנמיכים ציפיות ומסירים את השאיפות הגדולות, אפשר להתמקד ולפעול באופן ריאלי. מה שחשוב כרגע זה להיות מכוונים לציבור הדתי לאומי, שנע בין חרדים־לאומיים לחילונים עם כיפה, שכל מה שיש להם זה קידוש בליל שבת. אבל לכולם יש אוריינטציה בסיסית. שם נמצאת העבודה הגדולה, לא בציבור החילוני".

למרות זאת, הרב לונדין מספר על תגובה לא צפויה אחת שקיבל בעקבות הוצאת הספרים. יהודי אמריקני, חבר נבחרת ארצות הברית בקראטה, התקשר לרב לונדין וסיפר לו שהוא חזר בתשובה בעקבות ספרי הפירוש. "הוא עבר קודם בחב"ד", אומר הרב לונדין, "והוא סיפר לי שהוא הרגיש שבחב"ד לא נותנים לו כוחות וחיזוק לעשות את מה שהוא יודע לעשות, את מה שהוא טוב בו. את זה הוא מצא בכתבי הרב, והוא חזר בתשובה. זה מאוד משמח כששומעים דבר כזה".

כשאני שואל את הרב לונדין על המשך המפעל, הוא מחייך בעייפות ומספר על חלומו הגדול שהחל כבר לקרום עור וגידים: הוצאת פירוש לכל כתביו של הרב קוק, מעין "שוטנשטיין" של כתבי הרב – אורות, אורות הקודש, שמונה קבצים. "זו התוכנית הגדולה של חיי", הוא אומר. "אחרי שזה יֵצא, אני מוכן להיאסף אל אבותיי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באדר תשע"ג, 1.3.2013