תגובות לגליונות קודמים – 1005

בתגובה ל"מפגש של רוח ברוח" מאת יעקב נגן

המיסטיקה אינה הפתרון

יעקב נגן מאבחן נכון את בעיית הדור, בעיית הבדידות. מצד אחד התפרקות ההצטרפות ומיסודה בתא המשפחתי, ומצד שני עליית הדרישה לאיכות ההצטרפות. שני הכוחות האלה חוברים יחדיו, מותירים כל כך הרבה אנשים בבדידותם. אך הפתרון שהוא מציע הוא פתרון כושל לדעתי. הבאת המיסטיקה והקבלה הזוהרית כדי שיחברו את המתפרקים איננה הדרך. זו דרך שמותירה את המציאות הממשית, האנושית, החומרית, הקיומית, כמציאות מפורקת וחסרת יכולות חיבור וצירוף. א–לוהים הוא אחר ביחס לאדם, ועל כן איננו יכול להוות דבק לבני אדם שאינם מצליחים להתחבר ולהיות לבשר אחד. סופה של הדרך הזאת הוא חיי אשליה ברבדים מופשטים או התנפצות והישארות בממשות מפורקת.

הפתרון הזה דומה למהלך השגוי – לדעתי – של הרב שג"ר. הרב שג"ר היה חלוץ בהכנסת המצב הפוסט–מודרני אל תוככי השפה הדתית. הוא הפליא לתאר את הבעיה בספרו "כלים שבורים", אך כשהגיע אל הפתרון נסוג לאחור. פירוק המציאות והאמת מוביל לדעתו לאפשרות תחיית המיסטיקה והפתרונות הקבליים. הכשל הוא אותו הכשל. המיסטיקה רק מקבעת את הפירוק, לא יוצרת ולא יכולה ליצור חיבור בין חלקי החומר.

המהלך הדרוש אחרי ההכרה במציאות המתפרקת שבה אנו חיים הוא חיפוש דרכי בנייה וחיבור בגבולות האפשר, בגבולות התבונה ובגבולות האדם. "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ככה. איש מול אישה, תוך ויתור על חיבורים אחרים, תוך דבקות בלתי אמצעית. לא – כלשונו של נגן – "אהבה שמימית וארצית ועל הקשר שביניהן", אלא אהבה אנושית, לפני הא–לוהים.

משה מאיר

ד"ר משה מאיר הוא ראש תחום חוסן לאומי ב"קולות" ומנחה קבוצות חשיבה בכוחות הביטחון בשיטת "אפרכסת"

האחר והמוחלט

הרב יעקב נגן משיב:

בעולם שבו האלוהים הוא רק אחר אינני יכול לקבל ממנו חיות, והקשר עמו לא יכול להאיר את עולמי. אך במערכת היחסים המורכבת שמציע הזוהר לקשר בין הקב"ה לעולם, הוא גם האחר המוחלט וגם קרוב לגמרי. הוא מקור החיים והמחיה והמשפיע –  והעולם והאדם מקיימים קשר קרוב ומורכב אליו. בעולם כזה אני למד שהא–לוהי נמצא בחיים עצמם ושם אני לומד למצוא אותו. כאשר אינני מביא את הפירוק שבתוכי אל תוך הזוהר אני מסוגל ללמוד מעושר עולמו ולתת לאפשרויות החיבור שהוא מציע לחלחל אל עומק הווייתי וללמד אותי על  האפשרויות של קשרי גוף–נפש–רוח.

——–

בתגובה ל"עכשיו רק חסר שיבוא חתן" מאת צביקה אנגלינובר

אמונה מתוך הספק

מפתה להשוות את מיכל, גיבורת הסרט "לעבור את הקיר", לחוני המעגל, כפי שנעשה במאמר. מיכל, שקובעת תאריך מדויק לחתונה, כולל תשלום לאולם ושליחת הזמנות, מזכירה את חוני שמכתיב, כביכול, לקב"ה את כמות הגשם המדויקת שהוא דורש ולא מוכן לקבל "לא" כתשובה.

וכך באמת מיכל מתחילה את הסרט. כמי שברור לה שהקב"ה ייתן לה את הטוב המגיע לה, אם רק תאמין בלב שלם וללא צל של ספק. אך הגישה הזו לא מביאה אותה אל הגאולה, ובכל גבר שעולה כבעל אפשרי נמצאים שוב אותם מחסומים שמנעו ממנה להינשא במשך עשר שנים.

אך לאט לאט מחלחלת אל תודעתה של מיכל, ואלינו הצופים, הבנה שאין כאן מעשה של אמונה ודאית ושלמה, אלא של ייאוש. ומלחמה מתמדת באותו ייאוש. מיכל מתחילה להבין שתצוגת הביטחון שהיא מפגינה כלפי חוץ היא בעצם שקר, "אני שקרנית", ודווקא ההבנה הזו יוצרת את הרגע "הכי אמיתי" שלה בסרט. שירי החתונה העליזים שבפסקול מתחלפים ב"ואפילו בהסתרה", ובריקוד של לב שבור ומלא תחינה, והגאולה יכולה להגיע דווקא כשמיכל מסוגלת לומר ש"כל הבלון הזה עומד להתפוצץ".

הסיפור של מיכל הוא לא הסיפור של חוני המעגל. אולי נכון יותר להשוות אותה לנקדימון בן גוריון, שהבטיח לאותו הגמון שהקב"ה יוריד גשם שימלא את מעיינותיו, והתחייב לשלם סכום עתק אם הגשם לא ירד עד זמן מסוים. הגמרא מתארת את מעשיו של נקדימון בשעות שלפני המועד הנקוב: "נכנס לבית המקדש כשהוא עצוב. נתעטף ועמד בתפילה, אמר לפניו: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי".

אין כאן תיאור של ביטחון זחוח, אלא של "עצבות". של תפילה ואמונה מתוך לב שבור, שדווקא היא, ולא ההצהרות הבוטחות של נקדימון קודם לכן, מסוגלת לפתוח שערי שמים. את הרגע הזה של נקדימון בבית המקדש, שכל כך דומה לתפילתה של מיכל על הציון של ר' נחמן, הוא מקדיש להתבוננות פנימית: "לא לכבודי עשיתי". ההכרה בכך שאין הוא יכול להכפיף את הקב"ה לתוכניותיו דורשת ממנו לבחון את הכנות שבמעשיו ולהגיע לשלמות עם בחירתו בלי תלות בתוצאה שתתרחש בפועל. עבורי, רגע השיא של הסרט היה בנקודה שבה כבר לא היה אכפת לי מה יקרה בסוף, משום שהגיבורה וסביבתה הגיעו להשלמה עם הכאב והייאוש, ובחרו באופן מודע להמשיך הלאה.

היכולת להציף את הספק והייאוש איננה גורעת מעוצמת האמונה, כך מלמדת אותו רמה בורשטיין בסרטה. אדרבה: רק אמונה שנובעת מתוך ספק ואי ודאות היא בחירה בעלת משמעות דתית עמוקה ולא הצהרה שטחית חסרת כיסוי. מקום כבודו של הקב"ה נמצא דווקא במילה "איה", בחיפוש חסר האונים, כפי שמלמד אותנו ר' נחמן מברסלב; והיכולת לעבוד את ה' בכנות היא דווקא מתוך התמודדות עם הספק המתמיד "פן אינו מקיים רצון ה' בשלמות", כפי שכתב בעל מי השילוח.

אברהם סתיו

הרב אברהם סתיו לומד ומלמד בישיבת הר עציון וחוקר בארגון רבני צהר

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' מרחשוון תשע"ז, 11.11.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-11 בנובמבר 2016,ב-גיליון לך לך תשע"ז - 1005, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אללה וואקבר
    קוק
    קוק
    קוק
    קוק

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: