אני נשתלתי פעמיים | סבינה מסג

קריאה אקו–פואטית בשירי לאה גולדברג, המשוררת שהקדימה את זמנה בתיאור הנזק שנגרם לאדם בשל ניתוקו מן הטבע. על הכאב העמום שהפך לנושא החם של המאה ה–21

ט"ו בשבט, חג האילנות, הפך לאחרונה לחג המודעות לסביבה. ואכן היום כשילד נוטע עץ הוא יודע שהוא לא רק מקיים את הבטחתו של אלתרמן לארץ ישראל "נִפְרֹשׁ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים", כי אם גם את מחויבותו לכדור הארץ. שכן עץ קטן אחד מנקה הרבה אוויר, סופח את הפחמן הדו–חמצני הגורם לאפקט החממה, ואף מחזיק את האדמה ומונע מדבור. אותו ילד גם שר שירים על עצים, ומי לא זוכר את עצמו הולך עם שתיל ביד ושר את "השקדייה פורחת" של ישראל דושמן, מחלוצי הזמר העברי.

גם בבגרותנו יש מקום ביום זה לשוב אל שירי העצים. חיפוש כזה הביא אותי לגלות מחדש את לאה גולדברג. גולדברג היא משוררת "עמידה" יותר מעמיתיה הקנוניים שלונסקי ואלתרמן ושאר בני דורם. יש משהו בכתיבתה שעושה אותה עדיין אהובה ורלוונטית. אפשר שזוהי הצורה החופשית שבה כתובים שיריה המאוחרים, ואפשר שזהו תוכנם המנכיח את חיי הנפש של אישה שלא התבצרה במוסד הנישואין, של אינטלקטואלית בעולם של גברים. אך יש עוד מרכיב, והוא האינסטינקט האקולוגי שלה, החושף כאב עמום, מוזר, לא מטופל. כאב שבזמנה לא היה לו מינוח והיום במאה ה–21 הוא הנושא החם ביותר.

החיים "בתוך הזמן" מפריעים לנו לחיות את עצמינו.  אילן ברוך, ברוש עם יונים, 2008

החיים "בתוך הזמן" מפריעים לנו לחיות את עצמינו.
אילן ברוך, ברוש עם יונים, 2008

מולדת כפולה

כשאני קוראת היום את שיריה של גולדברג בראייה אקו–פואטית, כלומר מתוך רגישות לייצוגים של יחסי אדם–טבע, אני מגלה את גולדברג כמשוררת (בתחום ההגות הקדים אותה א"ד גורדון) שהקדימה את זמנה בהתייחסותה לנזק הנגרם לנפש האדם בשל הניתוק מסביבתו הטבעית. ניקח לדוגמה שיר קצר:

גַּבֵּנוּ לַבְּרוֹשִׁים.

אֲנַחְנוּ מַסְתִּירִים אֶת הֶהָרִים מֵאֲחוֹרֵי בָּתֵּינוּ.

אֲנַחְנוּ מִתְבַּיְּשִׁים לִרְאוֹת אֶת הַכּוֹכָב,

חָשִׁים אֶל הָרְחוֹבוֹת הָרוֹחֲשִׁים

בַּל יִסְתַּבֵּךְ לִבֵּנוּ בַּמֶּרְחָב

וְכָךְ חַיִּים, עִם חַלּוֹנוֹת סְגוּרִים,

וּבָרְחוֹבוֹת הַחֲגוּרִים חוּטִים

שֶׁל טֶלֶפוֹן וְטֶלֶגְרָף

הַרְחֵק מִכָּל אֲשֶׁר אָהַבְנוּ לְתֻמֵּנוּ,

בְּתוֹךְ הַזְּמַן

מֵעֵבֶר לְעַצְמֵנוּ.

שיר זה לא רק שאיננו שיר טבע רומנטי, הוא אפילו חתרני. כי מהו "עצמנו" זה  שאיננו יכול להתקיים בתוך "הזמן"? מהי המחיצה המפרידה בין "עצמנו", "כל מה שאהבנו לתומנו", "הכוכב", "המרחב", לבין "חלונות סגורים" ו"רחובות חגורים"? ומדוע החיים "בתוך הזמן" מפריעים לנו לחיות את עצמנו?

אני רואה כאן, כמו בשיריה האחרים של גולדברג על אבנים וציפורים בהרי ירושלים, עדות לקיומו של אותו אינסטינקט אקולוגי. הייתי מעִזה אף לומר שהסבל המבעבע ביומניה נבע לא מעט מתסכולה לנוכח אינסטינקט זה והשארתו בלתי מסופק. היא לא קמה כמו המשורר האירי בעל פרס נובל ויליאם באטלר ייטס שקרא תיגר על "הרחובות החגורים" או בלשונו על "המדרכות האפורות" כשכתב את שיר הנעורים הנלהב "אִינִיסְפרִי", הפותח בהכרזה: "אָקוּם לִי וְאֵלֵךְ עַכְשָׁו לָאִי שֶׁבָּאֲגַם!". גולדברג המשיכה לחיות בתוך העיר, בתוך הזמן, כואבת את כאב שתי המולדות של האדם המודרני: ביתו הטבעי–הקוסמי שהושאר רחוק, וביתו האורבני–חברתי העונה רק על חלק מצרכיו.

רוח זו עולה משיר אחר של גולדברג, "אורן", העוסק ב"כאב שתי המולדות" ומסתיים בשורות:

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,

אִתְּכֶם אֲנִי, צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,

וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

למה התכוונה כאן המשוררת? אין זה סוד. היא התכוונה למולדת הרוסית ולמולדת הישראלית. אבל ניתן להבין שורות אלו בעוד מובן. השסע איננו רק גיאוגרפי, אלא קיומי. זהו השסע שממנו סובלת רוב אוכלוסיית העולם המערבי ולא רק המהגרים שבה, השסע שבין הטבע והמקום האורבני.

השבר של העצמי

על איחויו של השסע הזה אחראית האקו–פסיכולוגיה – התפתחות בין–תחומית טרייה המדגישה את הבסיס המשותף לטבע העולם ולטבע האדם. לפי תורה זו, האדם לא נוצר יש מאין. תודעתנו עתיקה בהרבה מן החיים האורבניים, גילה כגיל הבריאה. כל התרחשות שאירעה בעולם הפיזי השאירה בנו את סימניה, או יותר נכון סימנה אותנו, נחקקה בנו, שקעה אל מתחת להכרה ויצרה תת–מודע אקולוגי, שהצורך לתקן את קשרינו איתו אינו פחות דחוף מתיקון מערכות היחסים שלנו עם אבא–אמא. צורך זה הוא אפילו דחוף יותר, משום שרוב בני האדם בחברה המערבית המודרנית נמצאים במצב פתולוגי של הכחשה באשר לממדי המשבר וסובלים מהתמכרות לצריכה, מחרדה כרונית, מזעם ומתחושה שמשהו משמעותי חסר בחייהם.

שאלת השאלות של הפסיכולוגיה הייתה מאז ומתמיד היכן מצוי ה"עצמי"? היכן ה"אני" מתחיל, היכן הוא מסתיים, והיכן מתחיל האחר? במשך רוב ההיסטוריה שלה תפסה הפסיכולוגיה את העצמי כמשהו שמתקיים בגבולות העור והביוגרפיה האישית. כלומר, אני בתוך גופי וביחסיי עם סובייקטים אחרים. ישות זו נקראת גם "אגו" והאירועים הנטבעים באגו נקראים "חוויות".

בארבעים השנים האחרונות השתנו פני הדברים. הפוסטמודרניזם פירק את העצמי הלכיד ואת ההמשכיוּת הביוגרפית. תופעות כ"הזדהות השלכתית" יכולות לקשור אליי אובייקטים רחוקים כאילו היו חלק ממני, ולעומת זאת יכולים חלקים מגופי לעבור תהליך של הזרה ההופך אותם לאוטונומיים ואפילו ל"אחרים". ואז אפשר לשאול באיזה מרחק נמצא "האחר"? האם הוא אחר לחלוטין כמו אלוהים, כטענת רודולף אוטו? או שהוא "אתה" הנמצא בקשר אינטימי אליי, נוסח מרטין בובר.

השאלה ממשיכה להסתבך אם ניקח בחשבון שתת המודע אינו המצאה של האקולוגיה. על קיומו אין עוררין. יהא הוא בעל אופי ביולוגי נוסח פרויד או אופי תרבותי קולקטיבי נוסח יונג. מאז גילוי התת–מודע כל תפיסה פסיכולוגית חייבת להודות של"אני" שלי יש שורשים החורגים מגופי ומתפיסתי. שורשים אלה הם עמוקים ומגיעים רחוק ואינם שייכים רק לי. הם שייכים למה שיונג כינה "הפסיכואיד" – שכבה שהיא חומרית בחלקה ונפשית בחלקה. מעניין לציין כי המקורות הסומטיים לא רק של הפסיכולוגיה אלא גם של האמנות והשירה נחקרים היום על ידי פסיכואנליטיקאים ותיאורטיקנים של הלשון כג'וליה קריסטבה.

גם בלי לפרט כאן תגליות מדעיות נוספות המצמצמות את הפער בין חומר העולם לחיי–אדם, נעשה ברור כי בשכבות העמוקות של הקיום, טבע האדם והטבע מתמזגים. משום כך ה"עצמי" שלנו הוא   "עצמי" סביבתי, אקולוגי, ואין פלא שהתרחקות מתמשכת מן הסביבה הטבעית, מן הזמן הקוסמי ומחזוריותו, מכוח החיים עצמו, מן הבית היחיד המסוגל להכיל ולהזין אותנו באמת, גורמת לפתולוגיה שמשום מה עוברת בימינו כנורמה.

האקופסיכולגיה, עם דוברה הראשי תיאודור רוסזאק, מבקשת להגדיר מחדש את הבריאות הנפשית כמצב של תודעה מורחבת שבה העצמי האנושי אינו מסתיים בגבולות העור והביוגרפיה האישית. הגדרה כזו תתיר לבני אדם לחדול מן ההדחקה (והלא הדחקה עומדת בשורשן של הפתולוגיות למיניהן) של הקשר הנפשי–גופני העמוק שלהם אל הטבע, תתיר להתאבל על פרדס הילדות שנכרת, למשל, ותעודד שהייה תרפויטית באזורי–בר שעוד לא התקלקלו. שהיות אלה תחזקנה את הזיקה שלנו למקום ותעמדנה לרשותנו את כל סולם החוויות האפשריות בין אדם למקום – החל מחילוץ עצמות ומילוי הריאות באוויר פסגות ועד לחוויות של מפגש עם הנשגב.

"ידידות מופלאה" זו לא רק תאפשר לנו לחיות בלי ייסורי מצפון גם "ברחובות החגורים" וגם "במרחב"; היא גם תעמיד אותנו על רגלינו האחוריות כל פעם שמשהו יאיים, בשמנו וכאילו לטובתנו, על חלקת האלוהים הקטנה ההיא. ובתשובה לשאלה שהציב בפנינו שירה של לאה גולדברג, היא תזכיר לנו כי גם כשאנו חיים בזמן אנחנו חלק מהנצח.

ספר השירים של סבינה מסג, "ישר מן השטח", ראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב שבט תשע"ו, 22.1.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בינואר 2016, ב-גיליון בשלח תשע"ו - 963 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: