המעבר בין המילים "בוא" ו"לך" בפרשה מציג את הקב"ה כמי שאין לו מקום מוגדר. בברסלב לימדו שכך הוא מקומו של האדם

מילה אחת בפרשת וארא ראוי שתתפוס את תשומת לבנו, המילה "בֹּא": "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" (ו, יא). מילה זו חוזרת מספר פעמים בפרשתנו, ועתידה לשוב בפרשה הבאה, שתיקרא בשמה. הבה נשווה פסוק זה שהבאנו לפסוק אחר המשתמש בלשון "לֵךְ": "וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ" (ד, יב). אכן, לכאורה "לֵךְ" היה יותר מתקבל על הדעת, ומדוע השתמש הקב"ה בלשון "בֹּא"?

כמדומני שבשני מקרים נוהגים להשתמש בביטוי "בֹּא": כשאנו רוצים להגיד "בוא יחד איתי" או כשאנו רוצים שהשומע "יבוא" אל המקום שבו אנו מצויים או שבו אנו מחכים לו. המובן האחרון יכול לעזור לנו בפענוח אמירתו של הקב"ה. הקב"ה מדבר אל משה במקום שבו השליחות מתחילה ("לך"), אך בה בעת הוא כבר מחכה לו במקום שבו השליחות תגיע ליעדה ("בא"). אולי פירוש זה הוא רק דרש, אך ייתכן שיש כאן צוהר להבין את אחד השמות שחז"ל כינו בהם את הקב"ה: "המקום", כבביטוי הקלאסי: "בָּרוּךְ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא".

איור: גונן מעתוק

החלל הפנימי

אין אנו יודעים בוודאות כיצד נולד ייחוס זה של הביטוי "מקום" לקב"ה. החוקרים העלו סברות שונות, אך דעתי לא נוחה מהן. עבורי מבצבצת בכינוי זה השקפה פילוסופית ומיסטית שלמה, המבטאת את נוכחותו של הקב"ה. במדרש בראשית רבה (סח, ט) קוראים אנו:

ר' הונא בשם ר' אמי [אמר] למה מכנים שמו של הקב"ה… מקום? שהוא מקומו של עולם. אמר ר' יוסי בר' חלפתא… הקב"ה מקום עולמו ואין עולמו מקומו.

הקב"ה הוא למעלה מן המקום. הוא בעת ובעונה אחת בכל המקומות. "בֹּא" ו"לֵךְ" זהים עבורו.

ייתכן שיש כאן מאבק נגד העמדה המזהה בין הא-ל לקוסמוס, השקפה שהייתה מקובלת באותה תקופה אצל הפילוסופים הסטואיקנים. חז"ל ביטאו את הסתייגותם: "שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב (שמות לג, כב) 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי'". המקום הוא "אִתִּי", עם הקב"ה, אך הוא עצמו איננו במקום. הא-ל גם כאן, בכל מקום, אך גם מעבר למקום, ב"שָׁם" הבלתי מושג.

עד כאן הרעיון הפילוסופי. אולם יש ב"מקום" משמעות קיומית ש"נחשפה" על ידי רבי נתן מנמירוב, תלמידו וסופרו של רבי נחמן מברסלב. בעקבות רבו (ליקוטי מוהר"ן תניינא א, יד), בחיבורו "ליקוטי הלכות" (הלכות ציצית), מעניק ר' נתן משמעות חדשה למושג "מקום". "מקום" מציין לא את החלל החיצוני, אלא את החלל הפנימי, עולמנו הסובייקטיבי. לכל אדם יש "מקום" משלו, שהלך וקיבל צורה אישית, כשברקע ביוגרפיה והיסטוריה משפחתית, גנטיקה וחינוך, לחצים חיצוניים ואופי פנימי.

באותו עולם סובייקטיבי יש חלל וזמן אישיים, שעה פרטית והיסטוריה אישית. כדברי קהלת (ג, יא): "גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם". ממקומו שלו משקיף האדם על העולם, ויוצר פרספקטיבה ייחודית של העולם החיצוני. הוא בונה עולם בלבו, תוכנית חיים, ומממש את חירותו ובחירתו החופשית. במשך חיינו אנו בונים אותו, שותלים בו גינות ויערות, מוסיפים צלילים וצבעים, מאכלסים אותו עם ידידינו, ולהבדיל, מגדלים שם מפלצות איומות של קנאה ושנאה.

בין משפט ושתיקה

מעתה אנו יכולים להבין את השם "מקום" שאנו מייחסים לקב"ה. הקב"ה בכל מקום, דהיינו עם כל אדם במקום הסובייקטיבי שלו. רק הוא יכול לשפוט אותי כי רק הוא יודע באמת על בסיס מה הפעלתי את בחירתי החופשית. אנו, לעומת זאת, איננו מסוגלים לכך, כפי שאמר הלל (אבות ב, ד): "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". מקומו היינו עולמו, הסיטואציה שמתוכה עשה את שעשה. וכיצד נהיה מסוגלים אנו לשפוט אדם אחר אם אין אנו חיים את מקומו הסובייקטיבי? רק הקב"ה יכול לשפוט בהגינות בני אדם.

לפי רבי נחמן, על כך נאמר: "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא". ר' נתן מרחיב זאת (הלכות שותפים בקרקע, ה):

ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ומי הוא זה שיודע להגיע למקום חברו כפי גבול הדעת של חברו שמשם נמשכו ונתגלגלו כל מידותיו ופעולותיו ומעשיו? ועל כן צריכין לקיים מה שכתוב… "ועשו סיג לתורה" בחינת "סיג לחכמה שתיקה".

שתיקה?! כאן אולי הגענו לאחד הגבולות המפרידים בינינו לבין רבי נחמן. אלא שנראה לי שלמרות אהבת האדם שבו, הוא היה מסכים עם דרכנו. מחובתנו להגן על ה"מקום" שלנו ושל חברינו וללא שפיטת האחר זה לא יתאפשר. אמנם יכולים אנו ללכת כברת דרך מסוימת בעקבות ברסלב וללמד זכות על האחר, אך לא להרשות לאדם, יהיה מה שיהיה מקומו, לצאת ממקומו הפרטי ולהרוס את עולמנו.

*

הייסורים מכונים צרות. לפי רבי נתן, אנו מבטאים בכך את ההרגשה ש"צר לי המקום". האדם הסובל מרגיש בעולמו הפנימי מעין שיעבוד מצרים פרטי ו"צרות המקום" מביאה את האדם להרגיש:  "הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה… וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ". בברסלב מאמינים שיש דרך יציאה. "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי י-ה", והוא "עָנָנִי בַמֶּרְחָב". רבי נתן מבקש שגם אנו נאמין באפשרות של גאולה.

מעתה חוזרים אנו אל הפירוש האחר של המילה "בֹּא". "בֹּא" פירושו "בוא יחד איתי". הקב”ה מלווה את האדם אף כשהוא נאנק בשעבוד מצרים הפרטי שלו. האמן שגם משם אפשר לצאת!

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 7.1.2016