להיאחז בנחמה | יוסף עוזר

ילדה שנוצלה בבית הכנסת, אישה שידה נקטעה כאשר סירבה לגבר ביערות בפולין, הדוד פצוע הנפש שנמלט לאמריקה. הכאב הוא הגיבור הנסתר השוכן בדמויות הסיפורים הקצרים 

לסדוקלסדוק את הכאב

 מינה הוכברג

כרמל, 2014, 235 עמ'

קובץ סיפורים קצרצרים, כובשי לב, לפעמים כמחצית דף, זהו ספרה הראשון של מינה הוכברג. הסיפורים שלפנינו סובבים על ציר הכאב, מסיפור לסיפור, במרחב הקיום האוטוביוגרפי המשפחתי של המחברת. מרחב אשר רובו מתקיים בארץ ושלוחותיו אל העבר ואל הארצות המדומיינות או הממשיות שאליהן בורחים הכואבים עם כאביהם בתשוקה להעלות ארוכה לפצע, להגליד, לפחות במעט.

אהבת האבנים

האמירה אצל הוכברג היא לעתים קרובות ברמת שירה. בעצם השימוש הנוטה לצמצום ולאיפוק, במשפטים מחושקים אקוורליים. רגישים. קטעים פיוטיים אינם נדירים כאן: "דווקא מהמקום הרמוס בתוכי, שבו שכנה בדידותי, עלתה בי אהבת האבנים…" (מתוך קטע בן תשע שורות המספר על חלוקי אבנים. עמ' 39). ובהמשך היא מעירה על ששינתה את מקומה של האבן ההיא: "שמא שיניתי את מסלול חייהן הנסתר ממני". הערה דקה שאפשר לגזור ממנה אבחנה שהמשאלה לתקן את המציאות מוגבלת באפשרויותיה.

מעבר ליכולתם של הכלים שעוסקים בתורת הנפש, המצוקה והכאב עצמם הם כוחות שמאפשרים דחף וחיוניות. הסבל אינו רק מקור לכישלון. המספרת משנה את מקום חלוקי האבן שמצאה. שינוי המקום הוא מטפורי – שינוי מרחב או שינוי תודעה, המרה של זהות. כולם ניסיונות לבנות זהות על חורבות זהות סובלת. אבל כל דבר כבודו במקומו. על כל משמעויות המילה מקום בעברית, המקום, זה האמור לנחם.

רולאן בארת כתב בעקבות מות אמו: "…דווקא בשעה שאנחנו דחוקים, עסוקים, מוטרדים, מוחצנים, אנחנו חשים יגון גדול יותר. הפנימיות, הרגיעה, הבדידות, מפחיתות את הכאב" (יומן אבל, כתר, 2010). הוכברג מביטה בזולת ומגיהה את הכאב העובר בין גיבוריה, בני משפחה שאיתם יש לה היכרות אינטימית. כל דמות נחשפת בשעה שהיא דחוקה, עסוקה, מוטרדת, מצליחה להחצין משהו. האופטימיות היא מעצם היכולת להביע דבר מה, הדמויות שמשתוקקות לספר את סיפורן, זהו נשקן האחרון לייצובה של משמעות כלשהי לקיום כאוב.

להוכברג סכין מנתחים ביד וזו חושפת את הרקמה היהודית ואת השתל הישראלי שניסה להחזיר לה חיים, כשהתאים הם הפרטים והדמויות הדוברות בספר. היא מתארת למשל את הדוד שנמלט עם פצעי נפשו לארץ אחרת. הנה מגיע חג הפסח והוא בודד בביתו בדטרויט, הדוד שיסעל איך חוגגים? הוא יורד למסעדה שבאיה חובבי איגרוף… מול התמונות האופייניות שעל הקירות, כוס "בן חורין" בידו והוא שב לביתו ממרר בבכי.

הנערה הזייפנית מבקשת לשיר עם כולם, אבל הצרימה מתגלה צילום אילסוטרציה: שטארסטוק

הנערה הזייפנית מבקשת לשיר עם כולם, אבל הצרימה מתגלה
צילום אילסוטרציה: שטארסטוק

מחיר הזיוף

המחברת מעידה: "מתוך חיי הפנימיים שכלאו בתוכי כעס ומרדנות דלפה החוצה היפוכם: התנהלות שקטה, מרוחקת ומתבוננת". בסיפור האוטוביוגרפי "שירת המקהלה", המספרת היא נערה המעידה על היותה זייפנית. למרות זאת היא מצליחה להימנות על מקהלה. התשוקה להיות חלק מהכלל ראויה לכל אמפתיה. הנערה מבקשת לשיר עם כולם, אבל הצרימה נשמעת באוזני המורה. הוא יצליח לזהות את הקול המזייף, אבל הזייפנית אינה מקלה עליו.

ההצטרפות למקהלה היא תשוקת כל יחיד להצטרף ולהתקבל. מחירו של הזיוף שהתגלה הוא מר מאוד. מבעד להשפלה תחריף שאלת האינדיבידואל מול הקבוצה. הזיכרון מול השכחה. הדממה לעומת הסיפור. אי כשירות מוסיקלית היא סיבה הכרחית להרחקה ממקהלה. ה"זיוף" מהו? – המהגר מזייף ביחס לחברה הקולטת, החריג והשונה מעומת מול הממיינים ומסווגים.

מצוקת הנשים בולטת בספר ולא במקרה. כאב הלידה, כאב הזוגיות, אי שוויון האישה בחברה. כמו תשעה קבין של כאב ירדו לנשים ופרומיל עבור שאר האנושות. הוכברג מדובבת נשים שעברו את חייהן ביער בפולין, במחבוא מהגרמנים, כשהגעגוע לאהבה והבדידות מחייבים מאבק בין משיכה לבין דחייה, בין שמירה על אוטונומיות לבין היסחפות לצרכים נפשיים וגופניים, בין תשוקה ליצירת חיים לבין חרדת מוות מיידית.

אֶלָה היא קטועת יד. ידה נקטעה כאשר סירבה לגבר שאיתו הייתה חברה בחבורת שורדים ביער. נשים נחבאו מחיילים רוסים שמצד אחד היו "המשחררים" ומצד שני תבעו מהנשים היענות: "אנחנו מוסרים את נפשנו עבורכן אז מגיע לנו".

יעל היא גיבורת הסיפור "מלכוד" שמתרחש במרחב בית הכנסת השכונתי. המרחב המקודש הוא המרחב הגלוי. לעומתו, המרחב הסמוי הוא המרחב הנפשי. תפקידו המוצהר של השכן, "הרווק הנצחי", הוא סידור ספסלי בית הכנסת. יעל הבוגרת מספרת עליו, על "מסדר הספסלים הזה", כיצד ניצל את תמימותה של  הילדה לצרכיו היצריים.

הגוף המתרפא בשינה

הוכברג עוקבת אחר דמויותיה, מפצחת את גלגולי הזהות שעברו על דמויות של יומיום, שעברה עליהם ממש "יד ענקים זדונה ובוטחת". רוב הדמויות הם אנשי משפחתה, קרוביה וידידיה של המספרת, כמו דודי לייבלה שהיה בחור ישיבה, נשא אישה, הוליד ילד, איבד את שניהם בסער שבאירופה ופתח חיים חדשים בארץ. "בגלגול הרביעי היה דוד לייבל מוטל כאבן שאין לה הופכין במחלקה הסיעודית… רק מבטו הכחול והנוקב נותר קודח תחת מצחו והקשה על הפרֵדה ממנו…".

הכאב הוא הגיבור הנסתר השוכן בכל דמות. יסתבר כאן שהשיח המזרחי אינו בעל בלעדיות על המצוקה. הדמויות ה"אשכנזיות" משתפות את הקורא ובעברן לא שפע נופת של זבת חלב ודבש. אין בית אשר אין שם מת נאמר במכות מצרים. כל הישגי החברה בחומר, ברוח ובטכנולוגיה לא עמעמו את שאלת הסבל. הכאב הוא כאב.

בסיפור "אמי, חלום גאולה" האם חולמת חלומות סיוט והבת מרגיעה: "אמא, זה לא הוא [המת] שבא אלייך, אלו הפחדים שלך מפני המוות…". הניסיון להיאחז בנחמה ולבקוע את הרצף של המצוקות מוביל אל בקשת המסתורין, אל החלום ופשרו. למעשה, הסיפור הוא חלום השחרור מהכאב, סיפורו של הגוף המתרפא בשינה. הסופר טווה את החלום על המציאות והקוראים מצטרפים למסע, שבו המילה הכתובה סוללת מובן נגיש בקריאה שקטה המשחזרת לכולנו את העבר. תודה למינה הוכברג על הקובץ היקר הזה. #

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

פורסם ב-18 בספטמבר 2015,ב-גיליון וילך תשע"ו - 945, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: