התזות הידעניות הופכות את ספריו של יובל נח הררי למרתקים לקריאה. אך הכשלים הלוגיים המתגלים בקלות מעוררים ספק האם לפנינו תיאוריה מדעית או שהאידיאולוגיה קלקלה את השורה

חיבורו רב המכר (הראשון) של פרופ' יובל נח הררי, "קיצור תולדות האנושות" (להלן: קת"ה), סלל לעצמו את הדרך להיות מן הספרים הנקראים ביותר במדף הספרים העברי. אפשר היה לפגוש בו בכל מקום. המזכירה הביאה לי את הספר במתנה, הקרובה ממקסיקו שיבחה ושיבחה. שוב הרגשתי שאני לא מעודכן במה שהכול מדברים עליו. ניסיתי לומר לעצמי "נעבור גם את הרב–מכר הזה, ונשתדל כבר להתעדכן ברב–מכר הבא". ואולם, הצצה ראשונה בספר זיכתה אותי בהסבר מאיר עיניים מה זה בעצם בנק, נתנה משמעות מיוחדת לחיטה, סיכמה שביום אחד טבח האפיפיור יותר נוצרים ממה שטבחו הרומאים בכל רדיפותיהם את הנוצרים והציגה ניסוחים קולעים לסוציאליזם.

הררי הצליח לעשות מה שהרבה היו רוצים לעשות. הוא הצליח ללכת מעבר למרחבים של מגדל השן, להיות מעניין. מה שהפך את ניסיון ההתעלמות שלי לבלתי אפשרי הוא שעוד אני משתהה על הראשון הגיע גם רב המכר הבא מפרי עטו, "ההיסטוריה של המחר" (להלן: הש"ה). אין יותר תירוצים. הספרים  אינם זקוקים להמלצתי, ויחד עם זאת נותרתי עם הרהורים שנראה לי שיש טעם לנסות לשתף בהם את הקוראים.

‭"‬אילו‭ ‬בישרתם‭ ‬לאנשי‭ ‬ימי‭ ‬הביניים‭ ‬שבעת‭ ‬החדשה‭ ‬אלוהים‭ ‬יגסוס‭ ‬וימות‭, ‬הם‭ ‬היו‭ ‬ודאי‭ ‬מזדעזעים‭". ‬ברכת‭ ‬הכנסיה, ‬ארנסט‭ ‬ליסנר ‭ , ‬1907

משהים את השיפוט

הספר קת"ה הצליח כי הוא נותן לנו תמונה כללית. פולחן המומחיות גזר עלינו התמקדות והתפרטות של הידע למשבצות משבצות ואנו רוצים לדעת מה דמות הפאזל שעולה ממעשה ההרכבה. העונג כאן הוא כמו למראה נוף. ואולם, במקרה זה זהו נוף שכולל גם את הצופה בו. הודות להיסטוריה העולמית, דיסציפלינה חדשה יחסית, ניתן לקשר בין תחומים בראייה רחבה. כך אנו מקבלים תמונה שבה נקשרת השאלה מתי הפך הכלב לידידו הטוב של האדם לשאלת טיבו של הסוציאליזם ולגורל האנושות.

ההיסטוריה מאפשרת להפוך ידע רב זה למרחב מאורגן בציר הזמן. זו לא רק אינפורמציה לשם אינפורמציה. אנחנו רוצים למקם את עצמנו, רוצים לדעת היכן אנחנו מונחים בזמן. המפץ הגדול נותן לנו נקודת התייחסות אובייקטיבית והודות לה אנו מבינים היכן אנחנו בתולדות היקום, היכן אנחנו מונחים מרגע הבריאה. זה בדיוק מה שעשו דתות ומורשות. ואולם, הרבה מאיתנו רואים סיפורים אלו כחלק מנרטיב, ואנחנו לא רוצים נרטיב סובייקטיבי, לאומי ואידיאולוגי, אנחנו רוצים את הדבר האמיתי. זו הסיבה שיש בסוגה הזו גם תחרות מסוימת עם מורשות ואידיאולוגיות רווחות.

הצימאון שלנו לתמונה מדעית ראוי בעיניי להערכה. ועדיין מוקדם לטפוח לעצמנו על השכם. שכן דומה שאנחנו רוצים בתוצאות המדע בלי שילאו אותנו בחשיבה מדעית של ממש. ליתר דיוק, אנו רוצים את התחושה של מדע ולא את המדע עצמו. זה מה שנדמה לי עולה מעיון ראשוני באופי החיבורים.

אכן, הספר הראשון עוצר נשימה. היו שהעידו שלא היו מסוגלים להניח אותו מן היד עד שסיימו אותו. זה בדיוק מה שמעלה את הרעיון שבקריאה של הספר אנחנו משהים את השיפוט, לא מהססים, בוחנים אפשרויות והסתייגויות, קוראים שוב את אותה פסקה, מעמתים עם אחרת וכדומה. למען האמת, בפרקים הראשונים בתיאור הלקטים–ציידים נראה שאנו מקבלים קצת פירוט והסבר, פוגשים בתיאוריות מתחרות, ואולם ככל שהספר מגיע לנושאים אידיאולוגיים ההישג אובד. האתיאיזם הבוטה מקלקל את השורה. אדגים זאת בעיון במספר פסקאות.

אנחנו קוראים בספר שיש אלפי דתות פוליתיאיסטיות המאופיינות כך: התובנה הפוליתיאיסטית הבסיסית (אשר מבדילה את הפוליתיאיזם מהמונותיאיזם) היא שהכוח העליון של היקום הוא חסר פניות לגמרי, ולכן הוא "אינו רלוונטי לענייניהם, לדאגותיהם ולמצוקותיהם היומיומיות של בני האדם" (עמ' 217). בניגוד למה שנאמר לנו ב"אלפיים שנה של שטיפת מוח" ביסוד הפוליתיאיזם עומדת תפיסה מטפיזית האומרת שיש אל יחיד אדיש.

טיעון זה יכול להיות אמיתי או שקרי, ולא זה מוקד הדיון שלי. הנקודה היא שאנחנו לא ממש מתעניינים במקורות של קביעה זו. אנו נותנים אמון: הררי עשה לנו את העבודה. אבל אפשר שיעלו הרהורים בלבנו: היכן האל היחיד בפוליתיאיזם היווני? לזה תבוא תשובה מעניינת: "זאוס איננו כל יכול. הוא וכל האלים כפופים לכוח חזק הרבה יותר – הגורל (אנאנקה, מוירה)". כמה מאיתנו התעכבו לחשוב על כך שגורל לא בדיוק נראה כמו אל? ומה בקשר ל"מוירה"? מסתבר שהיו שלוש מוירות אחיות ולא אחת כנדרש מן התיאור של הררי, והן שלטו… בגורל. שמע מכאן שניתן לשלוט על האל?!

הספר לא מלבן זאת אלא דוהר קדימה. ואכן, מכאן, עדיין בקריאה עוצרת נשימה, מגיעים להגדרה של היהדות. מסתבר שזו דת "זניחה" שדיברה על אל פרטיקולרי והיא שייכת לאותן דתות שיצאו מן הפוליתיאיזם אך "התקשו לעכל את משמעותו האוניברסלית של המסר שלהן" (עמ' 220). להבנתי,  התיאורים החדים, לא פעם המבריקים, זוכים בהתפעלותנו וספק אם בכלל הועמדו בפני חוש הביקורת. המדע כל כך כבד עלינו, שאנו רוצים לצאת ידי חובתו בלי ממש לעמוד בדרישות שלו.

קסם פסידו–מדעי

האצטלה של מדע שעליה דובר לעיל חוזרת גם בהש"ה. ספר זה נותן מקום חשוב לשאלת האושר, והוא מוסיף את הקביעה הבאה שמנחה חלק חשוב של הדיון: "מה שבימי אפיקורוס נתפש ככפירה נוראית… הפך בראשית המאה ה–21 לעמדה מקובלת במדע. על פי מדעי החיים, האושר והסבל אינם אלא מאזנים שונים של תחושות גופניות". לטענה זו לא מצאתי מראה מקום ואני מסופק אם מישהו רציני חושב שיש הגדרה מדעית לאושר.

ועדיין יש לקח יותר מעניין. שאלתי דוקטורנטית למדעי החיים ופילוסוף של מדעי החיים אם שמעו על ההגדרה שמציג הררי, ונעניתי בשלילה. במחשבה שנייה לא הייתי צריך לשאול. בכל טענה שמובאת בשם המדע עלינו לשאול את עצמנו האם אנו מכירים ניסוי שהיה מוכיח טענה זו. ובכן, איזה ניסוי היה מאשר מסקנה כזו של הררי? מה שדמיוני מצליח להעלות הוא מישהו הבודק "מאזנים שונים של תחושות גופניות" ומצד שני שואל בעת הניסוי אם האדם שעובר מאזנים כאלה מאושר. ניסוי כזה ודומיו נראה בעיניי כמניח הנחות מפוקפקות על אושר, וליתר דיוק משנה את מושג האושר כך שיתאים עם ניסוי מקרי. נובע ממנו למשל שאדם יכול להיות מאושר יום כן ויום לא כל ימי חייו – יום עסל ויום בסל – בזמן שנראה לנו שקטגוריית האושר חלה על פרקי חיים ולא על ימים.

הנה אתה עוד מנסה להתמודד עם טענה זו ואתה מוצא עצמך ניצב מול הטענה הבאה. לשאלה בדבר משמעות החיים, מסביר הררי, "יש למדעי החיים תשובה פשוטה אך מזעזעת. משמעות החיים היא סיפור בדיוני שאנו רוקחים בכל רגע מחדש" (הש"ה עמ' 335). האמנם?! לא זו השאלה. זה מעניין!

האם החמרתי עם הקוראים, עם הספר? האם מדובר בנקודה מקרית? כדאי גם להציע תופעות כלליות. ראו את הסיכום הבא: "התובנה הבסיסית של הפוסט מודרניזם היא שהשיחים השונים מתיימרים בדרך כלל לקדם את טובת האדם, אך בפועל 'מעוניינים' אך ורק להפיץ את עצמם" (קת"ה עמ' 246).

אני משער שגם כאן אנחנו סומכים על הררי שיעשה את העבודה עבורנו, ויגדיר לנו במשפט קולע מהו בדיוק פוסט–מודרניזם. זה נראה אמיתי, זה מצטייר אמיתי, אבל הדבר האחרון העולה בדעתנו הוא לבדוק את ההתאמה בין סיכום קולע זה לסיכום הערך פוסט מודרניזם בספר מכובד. למעשה, לא עולה על דעתנו לעיין אפילו בוויקיפדיה (מומלץ, דרך אגב). אנחנו רוצים לבלוע את הספר, וממש לא מעוניינים ללמוד אותו.

זה גם מה שקורה בהגדרה של הנאציזם כסוג של הומניזם (קת"ה עמ' 235), ובאנליזה של הסוציאליזם בלי לפנות למושג העבודה ולמעמד הפועלים. אנו רוצים תמונה של הכול ומהר. אני אפילו לא בטוח  שאנחנו סומכים על הררי, אנחנו רוצים שהררי ייקח אחריות על התמונה שלנו. אין לנו עניין לעמוד על הקוהרנטיות של מה שנטען, אנחנו רוצים מישהו שיסחף אותנו, ירחיב את דמיוננו, אבל שזה לא יהיה עוד נרטיב, אלא מדע.

ראו למשל את ההכרזה שהנאציזם הוא הומניזם מסוג מסוים. הכרזה זו מבוססת על מציאת צד שווה בין נאציזם והומניזם (זוכרים את הצד השווה בין גורל עיוור ואל אדיש?), עניין באדם ובערך האדם העליון או משהו מעין זה, ומכאן אנו עוברים לזיהוי ולהגדרה של הנאציזם. הנה דוגמה אחרת שהמצאתי לצורך הדגמת הכשל. פשיזם הוא אלטרואיזם שכן אין הוא מקדש את היחיד. איראן פציפיסטית שוחרת שלום, שכן בהבנתה אם כולם יהיו שיעים לא יהיו מלחמות, ולשם היא חותרת.

האלגוריתם הוא זה: מצאת אנלוגיה בין א' לב'? בדוק אם האנלוגיה מרעישה. כעת, הפוך זאת לזהות של א' עם ב' או לחשיפת המהות של א'. אנחנו הקוראים רוצים להיות מוקסמים, לראות את העניין מזווית שונה, מעניינת, לא קונבנציונלית.

אפשר‭ ‬להיות‭ ‬אתאיסט‭ ‬למהדרין‭ ‬בלי‭ ‬להיות‭ ‬אנטי–דתי‭. ‬יובל‭ ‬נח‭ ‬הררי
צילום‭: ‬יובל‭ ‬נח‭ ‬הררי

לא כל מה שמעניין קוהרנטי

מה שתומך בתיאור זה עולה מעוד הקשרים. ראו למשל כמה מושכת הכותרת הזו: "ההיסטוריה אינה מעוניינת בטובתם של בני האדם" (קת"ה עמ' 244). יופי של טענה כללית, המסכמת את מגמתה של ההיסטוריה. אלא שבמרחק כשבע שורות מן הכותרת מגלים את האמירה הבאה "אין עדות לכך שההיסטוריה מקדמת את טובתם של בני האדם, בין השאר מכיוון שאין הגדרה אובייקטיבית ל'טובה' זו". כעת, אם אמנם אין הגדרה אובייקטיבית ל"טובת האדם", לא ברור למה הכותרת של הפסקה היא שההיסטוריה לא מעוניינת בטובת האדם.

אני מניח שאי קוהרנטיות זו קלה לגילוי, אלא שאנו לא ממש רוצים בגילויה. למען האמת, ספק אם עצם האמירה שאין עדויות לכך שההיסטוריה מקדמת את טובת האדם היא בעלת משמעות, אם "טובת האדם" אינה מוגדרת. והנה עוד אנו לא חושבים שמא אפשר בכל זאת ליישב תהייה זו, מופיעה במרחק שורות מעטות השורה הדרמטית הבאה: "ייתכן בהחלט שהנצרות והאסלאם הרעו את מצבם של בני האדם". בהחלט ייתכן, אבל ראו איזה סיכום של הנצרות והאסלאם, בכללותו, כאשר ברקע לא ברור שיש הגדרה אובייקטיבית ל"טובת האדם".

אנו מעוניינים בתשובות שיחסכו לנו את הטורח של החשיבה, שיאשרו את מה שאנו חושבים ממילא, כל עוד זה מעניין. זו בדיוק הוויה של קורא עיתון. בעוד שעיתון הוא צורך פסיכולוגי של איש ימין, שמאל, חרדי וכדומה, כאן התפקיד הוא לתמוך בנו בנושאים העומדים ברומו של עולם. הנה, בין ההגדרות הקולעות אנו מוצאים את ההגדרה לדת: "אפשר אם כן להגדיר דת כביסוס של מערכת חוקים וכללים אנושית על אמונה בסדר על אנושי". חשוב להררי להבהיר לנו בדבריו שגם הקומוניזם והליברליזם, שפונים לזכויות טבעיות, או הנאציזם, הם בעצם דתות. גם כאן פועל המנגנון מאנלוגיה לזהות מדליקה שתיארתי לעיל. הבעיה בהגדרה הזו אינה שהיא רחבה מדי ולא ממש מועילה, אלא שממנה משתמע שדת היא בהגדרה שקרית.

לזכותו של הררי ייאמר שמעמדה זו לא זז גם בחיבורו השני (הש"ה עמ' 199). יחד עם זאת, האם לא נכון היה להגדיר דת באופן שלא מניח את המופרכות שלה? הנה אפשרות טבעית. דת היא הטענה שמערכת חוקים, כללי מוסר, כללי הנהגה וחוקים מבוססים על יסודות אובייקטיביים. כעת, ניקח את הציווי "לא תרצח" ונניח שתי עמדות ביחס אליו: האחת שהוא סובייקטיבי, מוסכמה אנושית בלבד, והאחרת תאמר שהוא אובייקטיבי. את האחרונה נכנה דת, אם זה מה שמבין הררי, ואת הראשונה נראה כלא דתית. כעת נאמר שיש שתי דרכים ואחת מהן אמיתית, והוא, הררי, סבור שהראשונה אמיתית.

להט אנטי–דתי

קל מאוד לגלות שהספרים טעונים אידאולוגית. טענה זו כשלעצמה אינה ביקורת. האתיאיזם הבוטה שמוצג כאן אינו מחדש במיוחד, והכפירה כאן אינה עסיסית דיה. ביקורת הוגנת לספר תשווה אותו לספרים אחרים באותה סוגה וכיוון שהיסטוריה עולמית אינה תחום התמחותי אינני רואה את עצמי יכול לחרוץ משפט שלם וממצה על הספר.

ככלל, מושג המדע המקובל דורש שעמדותיו של החוקר לא יקבעו את מסקנות מחקרו. מדע ההיסטוריה באחת התפיסות שלו אכן מקיים סטנדרט זה, ודומה שהוא מצליח לעמוד מול הטענה שהכול כתיבה נרטיבית. ואולם, כאשר עוסקים בהיסטוריה עולמית, שאינה היסטוריה במלוא המילה, ספק אם אכן פיתחנו סטנדרטים שישמרו עלינו מפני הטיות כאלה. הפלישה של עמדות אישיות של החוקר באופן כל כך טבעי מעלה ספק לגבי מדעיותו של התחום.

הדברים אמורים גם על עתידנות. ראו את הטענה הבאה מן הש"ה: "אילו בישרתם לאנשי ימי הביניים שבעת החדשה אלוהים יגסוס וימות, הם היו ודאי מזדעזעים". כיצד אפשר לומר פסוק זה מאז שניטשה הפך לקלישאה (אני מכיר שתי בדיחות עליה)? או האמירה הבאה: "אנחנו לא ממלאים תפקיד בדרמה ענקית, כי אין דרמה, אין תסריט, אין תסריטאי, אין במאי, אין מפיק. אין כלום. על פי המדע, יש כאן רק תהליך עיוור וחסר תכלית עם הרבה רעש וצלצולים" (עמ' 225). האתגר המוצב כאן להררי הוא לוותר על הלהט האנטי–דתי ולראות מה מטענותיו המרכזיות עומד בעינו. אפשר להיות אתאיסט למהדרין בלי להיות אנטי–דתי.

בסופו של דבר ההמלצה שלי היא חד משמעית – לקרוא את הספרים של יובל הררי. הרבה אינפורמציה, הרבה מאוד תובנות מרתקות, מעוף ובעיקר עניין. יתרה מזו, אף שהררי די מתעלם מן הבעיות הכואבות של המזרח התיכון הוא מתריע מפני סכנות חמורות האורבות לפתחנו. התזות בחלקן אמיצות ומרהיבות, והן מפגינות ידענות המעוררת השתאות. עם זאת, גם הכשלים מפוארים, קלים לזיהוי ובולטים לקריאה הראשונה של הקורא המשכיל, אם הוא רק מחליט גם להתלהב וגם להחכים.

ד"ר מאיר בוזגלו הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה 
העברית ועוסק בלוגיקה, מטאפיזיקה ומחשבת ישראל‎

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015