צימאון נורא לחסד | בכל סרלואי

ילד בורח על נפשו בישימון החרב ופוגש ברועה זקן. הצמא למים הוא השוועה לחמלה אנושית, שגם הדת לא נותנת לה מענה, ברומן שהוא ספרות גדולה 

975969תחת כיפת השמיים

חסוס קראסקו

מספרדית: טל ניצן

עם עובד, 2015, 177 עמ'

תחת כיפת השמים נודד ילד בארץ חרבה ומוכת בצורת. הוא בורח מביתו ומהכפר שלו ומהאנשים הרודפים אחריו. רועד, הוא נסתר בבור מכוסה עשבים יבשים תחת השמש הקופחת, רעב וצמא. הוא שומע אותם קרבים ומרטיב את מכנסיו, וכל שריריו כואבים מהשכיבה הדוממת בתנוחה הלא נוחה. בין הקולות הקוראים בשמו הוא שומע את קולו של אביו, ואת קולו של שוטר הכפר, ולרגע הוא מהרהר איך יצא מהבור, יעמיד פנים שהלך לאיבוד, יזכה לארוחה ומנוחה ולכמה שעות של חסד. אך הוא מעדיף למות ולא להימצא על ידם. הוא בורח על נפשו, ולקורא תתחוור הסיבה הזוועתית לכך במרומז רק בהמשך הספר. לבד בארץ אכולת שרב, הוא כמעט גווע מתשישות וחוסר מים, עד שמוצא אותו רועה עיזים זקן. יחד הם יצאו למסע ארוך ונורא, שבו כל אחד מחפש לעצמו אפשרות מזערית של קיום וחיים.

יובש אכזרי

"תחת כיפת השמיים" הוא ספר דק וקשה מאוד לקריאה. הוא אינו נוטה חסד לאף אחת מדמויותיו, ולא לקורא אותו. בשפה מדויקת, עשירה ויפהפייה בונה קראסקו עולם יבש וחסר חמלה, העובר לשפה העברית באופן יוצא מן הכלל בתרגומה המעולה של המשוררת טל ניצן, שהצליחה להראות כיצד הצמצום המילולי של הספר נוגע כמעט בשירה:

הרועה הקפיד לצקת את הנוזל תוך שהוא משעין את הפחית על זווית השפתיים, אבל הכלב, ששוטט שם בסקרנות, בלבל אותו לרגע והזקן הרים את הפחית, כך שהמים נפלו אל תוך גרונו של הילד. הוא נשנק והזדקף כמו לזרוס טרוף דעת. מבטו הריק נלכד במקום כלשהו בסיוטיו, ולרגע אחד לא נראה כבן אנוש. הרועה הרחיק את הפחית וסר הצידה כחושש מהתפוצצות ממשמשת ובאה. אור השקיעה האדים את שולי הדברים והממשות איבדה מתוקפה. הנער פילח את האוויר בצעקה של מי ששב במנהרה המחברת את החיים אל המוות. הזקן האזין לקינתו, ולמרבה המזל היה היחיד ששמע את הקול השבור הקורא במדבר.

הספר בוחן את השפעות הצמא על האדם, אבל מעבר לצמא הגופני הוא בוחן את הצמא לחסד. את האפשרות האנושית לחיים ללא גשם, ללא נדיבות או נדבה, ללא חמלה אנושית. כל אחת מהדמויות, צדיקים ורשעים, אדם וחיה, עומדת בפני אפשרות ממשית של גוויעה בצמא וברעב. ללא העזרה שיושיט לה האחר היא תקמל כאותם שלפים יבשים המעטרים את המישור האדיר והחרב. קו העלילה העיקרי, מלבד בתיאור הבריחה, עוסק בצורך הנואש לשרוד על ידי מציאת מקור מים נקי, שיאפשר את המשך המסע. אבל החיפוש אחר המים הוא רק חלק מהחיפוש אחר אותו צורך ראשוני ביותר של האדם, שאינו כרוך רק בסיפוק צורכי גופו שלו. והמהלך הזה עושה את ספרו של קראסקו למרתק ושובר לב כל כך: הידיעה שכל המים שבעולם לא יעניקו חיים לעולם שבו אנשים רעים עושים יד אחת זה כנגד זה.

מתי מתרחש הספר ומהו ההקשר שלו? מדובר בתקופה שאינה רחוקה מזמן ההווה המוכר לנו: מדובר על עולם שבו אנשים מתניידים באופנועים ומשתמשים בתרופות, רכבות נסעו בישימון הנורא עד לא מזמן, וכנסיות עדיין משמשות מקום פולחן. אבל זהו עולם שהבצורת אכלה אותו בלא רחם, עד שקילפה מבני האדם כל אפשרות לקדמה, וגרוע מכך – כל אפשרות לאנושיות. קראסקו עושה מלאכת אמן בהצגת עולם במערומיו, עולם שכמו השלפים היבשים שעליהם נודד הילד – נעדר כל צל של אנושיות או חמלה. זהו עולם שגם בואו של הגשם לא ינחם אותו, כיוון שהיובש האכזרי בלבם של בני האדם עמוק מכל אפשרות שמים כלשהם יוכלו לרכך.

הבצורת קילפה מבני האדם כל אפשרות לאנושיות צילום אילוסטרציה: שאטרסטוקֿ

הבצורת קילפה מבני האדם כל אפשרות לאנושיות
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוקֿ

הישרדות הגוף והנפש

"תחת כיפת השמיים" מזכיר את "הדרך" של קורמאק מקארתי, רומן פוסט־אפוקליפטי המתאר את מסעם של אב ובנו אל האוקיינוס בעולם שחרב באסון שאותו לא ניתן להסביר. אבל אין לתפוס את "תחת כיפת השמיים" כספר מהסוג הזה, שכן כך הוא יאבד מכוחו. הסוגה הפוסט־אפוקליפטית דנה בחיי אדם במציאות קיצונית, הרת אסון, המקצינה עד לאי אפשר את תכונות האדם על הטוב והרע שבהן. גם כאן מתבסס הספר על שואה הניתכת על חיי האדם במציאות זוועתית של בצורת, אך נראה שמשימת ההישרדות הגדולה ביותר אינה עוסקת רק בגופו של אדם, אלא בעיקר בנפשו. זהו הייחוד של הרומן הזה, בהיותו עוסק לא רק בהישרדות הגוף אלא בעיקר במה שנדרש לאדם לצורך הישרדות האנושי שבו.

ניכר שהסופר נזהר מאוד שלא לעשות את הרומן שלו לטקסט המאפשר אלגוריה, ולמרות ייצוגן הסמלי של הדמויות העיקריות שבו (ילד, רועה צאן, שוטר), הוא קושר אותן למציאות מוכרת, שלא מניחה לקורא להתנחם באלגוריה. הסופר הצעיר והמוכשר לעילא (חסוס קראסקו הוא יליד 1972, וזהו ספרו הראשון) אינו משתמש בתחבולות ספרותיות שמניחות את הקורא בעולם מילולי מוכר ומרככות את המהלומה שבהן, אלא יוצר שפה עזה, נטולת כיסוי, שכל כולה תיאור. השפה הזו היא פלא של מציאות שבקושי ניתן לתאר אותה, שכמעט אי אפשר שלא להתייחס אליה כאל שירה, שכן כל מילה בה טעונה ומענה.

קראסקו כותב ספרות גדולה, כשהוא נזהר ככל יכולתו שלא להציגה ככזו. הוא בוחר במודע להלך בתחום הדמדומים שבין רומן ריאליסטי עד זוועה לסיפור שהוא משל על טבע האדם. וכמה שהפיתוי לדרוש את הזוויות השונות של הסיפור גדול: יש בו גם הקשר נוצרי מובהק בדמותו של הילד העולה מהמתים, שסבלו משמש מעין קרבן וסמל עבור סבלם של חוטאים רבים. בהקשר הזה, שמו של המחבר, חסוס (Jesus) מקבל משמעות מצמררת; אבל על אף הביקורת החריפה שהוא נוקט כלפי הדת, זהו אינו רומן דתי או אנטי־דתי במובהק. קראסקו נמלט מהשיוך הביקורתי של הרומן שלו, כדי להראות שמציאות איומה קיימת בכל מרחב, בזה הממשי ובזה הרוחני, וככזו איננה נותנת, ואסור שתעניק, מנוחה.

טיפות של חמלה

הקריאה בספר אינה מעניקה מנוחה. בארץ חסרת צל, גם מפלטו של האדם בדת הוא עץ יבש. לפני מותו מבקש הרועה הזקן מהילד שיקבור אותו ויניח צלב על קברו. הילד חופר בעזרת מחבת במשך יום שלם באדמה היבשה כדי לקיים את משאלתו האחרונה, וכאשר הוא משלים את הקבורה הוא מניח זוג זרדים מוצלבים, ומנסה לשאת תפילה לעילוי נשמתו:

הוא חזר ובידיו שני מקלונים שאורכם אינו עולה על אצבע ושם אותם על הארץ זה לצד זה, בצורת צלב. הוא הסתכל בו ולא הצליח להבין מה פירושם של שני גזרי העץ האלה במקום הנידח והקודר הזה. הוא פתח בתפילת אבינו שבשמים, אבל באמצע התחיל למלמל עד שהתפילה התעמעמה על שפתיו והוא החליט שהסתיימה. רוצה היה לדעת מה שמו של הזקן.

בשונה מדור המבול, שבו הביאו על עצמם בני האדם כליה נוראה במים, מביאים על עצמם בני האדם עונש נורא של צמא. כמו נח המקראי הדואג לחי, יוצר הרועה הזקן תיבה זעומה של חסד, בדאגתו לבעלי החיים שלו ולילד הגווע במדבר. אבל ב"תחת כיפת השמיים" כמעט אין חסד הבא מידי הא־ל, והדת הממוסדת היא עוד אחת משליחי הרוע. במציאות הזו מאבדת התפילה את ערכה, וכל מה שנותר הוא שמו של אדם, לא זה הניתן לו בלידתו אלא זה שעשה בחסד שהעניק לעולם. בסופו של הספר מופיעים רמזים דקים לחסד אפשרי הניתן לאדם מידי הדין האלוהי. והחסד הזה מזכיר לקורא שכמו במציאות, גם בסיפור לעתים זוכה האדם לטיפות של חמלה מן השמים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' תמוז תשע"ה, 19.6.2015

פורסם ב-19 ביוני 2015,ב-ביקורת ספרים, גיליון קרח תשע"ה - 932, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: