בתגובה ל"רגע לפני שניפול לתהום ימי הביניים" מאת ברוך כהנא, גיליון פרשת שלח

לא רק פסיכולוגיה

ד"ר ברוך כהנא עומד משתומם אל מול תופעת התפשטות האסלאם הקיצוני ומראות הזוועה שהוא מפיץ, ומנסה לסבר את אוזננו לנוכח תופעות אלה שלא הכרנו. הוא מסביר את התופעה באמצעות התיאוריה של קוהוט בדבר הערך שנותן הזולת לאני. אירופה איבדה לדבריו את הזולתעצמי כשניפצה את האל ששימש לה זולתעצמי והתבצרה בחומר. יש לה הכול אך אין לה אלוהים, בעוד לאסלאם אין כול אך יש לו אלוהים.

ברצוני להציע נקודת מבט תרבותית וסוציולוגית לסוגיה. מדובר במאבק בין שתי תרבויות. תרבות המערב גורסת כי כל בני האדם שווים. נראה כי כל בני האדם חושבים באותה הצורה, כלומר בצורה רציונלית מערבית. נראה שלכולם חשובים אותם הדברים ולכולם מטרה דומה. על פי החשיבה המערבית כל בני האדם מעוניינים בשקט, בחיים טובים, בהשגת עונג, בשלווה ובהגשמה עצמית אישית. הסתכלות כזו על העולם אינה אוניברסלית אלא מערבית בלבד. היא נובעת מתהליכים פילוסופיים, מדעיים, חברתיים ופסיכולוגיים שעברה תרבות המערב, החל ממרטין לותר שביקר את כתבי הקודש הנוצריים, דרך התפתחות החשיבה שבפילוסופיה, עבור בהתפתחות החשיבה הפוליטית שעמדה בבסיס המהפכה הצרפתית, דרך הופעת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית ועד לחשיבה הפוסט־מודרניסטית שביטלה את היכולת והאפשרות למצוא טעם לחיים.

העולם הערבי לא עבר אפילו מקצת מתהליכים אלה. ערכי המהפכה הצרפתית עדיין לפניו. מהפכות האביב הערבי החליפו עריץ בעריץ וקבוצה שלטת בקבוצה אחרת, וההמונים מקבלים את זה. זה מובן וטבעי להם.

העולם הערבי המוסלמי מושתת ברובו הגדול על מרכזיות הקבוצה, השבט והחמולה, והביטול של הפרט למען קיומם. באסלאם, הקבוצה (השבט או החמולה) היא המרכז והיא גוף החיים העיקרי אשר כל הפרטים חיים למען הצלחתו וניצחונו. במערב, לעומת זאת, החברה היא אוסף האינדיבידואלים החיים יחד כדי למקסם את הגשמתם העצמית. מכאן נובעת הדאגה במערב לנכים, לחלשים ולבוחרים במבנה משפחה שבאופן טבעי אינו מעמיד צאצאים להגדלת הקבוצה.

אירופה התחילה להציע את מדיניות הרב־תרבותיות לפני כעשרים שנה. היא גאה בנכונותה לקלוט אנשים מתרבויות שונות ולכבד את תרבותם כתרבות שוות ערך, בבחינת ה"שונה" וה"אחר". האם האסלאם מפרש את הרב־תרבותיות באותה צורה, או שמא בעיניו זו הדרך לכבוש את אירופה, כפי שאומרים השלטים בהפגנות בארצות הריין והסיין "Islam will Dominate the world“?

לכוח הרב של הדת והקבוצה יש עוצמה גדולה ביותר, וצעירים אירופים מוסלמים, החיים כדור שני באירופה, מוצאים באסלאם דת המציעה להם את העוצמה האותנטית שיש בחיי האסלאם. גם מיעוט של אירופים ממשפחות נוצריות נסחפים בכוח הזה, המציע עוצמה גדולה ומעניק משמעות ברורה כל כך בעולם חסר המשמעות של אירופה הפוסט־מודרנית.

הבנת הסוציולוגיה של האסלאם ושל הרוחניות שהוא מציע חייבת להיות חלק מכל ניסיון להסביר את ההתעוררות הגדולה המתרחשת מול עינינו לדת שחרתה על דגלה את החרב. ההסבר שמציע כהנא מסבר את האוזן המערבית, אך דומני שאינו יכול לשמש "כלי עבודה" כלשהו להתייחסות ישירה עם התופעה. לעומת זאת, הבנה סוציולוגית ותרבותית של התופעה יכולה להשפיע על מדינאים בבואם להתמודד עם האיום שהם חשים מצד האסלאם, ובכך לתרום להבנת צורת החשיבה שלו והדברים החשובים בעיניו, לא בעינינו.

אליחן אמיתי

אליחן אמיתי הוא עובד סוציאלי קליני

*

בתגובה ל"הכרעות אמיצות" מאת אברהם שטינברג, 
גיליון פרשת בהעלותך

מהזווית של העובר

במאמרו של פרופ' שטיינברג הובאו בקצרה כמה מפסיקותיו של הרב ישראלי בענייני רפואה והלכה, ובהן הכרעתו החשובה בנושא הפלות של עוברים חולים. להלן אבקש להרחיב מעט על פסיקה זו, המבטאת את דרכו הייחודית של הרב ישראלי ואת יכולתו להתבונן בדברים מזווית שונה המעוררת התפעלות והשראה.

עם התפתחות היכולת לאבחן מחלות אצל עוברים התעוררה שאלת הפלת עובר חולה. בנושא דנו פוסקים רבים, וידועה המחלוקת הגדולה בעניין בין הרב משה פיינשטיין והרב אליעזר וולדנברג. הרב וולדנברג (ציץ אליעזר ט נא) סבר שלעובר אין דין נפש, ולכן אין עליו דין רצח גם אם לא נשקפת סכנת חיים לאם. אמנם הוא מדגיש שהפוסק צריך לדון בכל מקרה ומקרה ולוודא שאכן מדובר בפגם המצדיק סיום של ההיריון, אבל רצח בוודאי אין כאן. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה חו"מ ב, סט), לעומת זאת, סבר שיש לעובר דין נפש. הוא מכנה אותו כמי ש"אינו נפש גמור", מושג חדש שאינו מופיע בגמרא או בפוסקים לפניו. על פסקו של הרב וולדנברג הוא אומר: "ואין לטעות ולסמוך על תשובת חכם זה".

בתשובתו של הרב ישראלי בנושא (עמוד הימיני, לב) הוא סובר שהעובר אינו נחשב כנפש ואין כאן רצח אלא חבלה, שהיא איסור קל יותר. החידוש הגדול נמצא בדיון שלו בהמשך, ביחס לעובר עצמו. הרב מביא את הסיפור על רבי חנינא בן תרדיון (עבודה זרה יח, א) שנלכד בידי הרומאים לאחר שהקהיל קהילות ברבים ולימד תורה. הרומאים כרכוהו בספר תורה ושרפו אותו למוות, וברוב אכזריותם שמו על לבו צמר ספוג במים כדי לעכב את מיתתו. הגמרא מספרת על דו־שיח בינו לבין תלמידיו, שמציעים לו לפתוח את פיו ולשאוף את האש כדי למהר את הסוף הטרגי והבלתי נמנע, אבל הרב מסרב כיוון שאין לאדם לאבד את עצמו לדעת. ה"קלצטונירי" (הרוצח הרומאי) שומע זאת ומציע שיזרז את מיתתו אם רבי חנינא יבטיח לו שייכנס לעולם הבא. רבי חנינא מסכים, ומיד אותו רוצח מסיר את הצמר ומגביר את האש ושניהם מתים כאשר בת קול מבטיחה חיי עולם הבא לרב ולרוצח.

הסיפור תמוה: אם אותו תליין קיים לבסוף מצווה בכך שמיהר את מיתתו של רבי חנינא בן תרדיון, מדוע סירב רבי חנינא לבצע את אותה פעולה? הרב ישראלי עונה על פי דברי החת"ם סופר, שאסור לאדם לאבד את עצמו לדעת אבל חייב הוא להקל על סבלו של הזולת גם אם הוא מקצר בכך את חייו. לאור זאת כותב הרב ישראלי: "ולפי זה יש לטעון לכאורה שגם אם נאמר שיש בעובר משום צד גרם רציחה, מכל מקום נמי שרי [=גם מותר] להמיתו כדי להצילו מיסורים כל חייו".

גדולתו של פסק זה היא בהפניית המוקד לכיוון חדש. כל הפוסקים שמו במרכז את ההורים ובמיוחד את האם ואת בריאותה הפיזית והנפשית, לנוכח העובדה שתצטרך לגדל ילד חריג וחולה. אך הרב ישראלי מפנה את הזרקור אל העובר ושואל: איך ייראו חייו? מה הוא יעדיף, לחיות בייסורים או לא לחיות כלל?

קשה אמנם לנחש מה יהיה רצונו של הילד העתידי, ולכן מרכיב זה אינו מהווה עיקר טענותיו של הרב ישראלי. אבל עדיין יש בכך ללמד עד כמה צריך הפוסק להיות רגיש לכל הנתונים של השאלה, ולהתחשב בהשלכות הרחוקות שלה. כזה היה הרב ישראלי, וכאלה הם תלמידיו, פוסקים ארצישראלים הממשיכים את דרכו עד היום.

גדעון ויצמן

הרב גדעון ויצמן הוא רב משיב במכון פוע"ה 
ורב בית הכנסת "מרכז מודיעין" במודיעין

*

בתגובה ל"ר' נחמן כבר לא באומן" מאת שלום רוזנברג, גיליון פרשת שלח

לא לצאת נגד הנוסעים

הופתעתי לראות שבגיליון האחרון בחר פרופ' שלום רוזנברג לתקוף את עלייתם לרגל של חסידי ברסלב לאומן שבאוקראינה. ראוי להבהיר בהקשר זה כי שיעורם של בני הציונות הדתית בין העולים לקברו של רבי נחמן בראש השנה הוא זעום ביותר. רוב הבאים הם מסורתיים מרקע חילוני או חילוני למחצה, והיתר הם חרדים לחלוטין. בשנים האחרונות חלה עלייה במספרם של יהודי התפוצות שמגיעים לאומן, אבל אלו כאלו רחוקים מאוד מהגרעין הקשה של הציונות הדתית.

חסידות ברסלב היא אכן בעלת מבנה תיאולוגי־מטפיזי שונה באופן מהותי מכל מה שנהוג ומקובל בציונות הדתית לגווניה. בתפיסת העולם של ברסלב ישנה חשיבות מרובה למיקום הגיאוגרפי של העיר אומן. לפי אמונתם של חסידי ברסלב, מעצם היותה של העיר אומן מקום קבורתו של רבי נחמן, היא מהווה גשר בין העולמות הרוחניים לעולם החומרי והיא הכלי שמשמש את הצדיק לבלום את ירידת העולמות. עיקרון יסודי זה בתורת ברסלב אינו יכול להתיישב עם תפיסת עולמם של פרופ' שלום רוזנברג ואחרים, אך אל לנו לתקוף אמונות דתיות שונות משלנו או לזלזל בהן, כשם שפרופ' רוזנברג, שאת מאמריו אני קורא בקביעות, אינו נוהג להשתלח בדת האסלאם או באמונה הזורואסטרית, למרות שהוא בוודאי שולל את מרבית עיקריהן.

בוודאי שכל אדם יכול למצוא עניין או השראה בכתביו של רבי נחמן, ואין צורך להתמסר לכל המטפיזיקה הברסלבית כדי ליהנות מאורו. מצד שני, מי שהמציאות של צדיק האמת מחלחלת אל במעמקי ישותו, ימצא עצמו בדרך העולה אל הציון הקדוש.

בצלאל אבנון

בצלאל אבנון הוא בוגר הטכניון בהנדסה אזרחית וסטודנט לגיאולוגיה באוניברסיטת בן גוריון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' תמוז תשע"ה, 19.6.2015