אבא פולני | חבצלת פרבר

צעיר ישראלי הננטש על ידי אשתו ובנו הקטן יוצא למפגש מחודש עם אביו השתיין, האלים והמזדקן בפולין. ספר ביכורים המעיד על עין מדייקת ויכולת סיפורית נועזת

1912737-41בנדיט

איתמר אורלב

עם עובד, 2015, 425 עמ'

ספרו של איתמר אורלב הוא הפתעה משמחת. תחושה שהנה, סופר אמיתי נולד. הנושא הוא בלתי שגרתי והכתיבה – קלאסית בגישתה מצד אחד ואותנטית לגמרי בתוכן, בסגנון ובשפת הדמויות מצד אחר. מתעורר רצון לשאול: היכן היית עד כה, איתמר? ארבעים שנה היינו צריכים לחכות לך?

וכן, כמובן, הוא בנו של אורי אורלב. בן שכותב בחלק התודות: "לאורי, אבא שלי, שהיה לי יועץ לענייני פולין". כך, כאילו בדרך אגב, בניסוח צנוע ורך. ניגוד מושלם לסיפור הקשה וחסר הרחמים שבמרכזו סטפן זאגורסקי, אביו של המספר. "בנדיט", איש האגרוף, שיכור ורוצח, שתוארו משמש כשם הספר.

כמה וכמה נושאים משתלבים בספר מרובה הדפים הזה ויוצרים פסיפס סיפורי מורכב, שעובר ממקום למקום ומזמן לזמן; פסיפס שמרכיב רומן פיקרסקי גדוש, פרוע ועמוס כיאה לצורה מורכבת זו.

ננטש מבקר נוטש

הסיפור מתחיל בירושלים הררית וכפרית למחצה, כשאשתו של טאדק, המספר, נוטשת עם בנם את הבית, לאחר שמאסה בפוזה של בעלה כסופר, שמתבטאת בעיקר בחיי בטלה וקצת שטיפת כלים וטיול עם הילד. פוזה שמחייבת את האישה לפרנס לבדה את שלושתם. ההתחלה מזכירה קצת את ספרו של מתן חרמוני, "ארבע ארצות", שבו אשתו של סופר כושל בוגדת בו ומשליכה אותו מן הבית. גם אשתו של טאדק מטיחה בו: "אתה לא בעל ולא אבא. מכריח אותנו לחיות בתוך החלום השבור שלך… אני לא מוכנה להחזיק על הכתפיים שלי פרזיט שלא עושה עם עצמו כלום…".

אבל זאת רק האבן הראשונה בפסיפס, והיא הדחיפה שמניעה את טאדק ואת העלילה. בבדידותו מחליט טאדק לנסוע לוורשה ולבקר את אביו סטפן, שאיתו לא התראה זה עשרים שנה, מאז שעלה עם אמו, אחיו ואחיותיו לישראל, כשהם מותירים את האב בפולין. סטפן זאגורסקי הוא האיש הרע שנוטש וננטש, אבל גם האב האהוב מזיכרונות הילדות המוקדמת:

אבא מרים אותי בשתי ידיו הגדולות… זורק ותופס, זורק ותופס. צוחק בפה סגור שהסיגריה לא תיפול […] בדרך כלל אבא לא שם. הוא יוצא מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה. ורק לפעמים הוא מופיע גם באמצע היום ומביא אתו פעם נקניק, פעם שוקולד… פעם כינור, פעם מכשיר רדיו גדול. בן־רגע מתמלאים חדרי הבית… ביצירות מוסיקליות שמתנגנות זו אחר זו…

זה האב שבמיטבו הוא יודע לשמוח ולשמח, ליהנות ולאהוב, האב שטאדק הילד, והמבוגר, חולם עליו בלילות – בגעגועים עזים וגם באֵימה. כי במֵרעו סטפן הוא השיכור האלים שמכה מכות רצח את האם, את הילדים ואת כל מי שנקרה בדרכו. ולבסוף זהו הזקן העלוב אך הרע בבית האבות, כפי שימצא אותו טאדק הבוגר בבואו לוורשה לחדש את הקשר.

האיש הרע שנוטש וננטש, אבל גם האב האהוב מזיכרונות הילדות המוקדמת צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

האיש הרע שנוטש וננטש, אבל גם האב האהוב מזיכרונות הילדות המוקדמת
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

שאלת המסע

דמותו של סטפן זאגורסקי וחייו מורכבים ורבי סתירות: מנער אלים ועבריין הוא הופך לפרטיזן, וכשהוא נתפס ועובר עינויים הוא שותק ואינו מסגיר את חבריו. הוא נכלא במיידנק, בורח משם דרך צינורות הביוב, מצטרף למחתרת הלאומנית של פולין ומשמש מוציא להורג בשליחותה. השכרות, האלימות והרצחנות שליוו את התבגרותו ואת תקופת המחתרת אינן נעצרות גם אחר כך, ואפילו בזקנתו הוא עדיין מכה חבר במקל ההליכה שלו רק בגלל מילה שלא מצאה חן בעיניו.

הוא נושא לאישה את מי שתהיה אמו של טאדק: צעירה יהודייה שעברה את השואה בזהות פולנית בדויה ושהיהדות אינה ממלאת שום תפקיד בחייה. בשלב מסוים בילדותו של טאדק הם גרים בוורוצלב, בדירה משותפת עם זוג זקנים שהילד מכנה סבא וסבתא: "לא ידענו שהם יהודים… אף שגם בבית חבש סבא את הקסקט שלו… ובימי שישי נהגו להדליק נרות… עד שעזבו אותנו יום אחד ועלו לפלשתינה…".

"גם אנחנו לא היינו יהודים עד שעזבנו…", מוסיף טאדק, "רק כשנגמרו לאמא כל מקורות ההכנסה היא נזכרה ביהדותה ופנתה לסוכנות היהודית… נסענו בספינה לאוסטרליה… על סיפון האונייה לקח אותי (אחי) לשיחה: "אנחנו לא שטים לאוסטרליה אלא לפלשתינה, הארץ של היהודים". "אז אנחנו יהודים?", שאלתי, "כמו סבא וסבתא?"

גם אמו של טאדק אינה צדקת וטאדק מתאר בכאב את היחסים הבעייתיים אך הבלתי נפרדים ביניהם: "אמא שלי, שלא חיבקה, לא נישקה, לא החמיאה. כשהייתי קטן עוד יכולתי לפעמים לסחוט ממנה כמה ליטופים… אך הרגעים הנדירים האלה חלפו במהרה…". אבל האישה הזאת גידלה את ילדיה במסירות ופרנסה אותם בעבודה קשה, גם כשהאב, סטפן, נעלם. וכשהחיים בפולין שלאחר המלחמה איימו לשבור אותה ולהרעיב את משפחתה למוות, היא ניצלה את הקלף האחרון שהיה לה ועלתה עם ילדיה לישראל, מפלטם של היהודים.

אז מה היה באיש הזה, סטפן, שנשים וגברים אהבו ושנאו אותו, הלכו אחריו וסמכו עליו גם כשנבגדו על ידו עד שלבסוף נטשו אותו? האיש שהתאהב פעם אחת והביא ארבעה ילדים לעולם ואחר כך הקים גם משפחה שנייה, שאת תקופות ההיעלמות ממשפחתו הראשונה בילה איתה. איזה מין בן אדם מתמרן כך את חייו ואת הסובבים אותו? זאת אחת השאלות שמוליכות את הבן טאדק במסעו אל אביו.

יהודים בבית מטבחיים

עד כאן מרכיב אחד, אמנם עיקרי אבל לא היחיד, של הספר. המרכיב השני – מאחר שאנחנו בפולין – הוא כמובן נושא השואה. סיפורה של מלחמת העולם השנייה, סיפור הפולנים והגרמנים, הוא, כפי שראינו, גם סיפורו הפרטי של סטפן זאגורסקי. האירוע המכונן שהבגיר והקשיח אותו והפך אותו למה שיהיה עד זקנתו. אבל גם ההיבט היהודי מופיע שוב ושוב כחלק מחוויות חייו ומלחמתו של סטפן, המספר על השואה בנימה שמערבת מרירות, כאב, שנאה והומור שחור. בתיאוריו על מה שהתרחש ועל הפחד והבהלה עד מוות של היהודים הן מהגרמנים והן מהפולנים יש לא מעט חמלה וכאב, אבל יש גם ביקורת. ביקורת של פולני על יהודים:

פתאום מופיעה לי מול החלון קבוצה ענקית של יהודים. יותר מאלף. מי ידע שיש שם באזור כל כך הרבה יהודים… ואיזה שלושים גרמנים ואוקראינים שמרו עליהם. רק שלושים. ואני חושב לעצמי, ברגע שיגיעו ליער כל האלף יתנפלו על השלושים ויגמרו אותם צ'יק צ'ק… אחר כך שמעתי שחיסלו את כולם… ואני הרגשתי בושה גדולה. הרי הם לא היו יהודים מבחוץ, אלא יהודים פולנים, כפריים, משלנו. איך הם לא עשו משהו להציל את עצמם?

ועם הביקורת ישנה גם הבנה להבדל בין שואת היהודים לזו של פולנים:

גם לנו (הפולנים) הגרמנים הבני זונות הרגו איזה שלושה מיליון. אבל הרגו אותנו כמו שהורגים במלחמה, ואת היהודים שחטו כמו בבית מטבחיים… במיידנק חיינו בגהינום… ובכל זאת החיים שלנו היו כמו מלון חמישה כוכבים לעומת החיים של היהודים שם… הם חיו בגהינום של הגהינום… בוקר אחד פתאום אנחנו שומעים מוזיקת ריקודים. ואלסים של שטראוס… ידענו שהם מחסלים שם יהודים… לצלילי מוזיקה של איזה מלחין גרמני מנוול…

בהמשך התיאור הזה נחשף עוד טפח מאישיותו המורכבת של סטפן. מיד אחרי תיאור החיסול לצלילי מוזיקה של מלחין גרמני, הוא מחייך פתאום, "והתחיל לשיר את 'הדנובה הכחולה'. החיוך שעל פניו הלך והתרחב… היה נדמה שבעוד רגע יקום ויתחיל לרקוד… 'אמא שלך הייתה רקדנית נהדרת', אמר…'זאת אחת הסיבות שהתאהבתי בה…". המעבר החד בין סיפור זוועה לזיכרונות על ריקודים ואהבה מצמרר, אבל גם אנושי כל כך ותואם את הדמות, ומעיד על העין המדייקת והיכולת הסיפורית הנועזת של אורלב.

קשה לעשות צדק עם הספר ולמצות את כל העושר שאצור בתוכו בסקירה קצרה: עושר של אירועים, אנשים ומקומות, עלילות מסמרות שיער וסיפורי אהבה ובגידה. לצד ניסיון של בן לפענח את חידת אביו; את סוד הקשר שבינו לבין כל אחד מהוריו; ואת סוד קיומה או התפרקותה של משפחה – כל משפחה שהיא.

ואחרי כל התשבחות, המגיעות בצדק, רק משפט אחד של ביקורת: יש בספר איזו חדגוניות רגשית. אין ירידות ועליות רגשיות. הכול בעוצמות וב"טורים" גבוהים. גודש של רגשות, זוועות ואלימות שהופך לעתים לאינפלציה של ריגוש, ועלול לגרום לרוויה וכמעט לאדישות אצל הקורא. עריכה טובה יותר אולי הייתה דואגת – לטובת האפקט הרגשי של הספר – להרפיות, להורדת הטון, רק כדי לשוב ולהעלות אותו. עריכה שהייתה הופכת ספר טוב, ולמעלה מזה, לספר מעולה ובלתי נשכח.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' תמוז תשע"ה, 19.6.2015

פורסם ב-19 ביוני 2015,ב-ביקורת ספרים, גיליון קרח תשע"ה - 932, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: