הכרעות אמיצות | אברהם שטינברג

האם מותר להפיל עובר עם מומים ומה מעמדן של ביציות מופרות? פסיקותיו של הרב ישראלי בענייני רפואה והלכה הן מהחלוציות בתחום שאינו מפסיק לאתגר את הפוסקים

הרב שאול ישראלי היה מגדולי הפוסקים בדור התקומה. כוחו רב לו בכל שטחי ההלכה, וניתן לומר עליו שהיה ראש המדברים בכל מקום בענייני הלכה ומדינה ובענייני הלכה ומדע. זכינו שהקב"ה שתל אותו בדור של חידושים מדעיים אדירים כדי שיאיר עינינו בפסיקותיו בנושאים שחלקם לא שערום אבותינו, ושחלקם נוצר לאור המצב המיוחד של מדינה ריבונית אחרי אלפיים שנות גלות.

הרפואה המודרנית התברכה בחידושים אדירים שהביאו תועלת עצומה, אך עם זאת עוררו שאלות הלכתיות ואתיות חמורות וכבדות משקל. הרב ישראלי השיב באריכות, בעמקות ובתבונה רבה לכל שאלה בתחומים קשים ומורכבים אלה. להלן דוגמאות אחדות מפסיקותיו החשובות בנושאים רפואיים.

בצומת התורה והמדע. הרב ישראלי, תש"י צילום: באדיבות המשפחה

בצומת התורה והמדע. הרב ישראלי, תש"י
צילום: באדיבות המשפחה

הפלה איננה רצח

 סוגיית ההפלה המלאכותית ימיה כימי עולם, והיא נידונה במשנה ובפוסקים בכל הדורות. הכלל ההלכתי שאינו שנוי במחלוקת קובע שחיי האם קודמים לחיי העובר, אלא שכלל זה מתייחס למצב שבו נשקפת סכנה לחיי האם כתוצאה מההיריון. בשנים האחרונות התחדשה היכולת לדעת במהלך ההיריון אם העובר בריא או שהוא בעל מומים קשים. במצבים אלה לא נשקפת סכנה לחיי האם, אך אם לא תבוצע ההפלה ייוולד ילד עם מומים קשים וייגרם סבל רב לילד ולהוריו. גדולי הפוסקים בדורנו נחלקו בשאלה האם ההפלה במקרה כזה מותרת או אסורה.

הרב ישראלי דן במקרים טרגיים של עוברים שנחשפו לתרופה למניעת בחילות בשם "תלידומיד" שגרמה ללידת תינוקות ללא גפיים, או עם עיוותים קשים וחמורים בגפיים. הוא מסיק שאיסור הפלה באישה יהודייה הוא מדין חובל או בל תשחית ולא מדין רציחה, ולפיכך במקום שאם ייוולד העובר ייגרם צער לאם וגם במקום שייגרם לו עצמו צער – לא חלים איסורים אלה, ולפיכך מותר להפילו.

ניתוחי מתים ללימוד מדעי

שאלה קשה שהתעוררה עם ייסודם של בתי ספר לרפואה בארץ הייתה ניתוחי מתים לצורך לימוד אנטומיה. גדולי הפוסקים דנו בהיבטים שונים של הבעיה ובדרכי פתרון שונות. הרב ישראלי מברר באריכות ובהעמקה שלוש נקודות הכרוכות בשאלה זו:

(א) איסור הלנת המת – בעניין זה מסיק הרב ישראלי שאין אדם רשאי לומר שלא אכפת לו שיאחרו קבורתו ואם אמר אין שומעים לו, אלא אם כן מדובר בצורך של פיקוח נפש; (ב) איסור השארת חלקים מן המת ללא קבורה – בעניין זה מסיק הרב ישראלי שחיוב זה הוא דווקא בראשו ורובו של המת, אבל אם משאירים חלקים מן המת ללא קבורה בשיעור קטן מזה אין בהם דין קבורה. מבחינת איסור הנאה קובע הרב שאם אותם חלקי מת נמצאים בטיפול במסגרת חקר מדעי ומתנהל רישום כפי החוק, והשהיית הקבורה היא לזמן קבוע – לא שייך איסור זה; (ג) איסור ניוול המת – בעניין זה מסיק הרב ישראלי שיכול אדם למחול על ביזיונו, והסכמתו שישתמשו בגופו לאחר מותו לצרכים מדעיים מועילה לבטל את איסור ניוול המת.

מסקנתו הכוללת של הרב ישראלי היא שאם האדם עצמו ויתר בחייו על ניוולו והסכים שינתחוהו לשם לימוד מדעי – מועילה הסכמה זו לכך שאין איסור ניוול, ואם משאירים חלקים מהמת שהם פחותים מראשו ורובו, מועילה ההסכמה גם לכך שאין איסור בל תלין. בכל מקרה יש להביא לקבורה את כל חלקי המת לאחר גמר הלימוד באמצעותם, כדין כל איסורי הנאה שדינם בקבורה.

אירוע רבנפגעים

ביום כ"ה בחשון תשמ"ג (11 בנובמבר 1982), בתקופת מלחמת לבנון, התרחש אסון צור הראשון, שבו קרס בניין הממשל הצבאי הישראלי בצור ונהרגו 91 איש. מרבית הנפגעים באירוע שהו בקומה התחתונה, ומיעוטם בקומה העליונה. השאלה הייתה האם לפנות קודם את הנפגעים בקומה העליונה, שאליהם הייתה גישה מיידית, אך בשיטה זו היה סיכון גדול שמרבית הלכודים בקומה התחתונה ימותו; או שיפנו במהירות את ההריסות בקומה העליונה, אף שבדרך זו יהרגו את המעטים שהיו שם, כדי להגיע ללכודים הרבים בקומה התחתונה במהירות וכך יגברו הסיכויים להצילם.

הרב ישראלי פסק להלכה כי כאשר עומדת בפנינו ברירה להציל רבים או מעטים, ואפשר להציל רק קבוצה אחת – הצלת הרבים קודמת; אבל כאשר לצורך הצלת הרבים יש צורך להרוג את המעטים, ואפילו להרוג אחד – אסור להציל את הרבים במחיר הריגת האחד.

"הכול תלוי בנשימת האף". ניתוח השתלת לב צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

"הכול תלוי בנשימת האף". ניתוח השתלת לב
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

זנב הלטאה המפרכסת

בחורף תשמ"ה פנה משרד הבריאות לרבנות הראשית לישראל בבקשה לקבוע את עמדת ההלכה ביחס להשתלות לב. הרבנות הראשית לישראל מינתה ועדת השתלות משותפת לרבנים ולרופאים. הוועדה קיימה דיונים מפורטים, ונעזרה בייעוץ רפואי מקצועי של מומחים רפואיים רבים. במסקנות הוועדה נאמר כי "מאחר שהשאלה נוגעת לפיקוח נפש ממש, חובה עלינו להכריע בהלכה זו באופן ברור בבחינת ייקוב הדין את ההר".

בהסתמך על דברי הגמרא במסכת יומא ופסק החתם סופר, נקבע המוות על פי ההלכה בהפסקת הנשימה, אלא שלשם כך יש לוודא שהנשימה פסקה לחלוטין באופן שלא תחזור עוד. זאת ניתן לקבוע על ידי הוכחת הרס המוח כולו, כולל גזע המוח, שהוא המפעיל את הנשימה העצמית באדם. הרבנות הראשית לישראל דרשה תנאים עובדתיים מוצקים להוכחת מותו המוחלט והבלתי הפיך של גזע המוח, ובהתקיים כל התנאים הנ"ל ניתן היתר להשתלת לב.

הרב ישראלי היה מראשי המדברים והקובעים את ההחלטה. הוא ביסס באריכות ובהעמקה את הגישה ההלכתית שהכול תלוי בנשימת האף, התלויה לחלוטין בפעילות מרכז הנשימה שבגזע המוח. הרב פסק שבמצב כזה מוגדר האדם כמת לכל דבר ועניין, ואף שהלב ממשיך לפעום מכוח מנגנון פנימי ועצמאי שלו – אין פעימות הלב הללו אלא כזנב הלטאה המפרכסת. לפיכך מסכם הרב ישראלי ש"החלטת הרבנות הראשית היא אפוא על פי יסודות ההלכה, ודברי המערערים אין להם יסוד בהלכה".

הורות חד־צדדית

בשנות התשעים של המאה הקודמת התרחש אירוע המכונה "פרשת נחמני". מדובר היה בסכסוך בין בני זוג שהיו חשוכי ילדים בשל היעדר רחם אצל האישה. הזוג ביצע הפריה חוץ־גופית, והביצית המופרית הייתה אמורה להישתל ברחמה של פונדקאית. אלא שלפני שאותרה פונדקאית נפרדו בני הזוג והאיש הקים משפחה חדשה בעודו נשוי. האישה עתרה לבית המשפט המחוזי בחיפה בדרישה לקבל לרשותה את הביציות המוקפאות, ובית המשפט נענה לה. בערעור שהגיש האיש לבית המשפט העליון נקבע ברוב דעות נגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי, והוכרע שלא ניתן לכפות הורות.

בדיון נוסף בהרכב נרחב של אחד־עשר משופטי בית המשפט העליון נהפך הדין שוב, ושופטי הרוב הכריעו לטובת האם העקרה שתזכה בילד. בהמשך חזר הבעל לבתי המשפט בטענה כי פסיקת בית המשפט העליון בדיון הנוסף נוגדת את חוק הסכמים לנשיאת עוברים ("חוק הפונדקאות") שחוקק בינתיים. הפרשה הגיעה שוב לפתחו של בית המשפט העליון, אך הפעם המליצו שופטי העליון לצדדים לפנות לגישור בחסות בית המשפט העליון. הליך הגישור צלח, ובני הזוג הסכימו להיפרד זה מזו בגט פיטורין, ואף הסכימו כי תינתן לאשה הזכות להשתמש בביציות לשם הולדת ילד, אלא שלא תקום לבעל כלפיו כל מחויבות הורית הנוגדת את רצונו.

הרב ישראלי נדרש לשאלה זו, ולאחר דיון ארוך ומעמיק הכריע שהבעל רשאי לחזור בו בשלב ההפריה טרם שלב ההשתלה, אם הסיבה לחזרתו היא גירושין. אף שהביצית המופרית היא נכס ממוני ששני בני הזוג שותפים בו, ובדרך כלל אין רשות לאחד השותפים לפרק את השותפות לפני המועד של סיום השותפות אם בכך ייבטל העניין לחלוטין, שונה הדין במקרה המוגדר כ"אונס". לדעת הרב ישראלי, גירושין הם מצב כזה של אונס שלא נצפה מראש על ידי הבעל בעת שהסכים לתחילת תהליך ההפריה החוץ־גופית, וממילא הוא רשאי לחזור בו.

הרב פרופ' אברהם שטינברג הוא חתן פרס ישראל לספרות תורנית, מחבר "אנציקלופדיה הלכתית רפואית", נוירולוג ילדים ומנהל היחידה לאתיקה רפואית בבית החולים שערי צדק

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח סיון תשע"ה, 5.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2015, ב-גיליון בהעלותך תשע"ה - 930 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: