במקום להישאר נאמנה לחזון הגדול של ארץ הנבואה והקדושה, נתקעה הציונות הדתית באמצע הדרך, בלאומיות צרת אופק שאינה שונה מאחיותיה בעולם. קריאה לרענון החזון

אחד מן האתגרים הגדולים ביותר שעומדים בפני כל אדם דתי בדורנו הוא שימור תחושת האבל והחורבן על ירושלים החרבה ועל הגלות המתמשכת כפי שהיא עולה בתפילה כל יום בתפילת שמונה עשרה וכפי שהיא מתבטאת בחמש התעניות שאנו צמים. מספיק להרים את העיניים ולראות את המציאות שבה אנו חיים – לראות את המדינה היהודית העצמאית בעלת האופי היהודי המיוחד במינו, את פריחת עולם התורה, את הכוח הצבאי שלנו, את ההישגים הכלכליים והתרבותיים שלנו – כדי שיופיע קושי בשימור תחושת הגלות והחורבן.

נראה לי שתחושה דומה עוברת על תנועת הציונות כולה – הכללית והדתית. מטרת התנועה הציונית הייתה להקים את מדינת ישראל, והיא הצליחה מעל למצופה. חוזי המדינה, מבשרי הציונות, אולי דמיינו בחלומות הבהירים ביותר שלהם מדינה כמו שלנו – אך אם היינו מדברים איתם בצורה מפוכחת, גם הם לא היו מאמינים שכך תיראה מדינת ישראל לאחר מספר שנים מועט שכזה. זהו פלא שלא ייאמן.

חלק גדול מאזרחי ישראל כיום הם כבר דור שני ושלישי למדינה, והם אינם מכירים מציאות אחרת. אם פעם ביום העצמאות רקדו הורה ברחובות מרוב שמחה, היום מזמינים אמנים בעשרות אלפי שקלים, משגרים זיקוקי דינור, עושים מנגל, אומרים הלל וצופים בחידון התנ"ך ובטקס פרס ישראל. יום העצמאות הפך להיות יום של מנהגים ישראלים סמי־דתיים, אך כמו כל מנהג הלכתי, קשה מאוד להטעין את המנהגים האלו בתשוקה, בספונטניות מתפרצת. איפה המנהגים האלו ואיפה ריקודי ההורה הסוחפים והשמחה המתפרצת של שנותיה הראשונות של המדינה. בדיוק כמו הקושי לראות חורבן, ישנו קושי אמיתי לחוש שמחה על מה שכבר בנוי אל מול עינינו.

איפה המנהגים האלו ואיפה ריקודי ההורה הסוחפים של ראשית המדינה. מנגל יום העצמאות בירושלים
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

השלב הבא

לאחר שנות ההקמה של המדינה, כל אגף בעם ניסה לתעל את הציונות שלו לכיוון חדש. חלק עסקו בעידוד עלייה, חלק דרשו צדק חברתי, חלק עמלו על תהליך השלום ועוד ועוד. הציונות הדתית אף היא עברה את אותו משבר. המדינה כבר קמה והיא הייתה צריכה להגדיר לעצמה תפקיד מחדש. הציונות של הציונות הדתית החלה לפנות את מקומה לטובת לאומיות, לדתיות לאומית. דתיות לאומית הכוללת חינוך מדהים לאהבת הארץ, למסירות נפש על הארץ ולהתיישבות בה.

בהפכה לדתיות לאומית, נטלה הציונות הדתית על עצמה את המשימה האדירה של יישוב הארץ על כל חלקיה, וזאת מתוך הבנה שאף אחד אחר לא יעשה זאת. יישוב הארץ וההגנה עליה הפכו לדגל של הציונות הדתית של אחרי שנות הקמת המדינה. זהו גם הזמן שבו הציונות הדתית החלה מעבר איטי אך יציב מחברה פועלית כמעט סוציאליסטית לכיוון הבורגנות הימנית הכלכלית. כיום רוב הציונות הדתית משתכרת יפה, חיה בערים בדירות גדולות, נוסעת לחו"ל לנופש משפחתי ועוד. גם אלו שגרים ביהודה ושומרון ומהווים את חוד החנית של יישוב ארץ ישראל חיים בבתים גדולים ויפים ונוסעים מעט לחו"ל. אין בכך כל רע, אך יש לשים לב לשינוי – פעם בבני עקיבא דיברו על הסתפקות במועט ועל גרעיני משימה קיבוציים, והיום כמעט לא מדברים על דברים אלו. הסמל הפועלי של קלשון וחרמש הוא חלק מסמל התנועה, אך היום מי זוכר זאת כלל.

הרב אליעזר ברקוביץ חזה בעיני רוחו מעבר מעין זה לכיוון הלאומיות וביקר אותו בחריפות:

אין לבלבל בין רעיון הגוי הקדוש לרעיון הלאומיות. מטרת הלאומיות היא לשרת את האומה; גוי קדוש משרת את אלוהים. חוק הלאומיות הוא אינטרס עצמי לאומי; חוק ממלכת הכהנים הוא רצון הא־ל. מנקודת המבט של האידיאולוגיה הלאומנית, האומה היא מטרה בפני עצמה; הגוי הקדוש הוא אמצעי להשגת מטרה… הגוי הקדוש הוא כלי שרת להגשמת המטרה העל־לאומית בהיסטוריה. האומה חותרת אלי מטרה אוניברסלית… היהודי היחיד אינו חי לבדד. לכן, כדי שהמעשה שלו יהיה אפקטיבי, על היהודי להתייחד עם אחרים בחתירה המשותפת אל מטרת היהדות. התוצאה היא, באופן בלתי נמנע, גוי קדוש. אך גוי קדוש אינו יכול לחיות בבידוד מוחלט. ככל שההבנה רבה יותר, כך רחב יותר תחום החיים ההופך להיות מכוון אלוהים. לפיכך המעשה הוא תמיד ציבורי…

מטרת היהדות מושגת כאשר כל האנושות מגיעה אליה. אולם מכיוון שהמטרה אינה במהות הוראת אידיאלים אציליים – דבר קל למדי לעשייה, ובלתי אפקטיבי – אלא מימושם בהיסטוריה, נקודת ההתחלה צריכה להיות היחידה הקטנה ביותר של מציאות חיה שבתוכה יוכל המעשה של היהדות להפוך למחולל היסטוריה; ויחידה כזאת היא האומה… דרוש עם כדי לעשות מעשה בצורה אפקטיבית… הרעיון האוניברסלי המצוי בלב קיומו של עם ישראל הוא הקובע את המובחנות הלאומית ואת הייחוד הלאומי שלו (אלוהים, אדם והיסטוריה, עמ' 114־113).

התפיסה הלאומית היא תפיסה כוללת, תפיסה שצמחה באירופה שבה תנועות לאומיות רבות. התפיסה הלאומית כוללת בתוכה לא רק יחס של עם כלפי אדמתו ויחס מיוחד לאומה שלו, אלא אף תפיסה של שמרנות כלכלית.

הלאומיות אכן היוותה את השלב הבא של הציונות הדתית. בלאומיות, הציונות הדתית זיהתה ערכים הדומים מאוד למה שאנו מכירים מהתורה: אהבת העם ואהבת הארץ. אך יש לשים לב שהשקפת התורה ביחס לעם ישראל וארץ ישראל אינה השקפה לאומית. עם ישראל אינו עוד עם וארץ ישראל אינה עוד ארץ. הרב אליעזר ברקוביץ' בדבריו לעיל הנגיד את הלאומיות, מושג שהגיע מתורות פוליטיות מערביות, לעקרון "הגוי הקדוש", שבא מתוככי התורה.

אצל “הגוי הקדוש“, הארץ והאומה הם בסך הכול כלי להשגת משהו הרבה יותר רחב. "הגוי הקדוש" מטרתו אוניברסלית – הנכחה של דבר ה' בעולם כולו. הדרך להנכחה זו עוברת דרך בניית מדינה שתיישם את דבר ה' בכל ההיבטים השונים שלה כדרך חיים מציאותית. באותו מקום אומר ברקוביץ ש"ממלכת כהנים וגוי קדוש אינה תיאוקרטיה אלא רפובליקה שבמרכזה אלוהים״. מטרתנו היא לבנות רפובליקה שהגרעין המיסטי מפעם בה ודבר ה' מנחה אותה; רפובליקה שמהווה דוגמה בעצם קיומה הטבעי לכל אומות העולם ומלמדת אותן שלא עזב השם את הארץ.

באמצע הדרך

דברים דומים אומר הרב שג“ר בעקבות הראי"ה קוק:

בפסקה ידועה קובע הרב כי המדינה שעליה הוא חולם אינה רק חברת אחריות גדולה, אלא מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהווייתה תוכן אידיאלי… יסוד כסא ה' בעולם… אין להבין את האמירה הזו כפונדמנטליסטית, כחזון של מדינה דתית, אלא כחזון של התמרת המציאות הפוליטית והחברתית למישור אונטלוגי אחר… מדובר בחברה מוארת. המדינה האוטופית של הרב היא מיסטיפיקציה של היש, השבת הקסם לעולם…

בעולם הפוסטמודרני איבדה הלאומיות את הלגיטימציה המוסרית שלה בשל זוועות מלחמת העולם השנייה… האלימות המובנית בלאומיות כמו גם בתפיסות של המדינה נוסח הגל התגלתה במלוא עוזה. באופן פרדוקסלי דווקא הלאומיות שמציע הרב, לאומיות מוארת ורכה, יכולה להתקיים גם בעולם של פוסט (לוחות ושברי לוחות, עמ' 341־342).

דומה שזה אינו הכיוון של הציונות הדתית. הציונות הדתית שדוגלת בקדושת הארץ מצאה את עצמה מצטרפת לימין במאבק על שלמות הארץ, על אף שהמניעים הראשוניים שלה הם שונים לחלוטין. בעוד הציונות הדתית ראתה בארץ מקום מיסטי, ארץ הנבואה וההבטחה, הימין, כמו כל ימין אירופי, רואה בארץ מקום לגיבוש הלאום ותו לא. הציונות הדתית הלכה אט אט וזנחה את רעיון "הגוי הקדוש" ואימצה לחיקה את הרעיון הלאומי על כל מרכיביו.

שינוי זה גובה מחיר לא פשוט – חילון עמוק החל מתפשט בציונות הדתית. כאשר הלאומיות מחליפה את המיסטיקה, את הגוי הקדוש, הדרך כולה משתנה. אין אני מדבר רק על תופעה של הורדת הכיפה, אלא על חילון עמוק יותר, פנימי יותר. שם שמים כבר לא נשמע על שפתי הציונות הדתית. עזיבת הגוי הקדוש הביאה עמה בורגנות רוחנית וכלכלית, שביעות רצון עצמית.

מבחינה כלכלית ואזרחית הציונות הדתית תמיד הייתה קרובה לשמאל, ששפתו הייתה שפת חזון הנביאים. ככל שעבר הזמן ארץ ישראל הלכה ותפסה מקום מצד עצמה ולא מצד הרעיון המיסטי הטמון בתוכה. אירע פה תהליך של דחיקת האלוהים מתוך התמונה וכך נשארה הציונות הדתית רק עם הלאומיות ובלי המיסטיקה. ככל שעבר הזמן, הציבור הדתי החל להאמין שהוא באמת ימני ואימץ לעצמו נורמות קפיטליסטיות. לפי ההשקפה הימנית אין רע בהנאה מכסף שהורווח ביושר, לכל אחד יש זכות להשתמש בכסף שהרוויח כראות עיניו: הוא יוכל להשתמש בו לתענוגות, להימורים, לשתייה, לצרכנות מוגברת של מותגים, לנהנתנות. יש בכך הרבה מן ההיגיון, אך היכן נמצאת המיסטיקה בתפיסה מעין זו? איך תופעות של בזבוז כסף קשורות לניסיון לכונן חברה של גוי קדוש?

ביטוי אחר של זניחת רעיון “הגוי הקדוש“ נמצא בהצלחה האדירה של הציונות הדתית בחינוך לאהבת הארץ והאומה, ללאומיות; זאת אל מול חוסר ההצלחה הבולט שהיא חווה ביחס לחינוך לאהבת ה', לתשוקה רוחנית – דבר המתבטא בדתל"שיות ובתופעת הלייטיות. אני מכיר הרבה דתיים לשעבר; אני בקושי מכיר ימניים לשעבר. החינוך ללאומיות הצליח, החינוך לדתיות נכשל.

הציונות הדתית עצרה באמצע הדרך. היא השתקעה בה והפכה אותה לאידיאל, בעוד אנו רק בהקדמה. אני שמח מאוד ביום העצמאות ובחגי אייר על מה שהיה עד כה, אך זו רק ההתחלה, זה לא כל הסיפור, הרבה עבודה עוד לפנינו. הפיכת המדינה שלנו לגוי קדוש היא משימה לא פשוטה שצריך לשים אליה את הלב ולהפוך אותה לעיקר. מאוד סביר שיהיו מחלוקות על הדרך, סביב השאלה מהי מדינה שהינה "גוי קדוש". כבר כיום יש מחלוקות כאלו, אך לשם אני מכוון. לא ללאומיות מדינית ובוודאי שלא ללאומיות כלכלית.

הרב אביע"ד סנדרס הוא ר״מ בישיבת ההסדר אמי״ת אורות שאול – כפר בתיה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015