בחזרה אל הגוי הקדוש | אביע"ד סנדרס

במקום להישאר נאמנה לחזון הגדול של ארץ הנבואה והקדושה, נתקעה הציונות הדתית באמצע הדרך, בלאומיות צרת אופק שאינה שונה מאחיותיה בעולם. קריאה לרענון החזון

אחד מן האתגרים הגדולים ביותר שעומדים בפני כל אדם דתי בדורנו הוא שימור תחושת האבל והחורבן על ירושלים החרבה ועל הגלות המתמשכת כפי שהיא עולה בתפילה כל יום בתפילת שמונה עשרה וכפי שהיא מתבטאת בחמש התעניות שאנו צמים. מספיק להרים את העיניים ולראות את המציאות שבה אנו חיים – לראות את המדינה היהודית העצמאית בעלת האופי היהודי המיוחד במינו, את פריחת עולם התורה, את הכוח הצבאי שלנו, את ההישגים הכלכליים והתרבותיים שלנו – כדי שיופיע קושי בשימור תחושת הגלות והחורבן.

נראה לי שתחושה דומה עוברת על תנועת הציונות כולה – הכללית והדתית. מטרת התנועה הציונית הייתה להקים את מדינת ישראל, והיא הצליחה מעל למצופה. חוזי המדינה, מבשרי הציונות, אולי דמיינו בחלומות הבהירים ביותר שלהם מדינה כמו שלנו – אך אם היינו מדברים איתם בצורה מפוכחת, גם הם לא היו מאמינים שכך תיראה מדינת ישראל לאחר מספר שנים מועט שכזה. זהו פלא שלא ייאמן.

חלק גדול מאזרחי ישראל כיום הם כבר דור שני ושלישי למדינה, והם אינם מכירים מציאות אחרת. אם פעם ביום העצמאות רקדו הורה ברחובות מרוב שמחה, היום מזמינים אמנים בעשרות אלפי שקלים, משגרים זיקוקי דינור, עושים מנגל, אומרים הלל וצופים בחידון התנ"ך ובטקס פרס ישראל. יום העצמאות הפך להיות יום של מנהגים ישראלים סמי־דתיים, אך כמו כל מנהג הלכתי, קשה מאוד להטעין את המנהגים האלו בתשוקה, בספונטניות מתפרצת. איפה המנהגים האלו ואיפה ריקודי ההורה הסוחפים והשמחה המתפרצת של שנותיה הראשונות של המדינה. בדיוק כמו הקושי לראות חורבן, ישנו קושי אמיתי לחוש שמחה על מה שכבר בנוי אל מול עינינו.

איפה המנהגים האלו ואיפה ריקודי ההורה הסוחפים של ראשית המדינה. מנגל יום העצמאות בירושלים צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

איפה המנהגים האלו ואיפה ריקודי ההורה הסוחפים של ראשית המדינה. מנגל יום העצמאות בירושלים
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

השלב הבא

לאחר שנות ההקמה של המדינה, כל אגף בעם ניסה לתעל את הציונות שלו לכיוון חדש. חלק עסקו בעידוד עלייה, חלק דרשו צדק חברתי, חלק עמלו על תהליך השלום ועוד ועוד. הציונות הדתית אף היא עברה את אותו משבר. המדינה כבר קמה והיא הייתה צריכה להגדיר לעצמה תפקיד מחדש. הציונות של הציונות הדתית החלה לפנות את מקומה לטובת לאומיות, לדתיות לאומית. דתיות לאומית הכוללת חינוך מדהים לאהבת הארץ, למסירות נפש על הארץ ולהתיישבות בה.

בהפכה לדתיות לאומית, נטלה הציונות הדתית על עצמה את המשימה האדירה של יישוב הארץ על כל חלקיה, וזאת מתוך הבנה שאף אחד אחר לא יעשה זאת. יישוב הארץ וההגנה עליה הפכו לדגל של הציונות הדתית של אחרי שנות הקמת המדינה. זהו גם הזמן שבו הציונות הדתית החלה מעבר איטי אך יציב מחברה פועלית כמעט סוציאליסטית לכיוון הבורגנות הימנית הכלכלית. כיום רוב הציונות הדתית משתכרת יפה, חיה בערים בדירות גדולות, נוסעת לחו"ל לנופש משפחתי ועוד. גם אלו שגרים ביהודה ושומרון ומהווים את חוד החנית של יישוב ארץ ישראל חיים בבתים גדולים ויפים ונוסעים מעט לחו"ל. אין בכך כל רע, אך יש לשים לב לשינוי – פעם בבני עקיבא דיברו על הסתפקות במועט ועל גרעיני משימה קיבוציים, והיום כמעט לא מדברים על דברים אלו. הסמל הפועלי של קלשון וחרמש הוא חלק מסמל התנועה, אך היום מי זוכר זאת כלל.

הרב אליעזר ברקוביץ חזה בעיני רוחו מעבר מעין זה לכיוון הלאומיות וביקר אותו בחריפות:

אין לבלבל בין רעיון הגוי הקדוש לרעיון הלאומיות. מטרת הלאומיות היא לשרת את האומה; גוי קדוש משרת את אלוהים. חוק הלאומיות הוא אינטרס עצמי לאומי; חוק ממלכת הכהנים הוא רצון הא־ל. מנקודת המבט של האידיאולוגיה הלאומנית, האומה היא מטרה בפני עצמה; הגוי הקדוש הוא אמצעי להשגת מטרההגוי הקדוש הוא כלי שרת להגשמת המטרה העל־לאומית בהיסטוריה. האומה חותרת אלי מטרה אוניברסליתהיהודי היחיד אינו חי לבדד. לכן, כדי שהמעשה שלו יהיה אפקטיבי, על היהודי להתייחד עם אחרים בחתירה המשותפת אל מטרת היהדות. התוצאה היא, באופן בלתי נמנע, גוי קדוש. אך גוי קדוש אינו יכול לחיות בבידוד מוחלט. ככל שההבנה רבה יותר, כך רחב יותר תחום החיים ההופך להיות מכוון אלוהים. לפיכך המעשה הוא תמיד ציבורי

מטרת היהדות מושגת כאשר כל האנושות מגיעה אליה. אולם מכיוון שהמטרה אינה במהות הוראת אידיאלים אצילייםדבר קל למדי לעשייה, ובלתי אפקטיביאלא מימושם בהיסטוריה, נקודת ההתחלה צריכה להיות היחידה הקטנה ביותר של מציאות חיה שבתוכה יוכל המעשה של היהדות להפוך למחולל היסטוריה; ויחידה כזאת היא האומהדרוש עם כדי לעשות מעשה בצורה אפקטיביתהרעיון האוניברסלי המצוי בלב קיומו של עם ישראל הוא הקובע את המובחנות הלאומית ואת הייחוד הלאומי שלו (אלוהים, אדם והיסטוריה, עמ' 114־113).

התפיסה הלאומית היא תפיסה כוללת, תפיסה שצמחה באירופה שבה תנועות לאומיות רבות. התפיסה הלאומית כוללת בתוכה לא רק יחס של עם כלפי אדמתו ויחס מיוחד לאומה שלו, אלא אף תפיסה של שמרנות כלכלית.

הלאומיות אכן היוותה את השלב הבא של הציונות הדתית. בלאומיות, הציונות הדתית זיהתה ערכים הדומים מאוד למה שאנו מכירים מהתורה: אהבת העם ואהבת הארץ. אך יש לשים לב שהשקפת התורה ביחס לעם ישראל וארץ ישראל אינה השקפה לאומית. עם ישראל אינו עוד עם וארץ ישראל אינה עוד ארץ. הרב אליעזר ברקוביץ' בדבריו לעיל הנגיד את הלאומיות, מושג שהגיע מתורות פוליטיות מערביות, לעקרון "הגוי הקדוש", שבא מתוככי התורה.

אצל “הגוי הקדוש“, הארץ והאומה הם בסך הכול כלי להשגת משהו הרבה יותר רחב. "הגוי הקדוש" מטרתו אוניברסלית – הנכחה של דבר ה' בעולם כולו. הדרך להנכחה זו עוברת דרך בניית מדינה שתיישם את דבר ה' בכל ההיבטים השונים שלה כדרך חיים מציאותית. באותו מקום אומר ברקוביץ ש"ממלכת כהנים וגוי קדוש אינה תיאוקרטיה אלא רפובליקה שבמרכזה אלוהים״. מטרתנו היא לבנות רפובליקה שהגרעין המיסטי מפעם בה ודבר ה' מנחה אותה; רפובליקה שמהווה דוגמה בעצם קיומה הטבעי לכל אומות העולם ומלמדת אותן שלא עזב השם את הארץ.

באמצע הדרך

דברים דומים אומר הרב שג“ר בעקבות הראי"ה קוק:

בפסקה ידועה קובע הרב כי המדינה שעליה הוא חולם אינה רק חברת אחריות גדולה, אלא מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהווייתה תוכן אידיאלייסוד כסא ה' בעולםאין להבין את האמירה הזו כפונדמנטליסטית, כחזון של מדינה דתית, אלא כחזון של התמרת המציאות הפוליטית והחברתית למישור אונטלוגי אחרמדובר בחברה מוארת. המדינה האוטופית של הרב היא מיסטיפיקציה של היש, השבת הקסם לעולם

בעולם הפוסטמודרני איבדה הלאומיות את הלגיטימציה המוסרית שלה בשל זוועות מלחמת העולם השנייההאלימות המובנית בלאומיות כמו גם בתפיסות של המדינה נוסח הגל התגלתה במלוא עוזה. באופן פרדוקסלי דווקא הלאומיות שמציע הרב, לאומיות מוארת ורכה, יכולה להתקיים גם בעולם של פוסט (לוחות ושברי לוחות, עמ' 341־342).

דומה שזה אינו הכיוון של הציונות הדתית. הציונות הדתית שדוגלת בקדושת הארץ מצאה את עצמה מצטרפת לימין במאבק על שלמות הארץ, על אף שהמניעים הראשוניים שלה הם שונים לחלוטין. בעוד הציונות הדתית ראתה בארץ מקום מיסטי, ארץ הנבואה וההבטחה, הימין, כמו כל ימין אירופי, רואה בארץ מקום לגיבוש הלאום ותו לא. הציונות הדתית הלכה אט אט וזנחה את רעיון "הגוי הקדוש" ואימצה לחיקה את הרעיון הלאומי על כל מרכיביו.

שינוי זה גובה מחיר לא פשוט – חילון עמוק החל מתפשט בציונות הדתית. כאשר הלאומיות מחליפה את המיסטיקה, את הגוי הקדוש, הדרך כולה משתנה. אין אני מדבר רק על תופעה של הורדת הכיפה, אלא על חילון עמוק יותר, פנימי יותר. שם שמים כבר לא נשמע על שפתי הציונות הדתית. עזיבת הגוי הקדוש הביאה עמה בורגנות רוחנית וכלכלית, שביעות רצון עצמית.

מבחינה כלכלית ואזרחית הציונות הדתית תמיד הייתה קרובה לשמאל, ששפתו הייתה שפת חזון הנביאים. ככל שעבר הזמן ארץ ישראל הלכה ותפסה מקום מצד עצמה ולא מצד הרעיון המיסטי הטמון בתוכה. אירע פה תהליך של דחיקת האלוהים מתוך התמונה וכך נשארה הציונות הדתית רק עם הלאומיות ובלי המיסטיקה. ככל שעבר הזמן, הציבור הדתי החל להאמין שהוא באמת ימני ואימץ לעצמו נורמות קפיטליסטיות. לפי ההשקפה הימנית אין רע בהנאה מכסף שהורווח ביושר, לכל אחד יש זכות להשתמש בכסף שהרוויח כראות עיניו: הוא יוכל להשתמש בו לתענוגות, להימורים, לשתייה, לצרכנות מוגברת של מותגים, לנהנתנות. יש בכך הרבה מן ההיגיון, אך היכן נמצאת המיסטיקה בתפיסה מעין זו? איך תופעות של בזבוז כסף קשורות לניסיון לכונן חברה של גוי קדוש?

ביטוי אחר של זניחת רעיון “הגוי הקדוש“ נמצא בהצלחה האדירה של הציונות הדתית בחינוך לאהבת הארץ והאומה, ללאומיות; זאת אל מול חוסר ההצלחה הבולט שהיא חווה ביחס לחינוך לאהבת ה', לתשוקה רוחנית – דבר המתבטא בדתל"שיות ובתופעת הלייטיות. אני מכיר הרבה דתיים לשעבר; אני בקושי מכיר ימניים לשעבר. החינוך ללאומיות הצליח, החינוך לדתיות נכשל.

הציונות הדתית עצרה באמצע הדרך. היא השתקעה בה והפכה אותה לאידיאל, בעוד אנו רק בהקדמה. אני שמח מאוד ביום העצמאות ובחגי אייר על מה שהיה עד כה, אך זו רק ההתחלה, זה לא כל הסיפור, הרבה עבודה עוד לפנינו. הפיכת המדינה שלנו לגוי קדוש היא משימה לא פשוטה שצריך לשים אליה את הלב ולהפוך אותה לעיקר. מאוד סביר שיהיו מחלוקות על הדרך, סביב השאלה מהי מדינה שהינה "גוי קדוש". כבר כיום יש מחלוקות כאלו, אך לשם אני מכוון. לא ללאומיות מדינית ובוודאי שלא ללאומיות כלכלית.

הרב אביע"ד סנדרס הוא ר״מ בישיבת ההסדר אמי״ת אורות שאולכפר בתיה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 במאי 2015, ב-גיליון אמור תשע"ה - 925 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. אורי קירשנבום

    אני אברך במרכז הרב, מתפקד בתנועת "דרך חיים" בראשות הרב גינזבורג, ואת כל זה אמרתי רק בשביל להסביר כמה אני אמור להיות רחוק אידיאולוגית מר"מ בישיבת אורות שאול. דווקא לכן, אני רוצה לומר בפה מלא שהרבה זמן לא קראתי מאמר שאני כ"כ מסכים איתו וכ"כ מחכה למצוא משהו שמבטא את מה שאני חושב. אשריך הרב סנדרס!

  2. גם על הבורגנים העולם עומד

    בס"ד י"ו באייר ע"ה

    עם החשיבות בהתמלאות באהבת ה', אליה קורא ר"א סנדרס, ומצטרף אליו ר"א קירשנבום – צריך להיות מודעים שציבור לא מורכב רק מבני עלייה שליבם בוער ברשפי קודש. לא פחות חשובה עבודתם של אנשי עמל ומעשה, העוסקים, איש איש בתפקידו, בבניינה של הארץ וביישובו של עולם, עמלים לפרנס את משפחתם ולגדל את ילדיהם לתורה, וכשהם 'קובעים', במובן 'גוזלים', מסדר יומם העמוס, עיתים לתפילה ולתורה, למעשי חסד ולפעילות ציבורית – יש בזה הרבה נחת רוח ליוצרם.

    יש דביקות בקב"ה ברגש, ויש דביקות במידותיו של הקב"ה, והוא עוסק בין השאר גם ביישובו וטיפוחו החומרי של העולם וזן ברחמיו 'מקרני ראמים עד ביצי כנים'. ובפרט בא"י שגם החול הוא קודש (והקודש – קודש קדשים). ושתי דרכי הדבקות משלימות זו את זו ומחזקות זו את זו.

    כדאי לעיין בנושא זה,בדברי הרב חגי לונדין, בראיון של אריאל הורוביץ עימו: 'יישום מבוקר', באתרא הדין.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הכותב מציע תפיסה לפיה הארץ והאומה הם רק כלי למטרה נעלה יותר – בניינו של 'גוי קדוש', חברת מופת המכוונת לרצון ה'.

      וודאי שעלינו לשאוף שנהיה לא רק 'ברית-גורל', אלא נשאף לקיום של 'ברית-ייעוד'. להיות כדברי הגרי"ד סולובייצ'יק 'עדה' – 'קיבוץ של יחידים בעלי עבר אחד, בעלי עתיד כללי, בעלי שאיפות משותפות, בעלי כמיהות זהות לעולם שכולו טוב וכולו נאה, בעלי ייעוד ייחודי ואחדותי' ('קול דודי דופק', עמ' 95).

      אך מה לעשות? עדיין איננו שם. עם ישראל שלפנינו עשוי גוונים גוונים, ימניים ושמאלנים, דתיים ודתיים-לעתיד וכו' וכו'. כמו במשפחה שיש בה דבק של אהבה טבעית. לא מפני שיש לנו אידיאולוגיה משותפת ודיעות משותפות, אלא פשוט אהבה טבעית, בין הורים וילדים ובין אחים ואחיות.

      כך גם במשפחה הגדולה, הנקראת 'עם ישראל'. אנחנו אוהבים את אחינו בני ישראל ואת ארצנו. למה? ככה! פשוט ככה, כי זה טבענו. אהבה ללא תנאים וללא הסברים.

      כמובן, שואפים אנחנו ליותר מזה. אבל צריכים אנחנו לדעת שרק בסבלנות אין קץ 'נעלה מדרגה'. כשם שבדרך חינוכו של היחיד אין קפיצות מדרגה – כך בדרך עלייתו של העם.

      אנחנו עדיין באמצעה של בניין קומת היסוד. ביסוס הגוף הלאומי וטיפוח הלכידות הלאומית. קומה זו עצמה – יש בה קידוש ה' וגילוי מלכות שמים כשלעצמה, כפי שביאר הגרי"ד סולובייצ'יק ב'שש הדפיקות' של הדוד (שם, עמ' 78-82).

      על קומה זו תיבנה קימעא קימעא הקומה השנייה. יחד נדון ונתווכח, איך יוצרים הרמוניה בין השאיפות הלאומיות לאוניברסליות, בין שאיפת הדבקות בה' לשאיפת החירות והמימוש העצמי. את התשובות נמצא בסופו של דבר בתורתנו האלקית שהיא 'סדר העולם'. המביא לאיזון הרמוני של כל הערכים.

      ככל שלא נהיה קצרי רוח. נדע לשמוח בחלקנו, יחד עם הצפיה והחתירה אל העתיד – כן נתרב יותר אל העתיד האידיאלי.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הרב לוינגר: המדינה היא אמצעי, עבד לשליחותה המוסרית

      על חזונו של הרב משה לוינגר זצ"ל, כותבת שרת המשפטים, גב' איילת שקד:

      'באחד מהראיונות שנתן הרב, ניתן להציץ אל תוך עולמו ומשנת חייו וללמוד על מניעיו.
      כאשר נשאל מהו הערך המוסרי של היישובים? ענה: "ישנו חזון שליווה אותנו כל הזמן כעם מיוחד. חסד, טהרת הנפש, צניעות, ענווה. בארץ ישראל עובר החזון הזה מהפרטים אל האומה כאומה. העם הזה קשור לצדק ולמשפט… המדינה היא אמצעי, עבד לשליחותה המוסרית, והעמים צמאים שתקום מדינה כזאת, מדינה שהיא דוגמה לעולם'.

      ( 'אהבה וצניעות', באתר 'ערוץ 7', מיום 16.5.2015)

    • 'האושר היותר עליון'? - הרב ליכטנשטיין לומד 'צוויי דינים' ב'אורות'

      בהרצאה שניתנה בחשוון תשמ"ו בפני כינוס של מחנכים בארה"ב מספר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל:

      "פעם נסעתי עם חבר כנסת המזוהה עם "גוש אמונים" [אולי ר' חנן פורת. ש.צ.ל]. הוא קרא בפניי משפט שמשמעותו הכללית היתה שהקמת המדינה היא "האושר היותר עליון" של האדם. הוא שאל מה דעתי על הדברים. עניתי שאני חושב שזה נורא. התחלנו ללבן את הנושא, ואז הוא גילה לי את הסוד: המשפט המדובר לקוח מתוך חלקיו האחרונים של ספרו של הרב קוק "אורות" (אורות ישראל ו,ז, עמ' קס).

      התברר שההצהרה הזו מסוייגת באותה פיסקה עצמה. הרב קוק כתב לפני כן שבארצות חילוניות לא יהודיות המדינה אינה אלא מכשיר, אבל המדינה של כנסת ישראל הופכת למטרה לעצמה, למקור ברכה ואושר. ואילו במשפט הבא, הוא אומר שהמדינה מביאה לידי מימוש מלכות שמים, שהיא "האושר היותר גדול של היחיד" – מלכות שמים, ולא המדינה. ככל הנראה, ישנן שתי רמות של "האושר היותר עליון"'

      (באור פניך יהלכון, ת"א תשע"ב, עמ' 254).

      הרב ליכטנשטיין אומר בהמשך:

      'בכל אופן, אינני שותף להערכתו בדבר משמעותה הרחבה של המדינה. יש לי הסתייגויות לגבי מידת ההדגשה שהעניקו תלמידיו, בתוכם בנו, לגמרא בסנהדרין (צח,א) האומרת ש"אין לך קץ מגולה" יותר מאשר פריחתם של עצי ארץ ישראל…

      אולם כל זה הוא עניין כמותי. ללא ספק, המודעות הבסיסית למשמעותה של מלכות ישראל, גם כשהיא במצב ירוד מאד, היא חלק מיישותי, ולדעתי היא צריכה לעורר את ליבו של כל אדם בעל ראייה היסטורית ורגישות רוחנית. מה שקשור לארץ ישראל ולמדינת ישראל, צריך להיות קרוב לליבנו, מטעמים רוחניים…
      …אנו מכירים במשמעותה של מדינת ישראל, וכך ראוי שיהיה. אנו, בתור בעלי השקפה מרכזית, מכירים בה, משום שבין השאר יש לנו היכולת להתייחס למגוון רחב יותר מתוך כלל ישראל, וגם יש לנו אותה תכונהחיונית: היכולת להעריך צעדי ביניים, תודעה היסטורית, מודעות התפתחותית.

      פעם ציינתי שההלכה של "ארבע כוסות של גאולה" היא בעלת שתי פנים. מצד אחד, כל הכוסות הן מצווה אחת; מצד שני… כל כוס היא מצווה בפני עצמה… הוא הדין לגבי רמות הגאולה המוצגות על ידי אותן כוסות. זכינו לראות מידה מסויימת של "והוצאתי" וכן "והצלתי". אמנם ייתכן לראות את אלה כצעדים ראשונים בהגשמת התהליך של הגאולה השלימה, אבל ודאי שיש להם משמעות עצמאית – "כל חד וחד מצווה בפני עצמה"'

  3. אמיר שכטר

    מצטרף לדברי ש. צ

    בציבור הדתי לאומי ועוד איך מחנכים לנתינה וחסד ומודעות חברתית מפותחת ולא רק לפטריוטיזם ושירות צבאי

    יעידו המתנדבים הרבים לארגונים כמו "קו לחיים" וכד' והגרעינים התורניים שעוסקים רבות גם בעניינים חברתיים

    זה נכון שמהמחאה החברתית של קיץ 2011 למניינם הייתה לא מעט הסתייגות והיעדרות של רבים מהציבור הדת"ל אבל זה לא מתוך חוסר אכפתיות לסוגיות אלו אלא בגלל כמה סיבות שבין היתר. אחת מהן הייתה בגלל הכיוון השמאלני המובהק וחשש מפני כיוון זה, אבל זה לא מעיד בכהוא זה על ריחוק של הציבור הדתי לאומי מהסוגיות החברתיות

    מעבר לכך שמי שמחזיק בעמדה כלכלית קפיטליסטית זה כלל לא מעיד עליו שהוא לא "חברתי" זה אומר שהוא חלוק באופן ענייני על דרכם של הסוציליסטים באשר ליעילותה הכלכלית ותרומתה לחברה.

    לא כאן המקום להתווכח מי צודק הקפיטליסטים או הסוציאליסטים אבל גם אם בציבור הדתי רווחת העמדה הקפיטליסטית אין בכך דבר שמראה על חוסר בעשייה חברתית

  4. חנוך בייזר

    אעיר על שתי נקודות שהפריעו לי במאמר:
    1.מיסטיקה??
    הדבר האחרון שציפיתי ממי שמצוטט את ספרו של הרב אליעזר ברקוביץ "אלוהים, אדם והיסטוריה" הוא להגיד שמה שחסר לעם היהודי זו מיסטיקה. הרי באותו ספר ממש כותב ברקוביץ': "היהדות איננה דת לא-מיסטית. היהדות היא לא-מיסטית במהותה משום היותה דת. ההתאחדות המיסטית היא קץ כל מערכת יחסים ולפיכך גם קץ הדת"(פרק ד', לקראת הסוף).
    אין לי מושג מדוע כותב המאמר מבלבל בין חזון לבין מיסטיקה, אבל נא לא להסתמך לשם כך במי שסובר אחרת, וע"י כך להטעות את הקוראים.
    2.הניסיון לתלות את כל הרעות החולות בחברה באיזו השקפה אחת ויחידה הוא תמיד ניסיון נואל, אבל הפעם זה ממש מגוחך. הרי את כל הדוגמאות הנוכחיות ניתן לתלות באותה מידה, ואף ביתר הצלחה כלפי הסוציאליזם.
    אם נבחן לאור המציאות(ולא המיסטיקה) מיהי אותה אוכלוסייה שנמשכת אחר "תרבות" הקניונים, בילויים וצריכה לא פרופורציונלית, נגלה שמדובר בדרך כלל בעשירונים התחתונים, ה'פרולטריון', שלפי התיאוריות הסוציאליסטיות אמורים להיות עמוד השדרה והדוגמא למופת של החברה. למעשה, רבים מהם נופלים לפחים הללו דווקא בגלל שהם נתמכים כלכלית בדרך זו או אחרת במדינה, ורואים בה את ה"אח הגדול" שתמיד ידאג להם ויסיר מהם את האחריות האישית. בכלל, כל תרבות ה"זכותי" ו"מגיע לי" נובעות מההשקפות הסוציאליסטיות, לא מההשקפה הקפיטליסטית שרואה באדם יצור עצמאי ואחראי.
    כמובן, את השינוי שחל מימי קום המדינה אפשר גם לתלות בגורמים רבים אחרים: עברנו מהעידן המודרני הטוטליטרי לעידן הפוסט האינדיבידואלי, חל שינוי גדול בהרכב האוכלוסייה מאז קום המדינה וכד'.
    להטיל את כל האשמה על התזוזה לימין? נו באמת.

    • בין השגיות לאחווה

      בס"ד ל"ח בעומר תשע"ה

      חוה קוראת לבנה הראשון 'קין' באומרה 'קניתי איש את ה". אותה תובנה טבעית שמה שאדם טורח בו הוא קניינו וחלקו, מובעת גם בדברי ה' לקין: 'הלא אם תיטיב שאת', גם שעיית ה' למנחתו של אדם תלוייה במידת השקעתו, 'בשביל כבוד צריך לעבוד'.

      מאידך גיסא, לא נכון לומר שהישגו של אדם שייך רק לו. כפי שמתארים חז"ל את מריבתם של קין והבל, הבל אמר לקין 'חלוץ', הרי הבגדים שאתה לובש עשויים מהצמר הבא מהצאן שלי. לעומתו מתריס קין: 'פרח', הרי האדמה שעליה אתה עומד היא שלי ונותנת את פריה בשל עמלי. ומעל לכל, וכששותפות זו נשכחת – באה הקנאה המריבה בין הבריות

      לפיכך מתקן קין את חטאו במבט חדש על יחס האדם לפרי השקעתו. לבנו הוא קורא 'חנוך', אף שהאב השקיע בו רבות, בנו אינו קניינו. הוא פיקדון שניתן בידו כדי לחנכו, להדריכו בדרכי החיים.

      עוד מחדש קין ובונה לבנו עיר ששמה כשם בנו 'חנוך', באומרו בכך: תכלית האדם להיות בחברה, להיות שותף לשאר בני העיר ביצירת מסגרת, שתקל על הקיום הנפרד של כל אחד ואחד ברשות היחיד האישית שלו.

      כך התורה מקדשת את הקניין הפרטי של כל אחד ואחד, ומאידך מצווה על האדם לעשות חסד עם אחיו ולעמוד לו בשעת דחקו, אך כפי שכותב הרמב"ם שהצדקה המעולה ביותר היא לעזור לנצרך למצוא לו עבודה או לעזור לו בהקמת עסק, לתת לו את ההזדמנות לעמוד על רגליו בכוחות עצמו. אין העשיר נותן לעני מתנת חינם, אלא 'חונך' אותו לעמוד ברשות עצמו.

      זו דרך המלך, המוצאת את 'שביל הזהב' בין ההשגיות שבקפיטליזם לבין האחווה שבסוציאליזם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • חנוך בייזר

        מה שמפריע לי בסוציאליזם זה לא הרעיונות היפים, ופעמים רבות נכונים שמנסים לבסס שיטה כלכלית זו מבחינה אידאולוגית, אלא הפער הגדול מאוד בין המילים היפות לבין יישום שיטה זו בפועל.

        לדוגמא, 'אחווה' – עזרה הדדית זו היא בהחלט התנהגות אנושית ומוסרית ממעלה ראשונה, אך כאשר זו הופכת ליחסי תלות לא טבעיים במדינה, אין פה אחווה אלא סוג של עבדות. בקפיטליזם, עם הניסוחים ה'יבשים' יותר שלו, הפער בין הרעיון למציאות קטן בהרבה.

        פער זה בין רעיון למציאות בתורות הכלכליות איננו ברור מאליו לרבים, והוא קריטי ממש כאשר אנו מתדיינים על כינון חברה מוסרית. מוסר הוא הרי יישום האידאות בעולם הממשי. לכן, מפריע לי שחוזרים על ההנחה השגויה הזו כאילו סוציאליזם הוא 'יותר מוסרי' מקפיטליזם, בעוד האחרון יוביל תמיד לקלקול המידות.

        האם יזם שמקים חברת היי-טק, מעסיק עובדים רבים, ומוציא שם טוב לישראל בעולם לא יכול להיחשב כחלק מ'גוי קדוש'? האם יו"ר איגוד עובדים לא יכול להיות אדם כוחני ומושחת?

        לדעתי, כאשר מדברים על 'גוי קדוש', הרבה יותר נכון ואפקטיבי לדון בתורות חינוכיות שונות, וכיצד הן יכולות להכשיר את דור העתיד להיות אנשים טובים יותר. הערבוב הזה עם אידאולוגיה כלכלית, כאילו ההתנהגות המוסרית תלויה רק בה, יותר מבלבלת מאשר תורמת לדיון.

    • פיסקה 2, שורה 4:

      … ומעל לכל, 'שותפותו' של הבורא הנותן לאדם כח לעשות חיל. וכששותפות זו נשכחת…

    • מיתוק הקפיטליזם

      בס"ד כ"ג אייר ע"ה

      לחנוך – שלום רב,

      אני מסכים איתך במאה אחוזים שסוציאליזם כשלעצמו הוא בלתי מציאותי וגם בלתי צודק. האדם מונע על ידי השאיפה לראות שכר בעמלו, וכלכלה קומוניסטית הביאה למחסור לעובדים עצמם.

      ברם, יסודות סוציאליים מהוים תבלין הממתק את הכלכלה החופשית. קפיטליזם ללא כל מיגבלות יכול להפוך ל'קפיטליזם חזירי' שבו בעל הממון מנצל את עובדיו ורודה בהם ללא כל איכפתיות לגורלם.

      הסוציאליזם הדמוקרטי הביא להתחשבות ב'הון האנושי' שבלעדיו הכלכלה לא תפעל כראוי. עובד שמובטחים לו שכר הולם, זמני מנוחה, הגנה מפני פיטורין שרירותיים, והפרשות לביטוח סוציאלי – עובד טוב יותר, וגם הכלכלה מרוויחה מזה.

      אם מדברים על 'גוי קדוש' – הקדושה כפי שהיהדות רואה אותה, אינה מתבטאת בשלילת הטבע האנושי, אלא בהטלת מיגבלות המכוונות את העשייה האנושית לכיוון מוסרי, על ידי אותן מיגבלות, נמצא האדם מממש את שאיפותיו מבלי לרמוס את זולתו, והולך בדרך שהיא 'תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

להגיב על תיקוןי לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: