בעיית מעמדה ההלכתי של קהילת ביתא ישראל תיפתר רק כאשר הממסד הרבני יפסיק לכפות את דעתו עליה ויפעל איתה בשיתוף פעולה. צריך פשוט להתחיל לדבר

במובנים רבים קהילת ביתא ישראל הינה חלק מהותי מהפסיפס המרכיב את החברה הישראלית. והנה, חרף הניסיון המצטבר של המוסדות בארץ בקליטת גלי עולים ומהגרים, בכל הקשור לתהליך הקליטה של העולים מאתיופיה אנו נתקלים בקושי רב. הקושי המרכזי המעסיק ביותר את הקהילה כיום הוא נושא מעמדה ההלכתי.

לאחר שלושים שנות קליטה בארץ הקודש, עדיין מתקשים יוצאי אתיופיה להתקבל כשווים בפני החוק בפני המועצות הדתיות בארץ ובקרב רבני קהילות. יוצאי אתיופיה עומדים היום בפני מצב בלתי סביר בעליל, שבו הם נאלצים להוכיח את יהדותם. יש שיאמרו שאין זה שונה מכל שאר יהודי התפוצות העולים ארצה והנדרשים להוכחת יהדות. ברם, יוצאי אתיופיה זוכים ליחס שונה. למשל, ילד ממוצא אתיופי שנולד בארץ וגדל בה יגלה בשעת נישואיו שכמעט בכל המועצות הדתיות בישראל קיים מסלול מיוחד ליוצאי אתיופיה.

ובכלל, מתוך עבודת שדה רבת שנים עם מנהיגיה הרוחניים של קהילת ביתא ישראל, נראה כי בני הקהילה חווים מצוקה באשר למסורתם היהודית. את המצוקה היטיב לבטא מר אשר אלאס, אחד מבניה של הקהילה.

"אתם לא יהודים!" זו תמצית המפגש הראשון עם שאר השבטים. "תעברו גיור!" זו תמצית המפגש עם הנציגות הרוחנית הרשמית בארץ הקודש.

בתמימות אופיינית חשבנו שאנו השבט היהודי היחיד שנותר לאחר הגלות. המפגש עם המציאות בארץ מההיבט החברתי הרוחני מביא אותנו, בתמימותנו, לתהות האם באמת מדובר באחינו האבודים. אורח חיינו היה הקרוב ביותר לתורה, כל כך שונה מהדרך שאתם אימצתם. אולי עליכם מוטלת חובת ההוכחה?

תיאורו של עצם המפגש בין המוסד הדתי לקהילת ביתא ישראל מוכיח שישנו פער עצום בין שני הצדדים. כל אחד מבני השיחה מתקשה לזהות כיהודי את הזולת שעמו הוא נפגש. לפיכך, המאמר הנוכחי מהווה ניסיון ראשון לבחון מחדש, ממקום שוויוני, מכבד, מעריך ומוקיר, את מקורות הסמכות של כל צד. שלב הלימוד וההכרה, יש בו כדי להוביל לטיפול שורש לפתרון כולל והוליסטי.

לאחר שלושים שנות קליטה, מעמדם עדיין אינו ברור. עולים חדשים מאתיופיה, 2014
צילום: פלאש 90

שבט חדש

במפגש בין הבן האהוב־אבוד יוסף לבין האב יעקב, התורה והמדרש מתארים לנו סיטואציות מעניינות מאוד. המפגש הראשון מתואר ביניהם כך: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו" (בראשית מו, כט). נחלקו המפרשים בדבר זהותו של הבוכה, האם זהו יוסף או שהבוכה הוא יעקב, האב הזקן. בהנחה שיוסף הוא שבכה על צוואריו של יעקב ולא ההפך, שואל המדרש "ולמה לא נשק יעקב ליוסף?", ועונה: "לפי שהיה קורא באותה שעה בקריאת שמע". מה גרם ליעקב "להתעלם" במפגש אשר לו ייחל הרבה כל כך? האם באמת הגיע זמן קריאת שמע בעת הזו?

במפגש השני יעקב פוגש לראשונה את בני יוסף. במדרש מסופר כי משראה יעקב את בני יוסף הוא רצה לברכם, אלא שנסתלקה ממנו שכינה. כשראה יעקב כך היה סבור שפסולים הם, שאינם ראויים לברכה, ולכן אמר ליוסף "מי אלה", כלומר כיצד נולדו אלו. ענה לו יוסף ואמר: "'בני הם אשר נתן לי א־להים בזה', מלמד שהביאה לו אסנת כתובתה".

שוב אנו רואים התנהגות מוזרה של יעקב. מדוע כה חשש מבני יוסף, וכי הוא לא ידע שיוסף צדיק ונאמן למסורת בית אבא, עד כי היה צורך להראות לו שטר כתובה?

כנראה שליעקב אכן היו חששות טבעיים שמא יוסף כבר נטש את דרך אברהם, יצחק ויעקב. יוסף העניו והצדיק, אשר מחל על כל אשר עוללו לו אחיו, רואה זאת ומבין שמבקשים לנשל אותו ואת בניו מ"יחד שבטי ישראל", לקרוע אותו מכנסת ישראל בטענות ותואנות. כאן נעלמת כל ענוותו של יוסף. הוא מבין שאם לא עכשיו אימתי, מוציא את שטר כתובתו, מראה לאביו ואומר: "בניי הם!", "בזה!", "אבא יעקב, אתה יכול לחשוד בי בכל דבר הגיוני שנראה לך, אך אני נשארתי נאמן למסורת שלך בלי כחל וסרק. אינני יודע וגם איני מתיימר לדעת מדוע נסתלקה ממך רוח הקודש, דבר אחד אני יודע – אני ובניי נאמנים לבית אברהם, יצחק ויעקב. אם יש פסול, אל תחפש אותו אצלי ואל תתלה בי עוון שאין בי. לא אכלתי טמא, לא סעדתי עם המצרים, לא גיליתי עריות! שילמתי מחיר יקר על ההיבדלות הזו. אז בבקשה ממך אבא יעקב, ענה בי מה חטאי ומה פשעי אשר מצדיק את נישולי ואת נישול בניי משבטי י־ה?".

ואכן, סבא יעקב לא מאכזב ועונה בגאון ובחיוך של אהבה מהולה בענווה: "קחם נא אלי ואברכם". ברגע שיעקב מקרב את יוסף, הוא גם זוכה לברך אותו. מלבד זה שיעקב מברך הוא גם מתברך בשבט נוסף ומיוחד. צבע חדש, בשורה חדשה, ערוץ חדש, בן חדש מתווסף לעם ישראל ותרומתו היא עצומה.

אינטרס קהילתי

מאז העלייה הגדולה של יהודי אתיופיה, הממסד הרבני נישל את הקייסים ואת המנהיגות הרוחנית של ביתא ישראל מכל תפקידיה וסמכויותיה מחד, ומאידך לא פעל להצמיח מנהיגות תורנית־רבנית מקרב בני הקהילה אשר תשמש בתפקיד במקום הקייסים שנדחו ונושלו.

ככלל, כוחם של הקייסים בתוך הקהילה הוא מכריע ללא עוררין, ומנגד כוחם של חלק מהרבנים "מטעם" הרבנות הראשית הוא אפסי ומינורי. כך יוצא שחלק ניכר מהרבנים, הנציגים ה"רשמיים" מבחינת הממסד, אינם נותנים מענה לבעיות הקהילה, ולעומתם הקייסים אשר נותנים מענה לחלק גדול מבעיותיהם הרוחניות והדתיות של בני הקהילה אינם מקובלים על הממסד הדתי. הפתרון הממסדי, לפיכך, נראה מנותק מהמציאות ומעוות. דווקא הפתרון שעונה באופן אמיתי על הבעיות, כגון מחויבות למסורת, רצח נשים, חינוך ערכי יהודי ציוני, ערכי המשפחה, גירושין ונישואין ועוד נושאים רבים, אינו מקובל על הממסד הרבני ועל המנהיגות הרבנית.

העובדות מדברות בעד עצמן: עד היום, לאחר שלושים שנות קליטה, מעמדם של יהודי אתיופיה אינו ברור. עד היום ישנם "מומחים" של הקהילה שדעותיהם חשובות יותר מאשר דעתה של הקהילה. עד היום ממשיכים למנות רבנים המתקשים להבין את הצרכים הרוחניים של יוצאי אתיופיה במקום למנות קייסים. ועד היום יוצאי הקהילה הולכים רק לרשם נישואין ממוצא אתיופי. מציאות זו היא לא פחות מאשר שערורייה, והימשכותה עתידה לפגוע לא רק בקהילה עצמה אלא בחברה היהודית־ישראלית בכללותה.

האחריות למציאות העגומה הזו נזקפת בראש ובראשונה לחובתה של הרבנות הראשית לישראל, על זרועותיה השונות. בנוסף, כל מנהיגות רבנית תורנית אשר טוענת לאחריות ולמנהיגות של כלל ישראל אינה יכולה לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". ואולם, יחד עם זאת, אין ספק שמי שאמור להתמודד עם שאלות אלו, בדור הזה ובתקופה הזאת, הם בני הקהילה עצמם. המפתח להצלחת הקהילה ולשינוי תדמיתה השלילית בקרב החברה נמצא באחריותה הבלעדית, תוך כדי קבלת אחריות ששורשה נעוץ באמונה ובביטחון עצמי.

הבעיה היא הפתרון

אז מה עושים?

מאז ימי העלייה הראשונים ועד היום החשיבה ששלטה במסדרונות הרבנות הראשית (וכך גם בקרב חלק לא מבוטל מהרבנים יוצאי אתיופיה) הייתה שהמנהיגים הרוחניים של ביתא ישראל, "כהנוץ'"(הקייסים), הם חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. לכן, עד שנת 2006 כל התוכניות שעסקו בנושא זה כללו מספר הנחות יסוד: לתת למנהיגות של הקייסים שעלו מאתיופיה למות ולגווע בדרך טבעית, כך שלא תשאיר אחריה דור המשך; לא להשקיע שקל בהכשרה של קייסים צעירים; ולהטמיע בתודעה של צעירי הקהילה שמנהגיהם ומסורתם סותרים את התורה שבעל־פה ושמסורת ביתא ישראל דומה לשיטת הקראים.

אכן, בחלק מהמטרות האלו הרבנות הצליחה לקצור פירות. למשל, מכל הקייסים של יהודי תיגריי נשארו רק שניים ואין צעיר תיגריי אחד שמוכן להיות קייס. המשבר שעוברת קהילה זו כואב ועצוב וכיום הקהילה נותרה ללא רועה. הנקודה השנייה היא שרוב "הרבנים" ממוצא אתיופי השתכנעו שהמסורת שינקו מבית אבא ואמא הינה קראית ושאין מאחוריה כלל מסורת של תורה שבעל־פה. כמוהם, יש יוצאי אתיופיה אשר חזרו בתשובה והתחילו להפעיל טרור בתוך הבית שגדלו בו, זרקו אבן לבאר שממנה שתו ואיבדו את הזהות השורשית שלהם.

גישה חדשה נשמעה לאחרונה מכיוון ארגון רבני "בית הלל". נציגי ההנהלה קיימו לאחרונה מספר פגישות עם נציגי הקייסים של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל, המשמשים המנהיגים הרוחניים של הקהילה. במהלך המפגשים הקשיבו רבני בית הלל למצוקות ולאתגרים של הקייסים והקהילה, והוחלט להמשיך ללמוד לעומק את הסוגיה ולהמשיך את הקשר עם הקייסים על מנת לבחון דרכים מתאימות לשיתוף פעולה. הקייסים מאמינים כי יש בפעולה זאת פריצת דרך היסטורית. לראשונה בישראל, אחר שלושים שנות קליטה, יש הטוענים כי המנהיגות הרוחנית של הקהילה היא חלק מהפתרון ולא הבעיה.

מתוך תפיסה זאת, מדברים כעת על ניסיון להקים הנהגה רבנית־רוחנית שתוביל לשינויים בתוך הקהילה, מחוצה לה ולמענה, במספר מעגלים: תקשורת, שותפות עם הציבור הרחב ועם מנהיגים בחברה, פסיקת הלכה כגוף (הכולל את הקייסים) ולא כיחיד. תהיה זאת מנהיגות הדוגלת בראייה אחראית, שאינה קובלת על הרשעה או על הבערות אלא מוסיפה חכמה וצדק. מנהיגות הדוגלת בעקרונות יסוד כמו תורה, שוויון, דמוקרטיה וציונות. מנהיגות הדוגלת בעקרונות כמו אחריות, אהבת התורה ואהבת העם בישראל. מנהיגות הרואה את עצמה חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, כזו שצריכה להאמין שתורת ישראל שייכת לכל יהודי.

אין לנו אלא לעודד ולשאוף להמשכת הדרך הזו. יש לקרוא להידברות תוך שימת דגש על המשותף במקום התמקדות בשונה. על מנהיגות זאת לקבל את מרותו של מוסד הרבנות הראשית ובה בעת להקפיד שבמסגרת הפסיקה יישמרו ערכי יסוד יהודיים, כגון שמירה על אחדות העם והקפדה על כבוד הבריות. והחשוב מכול: יש למנות קייסים ולהעניק שוויון מלא, מתוך הבנה שרק דרך זו תספק מענה הולם לצרכים הרוחניים של הקהילה.

הרב ראובן יאסו עוסק ומלמד מעל 20 שנה בתחום הגיור בקרב הקהילה האתיופית בישראל‎

. הרב ד"ר שרון שלום הוא רב הקהילה האשכנזית קדושי ישראל בקרית גת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה טבת תשע"ה, 16.1.2015