חיים על הגבול | אריאל הורוביץ

 היא, נכדת הרב נריה, טענה שמדובר במניין רפורמי; הוא, אברך בישיבה, אמר שזה נשמע לו מוזר. רבקה ומאיר בן שחר, ממייסדי "שירה חדשה", מדברים על הדרך שעברו מן הקונצנזוס האורתודוקסי אל המניין השיתופי ועל הקונפליקט שבין נאמנות להלכה ובין השאיפה לשוויון מגדרי

על המדפים בסלון ביתם של רבקה ומאיר בן־שחר בשכונת בקעה בירושלים, דירה קטנה בקומה אחרונה, לא רחוק מפסי הרכבת הישנים, שוכנים אלה לצד אלה התלמוד הבבלי, ספרי הלכה והגות יהודית, עם ספרי היסוד של המחשבה הפמיניסטית, סימון דה בובואר וג'ודית באטלר. בחלל הזה, עם התמהיל הכמעט בלתי־אפשרי הזה, מנסים רבקה ומאיר לגדל את שלושת ילדיהם. "אין לי ספק שאני מעבירה את הקונפליקט הזה הלאה", אומרת רבקה, שומרת מצוות ופמיניסטית על פי הגדרתה, לבושה בכיסוי ראש מלא, כשאני שואל אותה על ילדיהם המשותפים. "לפעמים אני מקנאת באנשים שלא חיים את הקונפליקט הזה, ומצד שני, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו".

רבקה ומאיר בן־שחר מתפללים בבית הכנסת "שירה חדשה" בירושלים כבר שתים עשרה שנה, כמעט מאז יומו הראשון. המניין האורתודוקסי השוויוני, שהוקם על ידי קבוצה של גברים ונשים אורתודוקסים־מודרנים ב־2002, הוא ביתם השני: בו הם מצאו, לראשונה, קהילה תומכת; בו הם מצליחים להתפלל יחד, כמשפחה אחת, ובו הם מנסים להביא להרמוניה – מקומית, אולי רגעית – אמונות סותרות ומסוכסכות.

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

פמיניסטית קטנה

מאיר בן־שחר נולד בשנת 1974 בקריית שמואל למשפחה ציונית דתית. אחרי התיכון הלך ללמוד בישיבת הר עציון באלון שבות, ונשאר שם עשר שנים. "זה לא היה מתוכנן", הוא אומר. "נשארתי בישיבה בעיקר בגלל האהבה ללימוד. מאוד אהבתי ללמוד. התחושה הבסיסית בישיבה הייתה שדרך הלימודים אפשר לפתח את האישיות. הנקודה שהייתה מאוד משמעותית עבורי בישיבה, ובאה לידי ביטוי בעיקר בלימוד הלכה, היא שדרך ההלכה ניתן למעשה לקיים שיחה עם התורה, עם אלוהים, על הצורה שבה אנחנו בונים את החיים שלנו. אתה לא רק עוקב אחרי ההשתלשלות של ההלכה; אתה גם לוקח חלק בעיצוב שלה. אתה לומד איך היא עובדת, איך היא מתפקדת, ומשתתף ביצירה שלה, ושל מערכת היחסים שלך עם אלוהים ועם העולם.

"שנים לאחר מכן פגשתי את התפיסה הזו באופן בולט אצל הרב אליעזר ברקוביץ', כשערכתי מחדש את ספרו 'ההלכה כוחה ותפקידה'. גיליתי אדם שנותן כלים שבאמצעותם אפשר לעבוד עם ההלכה, ליצור איתה. התפיסה הבסיסית של ברקוביץ' היא הומניסטית, במובן הזה שהיא מאמינה ביכולת של האדם לעצב את ההלכה וליצור אותה, ושמה את צורכי האדם במרכז. זה שינה לגמרי את התפיסה שלי את ההלכה". לאחר לימודיו בישיבה פנה בן שחר ללימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית. הוא דוקטור להיסטוריה יהודית, ומרצה כיום באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה הפתוחה.

רבקה נריה־בן־שחר נולדה בשנת 1976 בירושלים למשפחה תורנית־רבנית. היא בתו של הרב פתחיה נריה, מי שהיה במשך שנים ר"מ בישיבת כפר הרא"ה וסגן ראש הישיבה. סבה הוא הרב משה צבי נריה, "אבי דור הכיפות הסרוגות", ראש הישיבה בכפר הרא"ה, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא וחתן פרס ישראל. רבקה גדלה ביישוב נווה דקלים ולמדה ביישוב עצמונה שבגוש קטיף, וכבר בילדותה החלה לשאול בקול רם שאלות שהסובבים אותה תייגו כשאלות פמיניסטיות. "אני זוכרת שלמדנו בבית הספר בעצמונה את ספר בראשית, וכל הזמן הייתי מצביעה בכעס ומקשה על כל מה שקשור ליחס של התורה לנשים. המורה הייתה אומרת: 'יש לנו כאן פמיניסטית קטנה', וממשיכה הלאה. אז לא ידעתי מה המשמעות של המילה הזו, אבל היא נשארה לי בראש".

לאחר השירות הלאומי למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, ובהמשך פנתה ללימודי תואר שני ודוקטורט בתקשורת באוניברסיטה העברית. כיום היא מרצה לתקשורת במכללת ספיר ובמכללה האקדמית הרצוג, ומחקריה עוסקים בחברה החרדית.

באים כדי ללכת

הם נישאו לפני 17 שנים וחצי. לאחר נישואיהם התגוררו באלון שבות, בסמיכות לישיבת הר עציון שבה למד מאיר. כשנולדה בתם הבכורה התחלקו ביניהם בתפילות, אך כשעברו לירושלים והמשפחה התרחבה, הם חיפשו פתרון אחר. "גרנו ברחביה, בדירה שקיבלנו מהאוניברסיטה", מספרת רבקה. "בחצי השנה הראשונה עברנו מבית כנסת לבית כנסת, ובכל בית כנסת שהגענו אליו היה לנו ברור שזה לא מקום לילדים. ברגע שיש ילדים, שני בני הזוג לא יכולים להיות בתוך התפילה. אחד מהם צריך להיות בחוץ. נוצר מצב שבו לא יכולנו לבוא ביחד לתפילה.

"יום אחד מאיר פגש חבר שלו מהצבא, וזה סיפר לו על מניין חדש שבו נשים עולות לתורה ומשמשות שליחות ציבור. אמרתי: 'אה, מניין רפורמי', והודעתי שאני לא הולכת לשם. מאיר שכנע אותי, ובהתחלה הסכמתי לבוא רק לקבלת שבת. באותה תקופה נכנסתי לכל השיעורים על פמיניזם באוניברסיטה העברית; שלטתי היטב בתיאוריה, אבל יצרתי הפרדה מוחלטת בינה לבין הפרקטיקה. הבנתי שזה נכון, אבל היה פער בין ההבנה הזו ובין הקונקרטיות. הסכמתי ללכת פעם אחת, רק כדי לנסות".

"זה היה מוזר", משחזר מאיר, "שונה מכל מה שהכרנו. לראות פתאום אישה שהיא שליחת ציבור בקבלת שבת. זה בהחלט היה קול חדש, אבל זה היה נראה לי מאוד במקום. לא חשבתי שיש כאן משהו לא בסדר, לא ראוי. היה לי ברור שזה אפשרי מבחינה הלכתית, וזה נכון מבחינה מהותית". רבקה, לעומתו, יצאה מזועזעת מהתפילה. "אני באה מבית נורא דוסי", היא אומרת, "ואני זוכרת שמה שזעזע אותי בעיקר היה הלבוש של הנשים. לא יכולתי שלא לשים לב לזה. זה באמת מה שהפריע לי אז – לא הווילון באמצע, לא קבלת שבת. התפילה הייתה מדהימה, אבל הודעתי למאיר שלכאן אני לא חוזרת".

בחודשים הבאים התחבטו ביניהם רבקה ומאיר האם להמשיך ולהגיע למניין החדש – מהססים ביום שישי בצהריים, מתלבטים, ולבסוף הולכים. "בכל פעם החלטנו להגיע שוב, ואחר כך אמרתי שבחיים לא נחזור. זה היה מין ריטואל קבוע. הייתי מסכימה ללכת, ומבטיחה שבלי נדר זו תהיה הפעם האחרונה. לאט לאט גיבשתי פשרה עם עצמי: אני מתפללת מנחה בבית, מגיעה עם הסידור שלי ויושבת מאחורה. והמשכנו ללכת, כי הייתה הרגשה שזה מאוד נכון. זה התאים לתיאוריה ולרגשות. ועדיין, היו דברים מסביב שהפריעו לי – הלבוש, הנשים עם הטליתות, כל מיני דברים שבחוויה שלי היו מאוד רפורמיים. אבל המשכנו ללכת, כשאני יושבת מאחורה עם הסידור שלי".

נמצאת ולא נמצאת.

"כן. מצד אחד היה לי ברור, ממקום מאוד עמוק, שזה יכול לפתור את הדיסוננס שאני חיה בו. מצד שני התמרדתי מבפנים נגד מקום 'רפורמי' כזה. ומצד שלישי היה לי נורא טוב. לאט לאט התחלתי להתפלל שם גם מנחה, ועברתי לשבת מקדימה. הבנתי שכשאני יושבת מאחורה אני מתנהגת כמו מדריכת אולפנה שמסתכלת איך כולן מתלבשות ומתפללות. אמרתי לעצמי: תעברי קדימה, תתעסקי בתפילה של עצמך, אל תתעסקי בשום דבר אחר. והמעבר הזה היה מדהים. הפכתי פתאום להיות שייכת. התיידדנו עם אנשים בקהילה, עשינו לנו חברים, התחלתי להציף את השאלות שהיו לי.

"אני זוכרת שיחה אחת שהייתה לי עם אחת המתפללות בקהילה, שבה הטחתי בפניה את הקושיות שלי, והיא אמרה: 'ברור שאנחנו עושים כאן הפגנה. אנחנו רוצים למתוח את החבל כמה שאפשר'. וזה הרגיע אותי. קלטתי שיש כאן עשייה חברתית משמעותית. אני זוכרת שדיברתי עם פרופ' טובה הרטמן, ממייסדות הקהילה, והצגתי את כל הקשיים שלי עם המקום. טובה הסתכלה עליי במבט חודר ודיברה על השחורים באמריקה שישבו באוטובוס מאחורה, ועל המקום המוסרי הפשוט שמתקומם נגד הדרת נשים. בשלב הזה החלטנו שאנחנו נשארים".

מאיר מספר שהזוגיות והשותפות עזרה לו ולרבקה למצוא את מקומם בבית הכנסת ובעולם התפילה. "זה לא היה מצליח אם זה היה רק אג'נדה שלי או של רבקה", הוא אומר. "זה חשוב לשנינו. לי היה מאוד חשוב, עוד לפני שהתחתנו, שגם העול הרוחני של הבית יהיה משותף. אף פעם לא התחברתי לתפקידים הגבריים הקלאסיים, של האבא שאחראי לצד הרוחני של הבית, יושב בראש השולחן ועושה קידוש. לא אהבתי את המקום הזה. מהרגע הראשון היה לי ברור שבבית שלנו יהיה שוויון גם בכל ההיבטים הרוחניים. עייפתי מכל ההסברים על מהותה המיוחדת של האישה, ועל כך שהיא לא צריכה להתפלל במניין בגלל שהיא כל כך קרובה לקב"ה. אף פעם לא קנינו את זה. אז במובן הזה 'שירה חדשה' התאימה לנו כזוג, כמשפחה".

בשלב הזה עוד נסעה משפחת בן־שחר בימים הנוראים להתפלל בישיבת כפר הרא"ה, במניין של אביה של רבקה. עד שלב מתקדם מאוד בחרה רבקה לא לספר להוריה על הקהילה החדשה שמצאה. "אני זוכרת שכשסיפרתי להם על 'שירה חדשה', הם הבטיחו לי שהם בחיים לא יבואו לשם. לצערי הרב הם קיימו את ההבטחה. אמא שלי אמרה לי שהיא מאוד עצובה, שהיא סומכת עלינו ושנעשה מה שמתאים לנו, אבל היא לא תבוא לשם. ובאמת היא הגיעה לעלייה לתורה של הבנות שלי בבית הכנסת, אבל עמדה מחוץ לבית הכנסת. אבא שלי אמר שזה רפורמי ושזה מרד נעורים, וזה יעבור לנו. זה עוד לא עבר.

"סבא שלי, הרב נריה, לא היה בחיים כשהתחתנו. הייתי בת 19 וחצי כשהוא נפטר. הייתי מאוד קשורה אליו, דווקא כי הוריי היו גרושים, והיה לי חשוב לדעת מה הוא היה אומר על כל זה. אני לא יכולה לתאר לך כמה פעמים שמעתי את המשפט 'סבא שלך מתהפך בקברו בגללך'. המשפט הזה מקומם אותי. הוא לא פייר. זה לא עניינו של אף אחד מה סבא שלי היה אומר על זה. אני בן אדם פרטי. הבנתי שאני צריכה להתרגל לחיות עם הריקושטים האלה, ואם אני מאמינה שזו הדרך שלי אני צריכה ללכת איתה. שוחחתי הרבה על הנושא הזה עם סבתא שלי, שנפטרה לפני שנתיים. היא הייתה אצלנו בשבת, וגם היא הודתה שזו חוויה בשבילה לראות את מאיר עושה דברים בבית. היא תמיד אמרה לנו ש'שירה חדשה' הוא מקום לא ראוי בעיניה, אבל העובדה שיכולתי לעבד את זה איתה, לדבר על זה איתה, נתנה לי המון".

"'שירה חדשה' עוזרת לי, היא מרגיעה את הדיסוננס". קהילת שירה חדשה בפורים האחרון  צילום: יצחק וולף‎

"'שירה חדשה' עוזרת לי, היא מרגיעה את הדיסוננס". קהילת שירה חדשה בפורים האחרון
צילום: יצחק וולף‎

דיסוננס מתמיד

כבר תריסר שנים שרבקה ומאיר בן־שחר מתפללים מדי שבת ב'שירה חדשה' – מקפידים להגיע בכניסת שבת, בדקות הראשונות של התפילה, להצטרף למניין בשני עברי המחיצה. שתי בנותיהם, אורה ושירה, עלו לתורה בבת המצווה שלהן, כשלפניהן עלה מאיר ואחריהן עלתה רבקה. "אלה היו שתי החוויות הכי עוצמתיות שלי בבית הכנסת", אומר מאיר. "אז הרגשתי מה זה להיות משפחה, מה זה שכל המשפחה מתפללת ביחד, חווה ביחד את רגע הכניסה לחיים היהודיים. זה לא שלילד יש בר מצווה וחצי מהמשפחה משקיפה מלמעלה. זו לא צורה לחגוג שמחה, ובעיניי זו גם לא צורה להיות משפחה. הכניסה לעול מצוות נראית אחרת לגמרי כשהבן עולה לתורה ואמו עומדת למעלה ומסתכלת, וכשכל המשפחה נמצאת ברגע הזה יחד".

אתה חבר בוועדת ההלכה של בית הכנסת, שדנה בשאלות הלכתיות שעולות במקום מורכב כזה. מה אתה יכול לספר על הפעילות של הוועדה?

"אני יכול לומר שהדיונים בוועדת ההלכה היו מאוד משמעותיים עבורי. בהתחלה נהגו ב'שירה חדשה' שאישה תעשה בעצם כל מה שקטן יכול לעשות על פי ההלכה: קבלת שבת, פסוקי דזמרה וקריאת התורה. וכבר בשלב הראשון עלתה השאלה מה עוד אפשר להתיר במסגרת ההלכה, כמה רחוק אפשר ללכת בתחום השוויון. בהמשך הוספנו חזנית בתפילת הלל, ולאחרונה גם חזנית בערבית של שבת.

"אני חושב שהמניינים השוויוניים מצויים בתהליך מרתק מבחינת ההיסטוריה והסוציולוגיה של ההלכה. השאלה שעומדת לפתחנו היא מה ייראה בעינינו כהליכה מעבר למה שקהילות המוצא האורתודוקסיות שלנו תהיינה מוכנות לספוג. זה המקום שבו המניינים השוויוניים תקועים. זו לא רק השאלה של איפה למתוח את הקו; הרבה פעמים אנחנו נעצרים הרבה לפני כן, בגלל התחושה שאם נעשה משהו מסוים אנחנו הולכים צעד אחד מעבר למה שקהילות המוצא שלנו יהיו מוכנות לספוג ולהכיל".

ומה התשובה שלך לשאלה הזו? עד כמה רחוק אתה מוכן ללכת?

"התשובה שלי מורכבת. קודם כול, לגבי קהילות המוצא, צריך לזכור ש'הציבור הדתי לאומי' שמדברים עליו כבר די לא קיים. הספקטרום היום הוא כל כך רחב, מלא חלוקות ותת חלוקות, שברור לי שאני לא חייב לתת דין וחשבון לכל גוני הקשת הדתית. אחרי שאמרנו את זה, אני חושב שאנחנו יכולים היום להתקדם הרבה יותר, מבחינה הלכתית, בכל מה שקשור לשוויון בתפילה. אפשר להגיע כמעט לשוויון מלא בתפילה. השלב הבא יהיה כל הנושא של נישואין וגירושין, שהוא סבוך יותר. יש היום ציבור הולך וגדל שלא מעוניין להינשא דרך הרבנות, אבל כן מעוניין במערכת של יחסי אישות על פי ההלכה, על כל מה שמשתמע מזה. הציבור הזה רוצה, בצדק, שהתורה תהלום את העולם שבו אנחנו חיים. נראה לי שיש היום לא מעט אנשים שעומדים מאחורי הדברים האלה.

"לא מדובר בעולם ערכים שסותר את התורה, או שהוא לא מוסרי. להיפך. אבל אם החיבור הזה לא ייווצר, הרבה מאוד אנשים לא יהיו חלק מהסיפור. אנחנו מקיימים מצוות לא רק בגלל החשיבות שלהן, אלא גם כי יש למצוות ערך בעינינו, ולכן הן חייבות להתחבר לעולם הערכים שלנו".

"אני רוצה להצטרף לדברים של מאיר דרך חוויה אחרת", אומרת רבקה. "שנה אחרי ש'שירה חדשה' הוקמה, התקיים בבית הכנסת אירוע לציון שנה לקהילה. ד"ר רונית עיר־שי נתנה הרצאה שבה היא סקרה את המקורות ההלכתיים השונים. בסוף ההרצאה ניגשתי אליה, שטופת דמעות, ושאלתי אותה: 'למה שיקרו לי כל השנים? איך זה קרה?'. הרגשתי שברגע שאני עומדת ביושר מול הטקסט, אפשר להתיר המון דברים. איך יכול להיות שזה כל כך פשוט? ואיך הסתירו את זה מאיתנו? עד כדי כך התודעה הייתה כוזבת? והתשובה היא שכן. זה היה מעליב.

"היום, כשאני כבר מבוגרת יותר, אני לא חושבת ששיקרו לי – הם באמת מאמינים בזה. אני מכירה את האנשים האלה ואוהבת אותם. בזה הם מאמינים, וכך הם חינכו אותי. אני חושבת שמה שמאוד משמעותי זה שלא התחתנתי עם בוגר 'מרכז הרב' והלכתי לגור בהתנחלות וילדתי שמונה ילדים. ברגע שבחרתי במסלול חיים אחר, והאקדמיה חשובה לי ויש לי פחות ילדים, הפער בין המקום שהאקדמיה והפמיניזם תפסו בחיים שלי לבין המקום הדתי שלי היה בלתי נסבל. היום 'שירה חדשה' עוזרת לי, היא מרגיעה את הדיסוננס. אבל כן, אני חיה בדיסוננס מתמיד.

"פרופ' טובה הרטמן קוראת לזה Strong multiplicity, ואני לא ממש מצליחה לתרגם את זה לעברית. ההלכה מאוד חשובה לי, ומצד שני אני פמיניסטית ואקדמאית, ואני צריכה לחיות עם כל זה. אני יודעת שאף פעם לא אצליח להגיע להלימה. הרבה מחברותיי הטובות אמרו: 'תעזבי, תזרקי את כיסוי הראש', אבל אז הייתי מוותרת על משהו מאוד משמעותי לי. ואני חיה בתוך מורכבות גדולה, אבל אני פשוט אחיה אתה. בשלב הזה, עדיף לי לחיות כך מלוותר על משהו. אבל כן, הדיסוננס הזה חייב קצת להירגע, ו'שירה חדשה' מרגיעה".

אבל גם שם, בתוך בית הכנסת, יש דיסוננס.

"כן. זה נכון. כואב לי מאוד שהמשפחה שלי לא הגיעה לבנות המצווה של הבנות שלנו. לא היה איתי שם אף אחד. ברגעים הכי מרגשים בחיי ובחיי הבת שלי, הייתי לבד. והייתי צריכה לומר לעצמי – תעזבי. יש פה אנשים שנמצאים איתך, יש פה קהילה, זו המשפחה שלך עכשיו. יש בזה משהו שהוא מצד אחד לא הוגן, ומצד שני אני לא יכולה לכעוס על המשפחה שלי. אני עברתי את השינוי, לא הם. אני לא יכולה לגרור אותם איתי.

"ובאמת, כמו שאתה אומר, יש לי תחושה שאף פעם, לא משנה מה, לא אהיה שייכת לשום מקום. ההלכה מאוד חשובה לי, ולא תמיד אני מרגישה שיש לי מקום לבטא את זה בבית הכנסת. לפעמים, בלי כוונה, חברות שלי מבית הכנסת צוחקות עליי כי אני לא אוכלת בקידוש שאחרי התפילה, כי אני לא רוצה לצאת ידי חובה, או כשאני מחפשת נייר טואלט חתוך, כי לא חתכו בשירותים. אלה דברים נורא קטנים, אבל הם שוברים אותי. מצד אחד אני אוהבת את בית הכנסת הזה הכי בעולם, ומצד שני, אם אוכלים שיעור כזית צריך לברך ברכה אחרונה. ואני שואלת את עצמי: זו הקהילה שלי? אלה האנשים שאיתם אני מתפללת?".

ומה את עונה לעצמך?

"אני עונה לעצמי שזה לא ענייני מה אדם אחר עושה. אז מצד אחד, אני לגמרי מתאימה לשם בחוויה שלי, ונורא טוב לי, ומצד שני החיכוך הזה ישנו. אבל החיכוך, גם אם היה לו אופי שונה, היה נוכח בכל בית כנסת שהייתי מתפללת בו. כנראה שזו שאלה של זהות. אני מנחמת את עצמי בכך שזו עבודה שתימשך לנצח".

מאיר: "אני יוצא מנקודת הנחה שמרבית האנשים שמגיעים לבית הכנסת שומרים על ההלכה. צריך לזכור שבגדול, אם אתה מעוניין לשמור על ההלכה, הסבירות שתעבור על דאורייתא היא די נמוכה. אני חושב שהגענו בתפיסת ההלכה למצב שבו אין רף מינימום, יש רק רף מקסימום. קהילות וישיבות חרד"ליות קבעו לציבור הדתי לאומי שמה שהוא מקסימום בהלכה, הוא בעצם ההתחלה של ההתחלה של המינימום. כל הדברים שבשולחן ערוך כתוב עליהם ש'ירא שמים יחמיר' או 'ראוי להחמיר' הפכו להיות המינימום, וזה משהו שאני לא מקבל".

חוויה אחרת

אני רוצה לשאול אותך, רבקה, האם בכל זאת ההשתייכות לבית הכנסת במשך כל כך הרבה שנים יצרה אצלך שינוי באופן שבו את תופסת את ההלכה.

"אפשר לומר שכן. אני מסתכלת על האנשים שאני מתפללת איתם, ויש שם אנשים מדהימים. אנשי חסד, אנשים עם מידות, שאני יכולה ללמוד מהם כל כך הרבה, ובשלב מסוים הבנתי שלהסתכל על כל זה דרך הפריזמה של כלי שלישי בשבת זו הסתכלות רדודה ושיפוטית. ועדיין, זה חשוב לי. אני מרגישה לפעמים כמו רבקה ששני הבנים מתרוצצים בקרבה – כך גם הדיסוננס מתרוצץ בקרבי. משהו בחוויה הכללית מעמיד אותי במקום שיפוטי כזה, ואני אומרת לעצמי: תפסיקי להסתכל על אנשים, זה מקום לא בריא, אל תהיי מדריכת אולפנה. אבל בעצם זה לא 'מדריכת אולפנה': זה הבית שגדלתי בו, ובית הספר בעצמונה.

"ויש עוד משהו – לא להיות פשרני. אני גדלתי בבית של יוצאי 'מרכז הרב', שיודעים שיש דרך אחת נכונה. קשה לי בכלל לתאר את הנימה שבה אמרו אצלנו בבית את המילה 'פשרה'. לקח לי הרבה שנים להבין שהדתיים הלאומים שאני שייכת אליהם הם לא פשרנים – הם קיבלו החלטה מודעת. אני גדלתי בתחושה שהם מתפשרים, שהם חפיפניקים, שהם יודעים שיש דרך אחת נכונה אבל הם מתעצלים. היום אני מבינה את מה שמאיר אומר – החומרה הופכת להיות סטנדרט, ועל כל חומרה כזו מישהו משלם מחיר. והמחיר הוא שהרבה אנשים לא יבואו לבית כנסת, ולא ימצאו את מקומם בעולם הדתי. אז כרגע אני נמצאת בשלב בחיים שאומר שאין לי תשובה. תתמודדי עם זה ככה. וזה הופך את החיים ליותר מעניינים".

מאיר, אתה גם מרגיש את הדיסוננס הזה?

"באופן אישי לא. אני לא חווה סתירה בין העולמות. יש דברים מאתגרים, שצריך לחשוב מה עושים איתם, אבל אני לא שם את עצמי במקום של הקונפליקט. יש כן משהו שאני רוצה לדבר עליו, והוא שאני עדיין לא יודע איך יוצרים חוויה דתית שוויונית. אנחנו עוסקים הרבה מאוד בהלכה, בשאלה מה אפשר ומה אי אפשר להתיר, אבל אני לא בטוח שהצלחנו לייצר ב'שירה חדשה' חוויה דתית שהיא מאוד שונה בגלל שהיא שוויונית. אין ספק שהתפילה ב'שירה חדשה' משמעותית מאוד, אבל בהרבה מקומות יש תפילות משמעותיות. האם יש חוויית תפילה מיוחדת, האם יש ערך מוסף לתפילה הזו בגלל שהיא שוויונית? איך מייצרים חוויה דתית אחרת, שונה? בנושא הזה, לדעתי, לא התקדמנו הרבה. הקדשנו מאמצים לעסוק במעטפת, במבנה, ואלה דברים חשובים מאוד, אבל אני מרגיש שעדיין אי אפשר לדבר על חוויה דתית שונה שנוצרת בתוך מניין שוויוני".

תסביר.

"המניינים השוויוניים למעשה שמים את הגברים בעמדה שגורמת להם לחשוב מחדש מה בדיוק הם עושים כאן. לשם השוואה – ברור שעולם לימוד התורה וההלכה עבר שינוי דרמטי מאז שנשים נכנסו אליו. בכל פעם שציבור חדש נכנס לעולם לימוד התורה, העולם הזה השתנה באופן דרמטי. וכאן, בתפילה, נכנס 'ציבור' חדש, וברור לי שזה יעשה מהפכה דרמטית, אבל אם אתה שואל איפה הדברים נמצאים, או מהי המהפכה הדתית שזה יצר – אין לי תשובה ברורה לזה. אני חושב שהשינויים האלה עדיין לא חלחלו באמת לתוך עולם התפילה, ויצרו בו משהו חדש".

רבקה: "אני לא מסכימה עם מאיר. אני חושבת שיש חוויה דתית שהיא ייחודית למניינים השוויוניים, והיא נוצרת מתוך כך שבשני הצדדים של המחיצה יש נוכחות של ילדים. זו חוויה דתית מאוד שונה להתפלל עם מנשא ובקבוק, כשכל רגע מישהו יכול להפריע לך. זה משהו אחר לגמרי. זו החוויה הייחודית. אני זוכרת שפעם, כשהבת הבכורה שלנו עוד הייתה תינוקת, נסענו להתפלל בראש השנה אצל אבא שלי בכפר הרא"ה. באמצע התפילה מאיר יצא להחליף אותי בשמירה על התינוקת, ואני נכנסתי פנימה. אני זוכרת שנכנסתי, וסבתא שלי ראתה את מאיר ואמרה לי: מה הוא עושה שם עם התינוקת? עניתי: 'הוא רוצה שאני אתפלל'. סבתא שלי אמרה: 'רבקה, מהר, צאי החוצה ותתחלפי איתו'. לקח לה שנים להתרגל. אז כן, אני חושבת שכששני ההורים נוטלים חלק, זו חוויה דתית אחרת. היא לא נמדדת במספר הפסוקים שאפשר להגיד, אלא בכך שאומרים אותם עם מנשא ומוצץ".

שתי הבנות שלכם עלו לתורה, ושניכם מציינים כמה זה היה משמעותי עבורכם. עד כמה אתם מרגישים שהצלחתם לחנך אותן לדרך הזו?

מאיר: "הבנות שלנו חיות את זה באופן מאוד מודע, דווקא כי הן לומדות בבית ספר שבו רוב החברות שלהן לא מתפללות במניין שוויוני. הן מתווכחות ושואלות ורוצות ללמוד, ואני לא מרגיש שהן חוות קונפליקט במובן הזה. ברגע שהן גדלו במקום כזה, זה הפך להיות דבר טבעי עבורן. פעם אחת הלכנו בשבת לבית כנסת לא שוויוני, והבת שלנו, אורה, שהייתה אז בת חמש, יצאה משם ואמרה לי: מה זה בית הכנסת המוזר הזה, שהנשים מאחורה? כך ש'שירה חדשה' לא נראה להן מאוד מוזר או פורץ דרך. הן כן מודעות למה שהחברה מסביבנו רואה. זה מחייב אותן לבדוק, אבל ממקום של ביטחון במקום שבו הן נמצאות, ממקום שיודע שהן עושות את מה שצריך".

רבקה: "אני חושבת שהבחירה להעביר הלאה את הדיסוננס התעצמה כששלחנו את הבנות לבתי ספר. הבת הבכורה שלנו למדה בחורב, והייתי בחרדת אימים שהיא תפלוט מילה על בית הכנסת או על פמיניזם, ויזמנו אותי לשיחה. הייתה לי תשובה מוכנה מראש על זה שאני מקפידה על ההלכה, ומי שאומר ש'שירה חדשה' סותרת את ההלכה, אני מוכנה ללמוד איתו את הסוגיה. אני תמיד מזכירה לכל מי שרק רוצה לשמוע, שהאלטרנטיבה שהעולם הדתי מציע לנשים היא הרבה יותר קלה – לישון עד תשע בשבת בבוקר, לקום ולשבת עם עיתון וקפה. המשמעות של לקום בבוקר ולהתפלל היא קשה ותובענית יותר. אז כן, אני שואלת את עצמי הרבה פעמים אם הבנות שלי תמרודנה בי כמו שמרדתי בהוריי, לאן הן יגיעו. אני לא יודעת. אני מכינה את עצמי למצב הזה. בעיקר, אני מתפללת בשבילן שהן יחיו עם הרבה פחות קונפליקט. שהבנות שלהן יעלו לתורה, וסבא וסבתא ישתתפו איתן בחגיגה הזו, והכול יהיה פשוט וטבעי יותר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א טבת תשע"ה, 2.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בינואר 2015, ב-גיליון ויחי תשע"ה - 908 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 33 תגובות.

  1. בתור מתנגד גמור לתופעת "המניינים המשתפים" עניין אותי לקרוא את הראיון והוא אכן היה מעניין

    רבקה בן שחר הראתה בדבריה במובהק את התשובה לשאלה הכה מתבקשת על הרבה מהדתיים הליברלים "למה הם לא עוברים לקונסרבטיבים?"

    כמו שחבר שלי דתי ליברלי אמר לי פעם "אני מסכים עם הקונסרבטיבים לגמרי אך אני לא מצטרף אליהם כי אין להם את היידישקייט" גם רבקה בן שחר בדבריה מבטאת את אותו קושי מובן ונראה שאפילו מהקהילה שלה היא לא מרוצה לגמרי בהקשר של "היידישקייט"

    דווקא אני מבסוט ממה שהיא אמרה על ההבנה שלה למשפחתה שלא הגיעה לעלייה לתורה של הבנות שלה

    מי שבוחר לעשות דברים שאינם מקובלים ושנראים לא ראויים ולא נכונים בעיניי החברה ממנה הוא הגיע שידע לשלם את המחיר על כך

    מדבריה נראה שהיא מבינה את זה ומודעת לזה ועל כך יישר כוחה

    יש לא מעט דתיים ליברלים אחרים מהפכנים בעיני עצמם שעושים את עצמם שאינם מבינים למה כל הציבור הדתי לא רוקד לפי חלילם משמח לראות שרבקה בן שחר המרואיינת היא לא כמותם

    • להצלחה גדולה…..

      בקשה מבנות ונשים הצדקניות: נא תכבדי את עצמך – וגם הסביבה תכבד אותך יותר!!! איך אני יודעת שהצניעות צריך שיפור? בגלל כשאני הולכת ורואה את כל הפאות המסולסלות, ואת הבגדים הצמודים ביותר, והפרוצים ביותר, כל חלקי הגוף בולטים!! כן אני יכולה להעיד שאני רואה “כל” חלקי הגוף בולטות, אפילו מהרבה נשי החרדים! אז מה אם הגוף מכוסה.. אבל איפה הצניעות! איפה רבונו של עולם? איפה הלב שלנו? איפה ההרגש שלנו? איפה היראת שמים שלנו? איפה שרה באוהל? איפה הצניעות של יראת ד’? זה מזעזע איך השם יתברך יכול לראות ולסבול את זה ועוד מי דורש מהנשים להתלבש בפריצות?

      מי דורש? הנשים תמימות, שטוענות “אני עושה את זה בשביל בעלי” ועל זה ד’ מאוד כועס עכשיו, זה הבושה הכי גדולה לחרדים שהבעל לא שומר את העינים שלו ומסתכל ברחוב בנשים פרוצות, ורוצה שאשתו תתלבש יפה (שהיא התלבש כ-ז-ו-נ-ה כחלק מנשי חרדים, עם חצאיות מיני חולצות צמודות…) שמושכת העין של בחורי חמד ואברכים, בושה!!! אלף אלפי פעם!!! בגלל נשים הלובשות קצר וכו' הבנים נכשלים בהרהורים אסורים.. רואים הגוף שלכם ברחוב, בתמונות, והראש שלהם בענינים, בגללכם הם שופכים זרע לבטלה! פוגמים בברית שלהם אם אלוקים! מיי יתן על זה את הדין את חושבת? אלו הבנות ונשים היפות, שמושכים את העין בבגדים צרים וקצר! די לעשות מעצמיכם צוחק דיי הגוף שלך יקר אחותי! יש לך כבוד? יש לך ערך? אז תשמרי עליו! אם הגוף שלך יקר תכסי אותו בבגדים ארוכים ורחבים! דבר יקר דבר שיש לו ערך שומרים עליו!! מסתרים אותו!! בכספת!! סליחה על הביוטים אבל רק ככה מבינים. אני פשוט מזועזעת שהשם ישמור את כל עם ישראל וכולם יזכו לעשות תשובה שלמה באהבה ובשמחה.

      חז"ל אומרים שאלמלא נתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול, תראו איך הם בקושי נראים עושים צרכים, לעומת הכלב ההופכי לו, והם מכסים במדויק. נראה שד' נותן לנו כלי להשפיע, רק ננצל. אנא ד’ בזכות התשובה של הנשים צדקניות, שמהיום ילבשו רק מטפחת, אמור לכל צרותינו די.

      אנחנו בדור האחרון שלפני הגאולה- דור בו תנאים לא רצו להיות. ועכשיו המלחמה האחרונה היא המלחמה על קדושת ישראל. היצר הרע משתולל עכשיו, בהבינו שעוד רגע קרב סופו, והוא יודע "אלוקים של ישראל שונא זימה הוא" אז הוא מנסה להגיע לכל סוגי הציבור בישראל וגם לצערנו אצל החרדים..

      על כן בנות ישראל קדושות עלינו להתחזק ולהיות בעוז ותעצומות נפש בכדי לקיים והדר בלבושנו ואז יקוים בנו הפסוק ותשחק ליום אחרון. כי בזכות נשים צדקניות יבוא גואל! ובל נטעה יש לנו אחריות גדולה מאוד על שלום עם ישראל וכן זה מתבטא במלבושינו אנחנו לא לבד בעולם. על כל איבר ואיבר שברא ד' באישה ביקש ואמר "בתי היי צנועה" וגם לחרדיות יש מה לשפר, החצאית הקצרה כדאי שתחזור להיות ארוכה, הפאה המתנופפת כדאי שתהיה מתפחת. ובכלל אנחנו חיילים של המלך הבנים שלו ואנו לא חסים על כבוד השכינה הקדושה? בואו נתחזק ונביא יחד את הגואל.!!!

      אפילו מלכת אנגליה שומרת על צניעות כמו חרדית ויודעת שכבודה של בת מלך פנימה כל שכן כשמדובר במלך העולם ולא בבשר ודם.

  2. מאיר בן שחר, אם אתה קורא כאן את התגובות אז יש לי שתי שאלות על דבריך בראיון :

    1.כתבת על הנסיונות לא להתרחק מידי ממה שקהילות המוצא של המתפללים אצלכם יכולות לספוג ולהכיל

    מדוע זה משנה לכם? אם יצאתם לדרך חדשה מדוע אתם מרגישים צורך ב"תעודת הכשר" ולו בדוחק של "קהילות המוצא" מהם נפרדתם לדרך אחרת?

    2.לא פירטת בראיון מה הם אותם דברים שקהילות המוצא לדעתך לא יוכלו לספוג ושאותם אתם נמנעים מלהנהיג בתפילות , אז מה הם אותם דברים? מה למשל יחשב אצלכם לקו אדום שאותו לא תחצו בשינויים בתפילה?

    אני אומנם כמו שכתבתי בתגובה למעלה מתנגד למניינים מסוג זה אך אני שואל באופן ענייני ומתוך סקרנות ולא חלילה בכדי להשמיץ או לפגוע אלא מתוך כבוד גם אם מתוך חוסר הסכמה ואשמח לתשובות

    בברכת שבת שלום ומבורך

    • כל מה שנעשה בשירה חדשה נעשה עפ"י ההלכה שמתברר שכאשר קוראים אותה בישרות ולא עם פרשנות אישית, היא הרבה יותר פתוחה ומכילה, ועם זאת יש חשיבות מסוימת למתרחש בציבוריות הכללית, כמו למשל שלא תעז כיום להציע לנשים שלא להיכנס לקלפי. כיוון שיש מציאות חברתית שלא תקבל זאת..כך גם בצד השני

  3. דן, אני לא מבין ,שירה חדשה הוקמה הרי על ידי כאלו ש"ברחו" מה"מתרחש בציבוריות הכללית" של הקהילות האורתודוקסיות הסטנדרטיות בכדי להקים לעצמם מניין שיהלום את השקפתם אז מדוע כל כך מעניין אותם להתחשב במציאות ממנה הם ברחו?

    הרי גם מה שהם עושים עכשיו כבר נחשב על ידי רוב מוחלט של האורתודוקסים לחציית קווים אדומים וכמו שרבקה בן שחר מספרת בראיון שלעלייה לתורה של בנותיה בבת מצווה משפחתה לא הגיעה

    ואני מניח שהיא לא היחידה משם שבאירועים מעין אלו המשפחות נמנעות מלהגיע לכן אינני מבין את החשיבות שמאיר בן שחר מדבר עליה וגם אתה לקהילות המוצא האורתודוקסיות של המתפללים שם אותן קהילות אותן עם עזבו לפתיחת דרך חדשה

  4. אמיר, אתה נשמע כמו בחור ישיבה צעיר וקצת נסער מכל הסיפור, וזה בסדר. בגילך גם אני לא העליתי בדעתי שיבוא יום בו אמצא את מקומי דווקא במיין שוויוני. זה קורה לרבים מאיתנו כשאנו בשלב יותר מתקדם ומורכב בחיים.
    לשאלתך בדבר הקשר עם "קהילות המוצא" והמשפחות, אז ככה: מניסיוני, 99% מהציבור הדתי סבורים ונוהגים אחרת מהרב פתחיה נריה הי"ו. אצלנו בקהילה היו בשנים האחרונות ב"ה שמחות רבות, ועוד לא נתקלתי במקרה אחד (!) של בני משפחה/חברים – גם מהקצה השמרני של הסקלה – שהחרימו את האירוע עקב קיומו במניין שוויוני.
    תכל'ס, המציאות הפשוטה היא שנכון להיום (ואני מניח שזה לא היה המצב לפני עשור…) גם הרוב החולק על דרכנו (או שסתם נוח לו להמשיך במוכר ובנוח…) לא רואה בנו נטע זר, אלא חלק לגיטימי מפסיפס העולם הדתי.
    והערה אחרונה, אמיר: כשתהיה לך בע"ה בת, והיא תגיע בערך לגיל 7 ויפול לה האסימון שהיא אזרחית סוג ב' בבית-הכנסת שלה, ותבוא אילך בבכי שברצונה להוביל "אנעים זמירות", תזכור שאתה מוזמן לפנות אלינו… כל טוב!

    • דניאל, למה זה נראה שלרוב בנות ה7 ואף הרבה יותר מבוגרות לא "נופל האסימון"?

      הרי מאות ואלפי נשים דתיות וחרדיות בכל הגילים חיות טוב מאוד עם העובדה שהן לא יקראו לשיר "אנעים זמירות" לא מצינו שכל אלו הרגישו מקופחות או אזרחיות דרג ב' ועזבו בהמוניהן את הקהילות שלהן או את העולם הדתי

      • ג'קי, יפה כתבת שרוב הנשים הדתיות בכלל לא מוטרדות מכך שהן לא משמשות כחזניות וכיו"ב והא ראיה שהן לא עוזבות בהמוניהן ובהפגנתיות את הקהילות שלהן ואת השמירה על ההלכה המקובלת לעבר אלטרנטיבות אחרות כמו הקונסרבטיבים או מניינים סטייל "שירה חדשה"

        אילו כה רבות היו מעוניינות בכך פני הציבור הדתי היו שונים לגמרי אך ב"ה לא כך המצב ויפה כתבת

        [יותר קשה לדעת בקשר למגמות כאלו בעולם החרדי ואצל הנשים החרדיות אצלנו ברור כשמש שאם כה רבות היו רוצות בשינויים כאלו הן היו עושות זאת מבלי לפחד ולחשוש מאיש]

        אך נראה לי שלא תצליח לשכנע אף אחד מחסידי הפמיניזם בעובדות פשוטות אלו בגלל שאותם חסידים בדמיון מוחלט לקומוניסטים יאמרו לך שאותו רוב מוחלט של הנשים הדתיות חיות ב"תודעה כוזבת" שה"גברים" הכניסו להן לראש ולכן הן אומרות שטוב להן אך בעצם רע להן והן לא מודעות לזה

        האמן לי שמניסיון בוויכוחים עם פמיניסטיות[ופמיניסטים גברים] למדתי זאת

        אין לך עם מי לדבר כי מדובר בכאלו שרואים את העולם בצבעי שחור לבן בוהקים ובהרגשה שמי שלא חושב כמוהם הוא או רשע או משוגע או "תינוק שנשבה" שחי בתודעה כוזבת. שלא גילה את האור שבפמיניזם

        להתווכח עם תומכי הפמיניזם זה כמו להתווכח עם קיר בטון

        • הן אולי לא עוזבות בהפגנתיות את הקהילות,
          אבל הן לא באות לתפילה באחוזים גבוהים,
          הן לא מרגישות חלק, ולא מרגישות חובה.
          בוודאי שהן מרגישות אזרחיות סוג ב', אבל להרבה מהן זה לא מפריע, כיוון שהן באמת לא חייבות בתפילה בציבור.

          • אלעד, אם הן מרגישות "בוודאי" שהן אזרחיות סוג ב' מה גורם להן להישאר בקהילות שכביכול מתייחסות אליהן ככה? הרי אתה בעצמך כתבת שהן לא באות לתפילה בהמוניהן בגלל שהן לא חייבות בתפילה בציבור

            אתה באמת חושב שרוב הנשים היו מעוניינות לקבל על עצמן את החיוב הזה? אפילו ללא עשיית סקר אני חותם לך שלא ויותר מכך רוב הנשים לדעתי היו זועמות על מי שינסה לומר להן שהן מעתה ואילך מחוייבות בציצית ותפילין ותפילה במניין ועוד כיו"ב

            אבל זה נראה שתומכי הפמיניזם הדתי לא מבינים את העובדות הפשוטות האלו ,מעיון קל בפורומים שלהם וקבוצות הפייסבוק שלהם אפשר לראות בנקל קבוצה של פנאטים גמורים שבזים בוז עמוק לכל מי שלא מסכים אתם [ולא רק בשמרנים מדובר אלא גם בליברלים של מסכימים אתם ב100% אלא רק ב90%] והם בטוחים שכל החולקים עליהם הם או שוטים או רשעים וציבור הנשים הגדול שלא שותף לרעיונות שלהם חי ב"תודעה כוזבת"

            לכן נורא קשה בכלל להיכנס אתם לוויכוח ענייני שלא נוטף באמוציות ולהט

  5. דניאל, תנוח דעתך אני נמצא עכשיו כמה שנים לאחר הישיבה ולאחר תואר ראשון "ראיתי עולם " ולא גדלתי באיזו קהילה סגורה אלא בליבה של הבורגנות הדתית של איזור המרכז כך שתחסוך ממני את ההטפות על ראיה צרה וכד'

    העדות שלך מעניינת , נראה לי תמוה מאוד שיוצאי המחנה השמרני יגיעו אליכם ולו לאירוע משפחתי – קשה לי לדמיין אברך בישיבה שישב אצלכם בתפילה אבל אם אתה אומר. …..

    בכל אופן לא ענית על השאלות ששאלתי והתייחסת רק לתגובתי לדן וגם זה באופן חלקי

    בכל אופן בינתיים אין לי בת בעז"ה שתהיה לי לא אפנה אותה אליכם שתשיר אנעים זמירות אסביר לה היטב שגם בלי זה היא יכולה להיות יראת שמים גדולה כמו כל בנות ישראל היראות והשלמות שעובדות את ה' בשמחה ובדבקות גם מבלי לדרוך יום בחייהם ב"שירה חדשה"

    • מחילה,

      מה זה 'אנעים זמירות'?

    • בין 'אנעים זמירות' ל'ותתפלל חנה'

      בס"ד כ"ב בטבת תשע"ה

      'אנעים זמירות' הוא פיוט מבית מדרשם של חסידי אשכנז, הנאמר בפי רבים מהאשכנזים בשבת, אחרי תפילת שחרית או מוסף. יש הנוהגים לאומרו בצורה של חזן וקהל, כאשר החזן שר שורה והקהל עונה אחריו, ויש הנוהגים שכל הקהל שרים יחד. מינוי אישה לחזנית בפיוט זה כרוך בבעיה הלכתית, על פי דברי הגמרא: 'זמרן גברי ועניין נשי – פריצותא; זמרן נשי ועניין גברי – כאש בנעורת'. עדיף איפוא לענ"ד שאם יש להם בעיה שרק נערים משמשים כחזנים בפיוט זה – שינהגו כמנהג שכל הקהל שרים יחד.

      הפיוט בנוי על היסוד של שיר השירים שגעגועי כנסת ישראל אל הקב"ה נמשלים לגעגועי הרעיה לדודה, והיא אומרת לו: 'מדי דברי בכבודך הומה לבי אל דודיך', מתארת את גבורתו ויופיו ומבקשת שיפרוס כנפיו עליה: 'סגולתו תהי נא בידו עטרת וצניף מלוכה צבי תפארת'.

      גם במנהג הספרדים בא לידי ביטוי הדימוי הנשי של עדת ישראל המבקשת את דודה, בפתיחת התפילה ב'ותתפלל חנה', שתפילתה למדו חז"ל את יסודות התפילה לגברים ונשים גם יחד. ממנה לומדים שעיקרה של התפילה היא בלחש 'רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע'. התפילה מופנית אך ורק אל ה', והוא היחיד שאמור להקשיב לה. רק לאחר תפילת היחידים החרישית חוזר עליה הש"ץ 'כדי להוציא את שאינו בקי', ולהוסיף קדושה ונשיאת כפים שאינם נאמרים אלא בציבור.

      היותה של התפילה שיח 'אני אתה' של האדם מול אלקיו., בא לידי ביטוי בעמידתו.של המתפלל 'נוכח פני ה", כאשר פניו מופנות את מקום המקדש. לפיכך אני מתפלא על מה שאני רואה בתמונה שהחזן פונה אל הנשים והחזנית אל הגברים. מדוע אין החזנים פונים ככל עדת המתפללים 'נוכח פני ה"?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      מדי דברי ב'אנעים זמירות' – עולה בדעתי שמיקומו בסדר התפילה, סמוך ל'שיר של יום' ול'פיטום הקטורת', רמוז גם בפיוט עצמו: 'תיקר שירת רש בעיניך כשיר יושר על קרבנך… ובברכתי תנענע לי ראש ואותה קח לך כבשמים ראש'.

    • דברי הגמרא שהוזכרו בסוף פיסקה 1, הם בסוטה מח,א:
      'אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי – פריצותא; זמרי נשי ועני גברי – כאש בנעורת'.

  6. ואגב דניאל

    אני לא יודע איך אתה היית בצעירותך ומה גרם לך לא להעלות על הדעת שיביוא יום ותמצא את עצמך במניין שוויוני אבל אני מתנגד לכך לא מסיבות של "זה מריח לא טוב" או "זה לא מקובל" או "אני לא רגיל לזה" אלא מסיבות מנומקות וענינייות

    אם זה יעניין אותך אוכל לפרט לך הכל כאן או במסגרת המייל אם תרצה

    המייל שלי: gogos8@walla.com

    בברכה

    אמיר שכטר

  7. "עייפתי מכל ההסברים על מהותה המיוחדת של האישה, ועל כך שהיא לא צריכה להתפלל במניין בגלל שהיא כל כך קרובה לקב"ה. אף פעם לא קנינו את זה."

    אהבתי!
    זה בעצם משפט המפתח, ואידך פירושא הוא – אמיר, זיל גמור…

  8. אברם העברי, מי אמר שאני סובר שהסיבה המתוארת היא הסיבה שנשים פטורות ממניין?

  9. ולאברם ודניאל כאחד, מתגובותיכם נראה כאילו כל מי שלא מסכים אתכם הוא איזה "עגל לא לומד" שצריך "להראות לו את האור" ולהסביר לו על "שלבים מתקדמים ומורכבים בחיים" וכ'ו וכו'

    חבל על אפקט הבועה שלכם ,רבים וטובים לא מסכימים אתכם לא מתוך "חוסר מורכבות" ולא מתוך חוסר לימוד

    הם לא מסכימים אתכם מהסיבה הפשוטה מאוד שהם למדו וחקרו והגיעו למסקנות אחרות

    ממש ממש פשוט

    חבל להזכיר בפעם המי יודע כמה איזה זרם אידיאולוגי גרם לרצח וכליאה של מיליונים משום שמקדמי הזרם הזה חשבו שמי שלא מסכים אתם הוא בהכרח או משוגע או פושע שדינו מוות ולא יכול להיות שמישהו יסבור אחרת מהם ויהיה שפוי טוב וישר שפשוט הגיע למסקנות אחרות

    -ולא לא התכוונתי לנאצים אז לא לצעוק "חוק גודווין"(-:

  10. מעניין מאוד גם שלפי דניאל כאן 99% מהציבור הדתי "לא הגיע לשלבים מורכבים ומתקדמים בחיים" כולם פשוט למעט יחידי הסגולה של "שירה חדשה" ועוד כמה מנייני לויין שלהם נשארו מנטלית בגיל 20 כולם פשוט בערים ונבערים לא שנו ולא שילשו וכל הרבנים וכל גבאי בתי הכנסת וכל ציבור המתפללים עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה לטענות של המלומדים מ"שירה חדשה" כלפי מנהג ישראל המקובל

    מעניין איך אפקט הבועה יכול להיות גדול כל כך ותמוה כל כך

  11. האמת שמעבר לכל הוויכוחים ההלכתיים יש כאן שאלות סוציולוגיות מרתקות על כל התופעה

    רבקה בן שחר הזכירה את תגובת משפחתה ה"דוסית" שם החליטו שלא להגיע לעליות לתורה של בנותיה בבת מצווה שלהן והיא גם הזכירה בהקשר אחר שהן לומדות במסגרות הנחשבות גם הן "דוסיות" מאוד על כל הדילמות שיש בכך

    אז מעניין מעבר לחוג המשפחתי מה עם החברות לכתה? האם הן הוזמנו לעליה לתורה? אם כן איך המחנכות של בנותיה הגיבו לכך? כמחנכות באולפנה שמרנית זה נראה שגם להן ייתכנו דילמות לא פשוטות מצד אחד לא לפגוע בתלמידה ובשמחת בת המצווה שלה ומצד שני לא לקבל כדבר לגיטימי את העניין ,אותו אירוע ששאר בנות כיתתה מוזמנות אליו ואולי אף היא עצמה .

    מעניין מה המחנכות עושות במצב כזה ,הרי לקבל בשוויון נפש דבר שסותר את מה שהן מנסות לחנך במוסד נראה לא מציאותי ומצד שני איך מחנכת תבוא לכתה שלמה ותפציר בהן לא ללכת לחגיגת בת המצווה של חברתן לכתה שגם היא תלמידה שלה?

    הרי לא מדובר כאן בתלמידה שהזמינה את כל הכיתה למסיבה פרועה עם בנים[במקרים כאלו תלמידה כזו במוסד כזה תיקרא לסדר מהר] אלא בחגיגת בת מצווה אומנם לא שגרתית אך כזו שהיא והוריה עומדים על כך שהיא תואמת את ההלכה ומתוך נאמנות להלכה

    יש כאן צדדים מעניינים ודילמות לא פשוטות לא רק למתפללים במניינים השוויוניים אלא גם לחברה הסובבת אותם

    ככל שהתופעה תתגבר השאלות האלו יהיו מרתקות עוד יותר בנקודת הנחה שמתפללי המניינים השוויוניים לא יקימו מערכת חינוך נפרדת מה שלא נראה לי שיקרה בעתיד הקרוב.

    • דידי, אתה צודק שמדובר בשאלות חינוכיות וחברתיות מאוד מעניינות

      אומנם הפער בין ההדרכות בבית הספר לבין בית ההורים לגבי ההתנהלות הראויה בתחום ההלכה ואורח החיים הוא לא פעם גדול והדבר לא חדש ואז יש לא מעט פלונטרים כאלו למחנכים ומחנכות אבל השאלות שאתה שואל קשות עוד יותר

      אם בדר"כ יש פער בין המחנכים והמחנכות לבתי ההורים אך הפער הוא לא אידיאולוגי מובהק

      -וכמו שאחד המגיבים "גימפל" פעם הגיב בהקשר דומה כאן באתר ש"תמיד ידעו שיש את הדת של הבית ויש את הדת של בית ספר" ושעשרות שנים הציבור של הבורגנות הדתית חי עם הפער הזה בשלום-

      במקרה זה יש פער אידיאולוגי מובהק מאוד וזה לא דומה למצב בו הורים לנער או נערה שיערכו מסיבה פרועה כמו שכתבת שאז הם יבינו שמדובר במשהו שהוא לא לרוח בית הספר גם אם הם עצמם ינהגו אחרת

      מה נגיד תעשה מחנכת של כתה שכל התלמידות הוזמנו לעלייה לתורה של בת כיתתם וחלק יבואו ואח"כ ישאלו לגבי זה שאלות?

      איך מחנכת במוסד דתי סטנדרטי לא כל שכן שמרני מאוד תסביר את משנתה המתנגדת מבלי לפגוע בתלמידה כלת השמחה ובהוריה?

      אלו שאלות לא פשוטות , במיוחד לאור העובדה שדווקא במניינים כאלו יש כאלו שרוצים "להרים את דגל המהפכה" ושמחת בת מצווה היא הפרסום הגדול בשבילם וקשה לי להאמין שהם יסכימו לוותר על הזמנת חברות מהכיתה בכדי לרצות את הנהלת בית הספר השמרני.

      מדובר בשאלה עוד יותר מעניינת מאשר היחס עם המשפחה וכו' שהורחב בראיון

  12. האלטרנטיבה לנשים היא לקום ב9 לקפה ועיתון?? ממש לא! האלטרנטיבה היא לקום מוקדם וללכת להתפלל בצניעות בעזרת הנשים כפי שנהגו נשות ישראל הכשרות מדורי דורות! לטעון ש"שירה חדשה" פועלים ע"פ ההלכה זו ליצנות. מי שלוקח מקורות הלכתיים ברורים ומבאר האותם בהתאם לשגיונותיו הם אנשי שירה חדשה עצמם. למשל דין פשוט בגמרא ובכל הפוסקים "אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" הם אומרים שמבחינתם כבוד הציבור הוא שאשה כן תקרא. מה זה אם לא ליצנות?? הלא פשוט שחז"ל התכוונו שתמיד אסור, ותמיד מצב שאשה קוראת אינו מכבוד הציבור. ואם נראה לך שניתן להתחכם ולשנות זאת – כנראה אינך מבין את המושג "כבוד הציבור"!

    • בס"ד י"ח בטבת ע"ה

      עיין בדברי הגאון רבי יהודה הנקין נר"ו, בשו"ת בני בנים, חלק ב, סימן יא, דהוא מחלוקת בין הב"ח, הט"ז והפר"ח. לדעת הב"ח כל מה שתיקנו חכמים משום כבוד ציבור הוא כבוד שמים ולא מהני מחילת הציבור. לדעת הפר"ח מהני מחילה, ולדעת הט"ז (לפי הבנת הרב הנקין) תלוי בכל תקנה לגופה.

      הרב הנקין סובר, ש'כבוד ציבור' שאמרו בקריאת התורה הוא כדעת הרי"ד והריטב"א, שיאמרו שאין בציבור מי שיודע לקרוא, וס"ל שעל זה ניתן למחול. אך הוא אוסר בתוקף משום שהוא דרך הרפורמים.

      לענ"ד, גם לטעם הרי"ד והריטב"א, הוא עניין של כבוד שמים, שיחשבו שהגברים מזלזלים בקריאה ולכן אינם חשים להכין את הקריאה, וכעין מ"ש חז"ל 'תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו', (ברכות יח) שנראה שאינו יודע לברך משום שמזלזל בברכה ולכן לא חש ללמוד. וזה חשש לחילול השם, ומאי מהני מחילתם?

      לדעת הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, שו"ת מים חיים, חלק ב, סימן קמ, 'כבוד ציבור' שמחמתו אסרו חכמים עליית נשים הוא חשש הרהור. וכעין זה מצינו שחז"ל נימקו תקנה של צניעות ב'כבוד בנות ישראל', כדאיתא בירושלמי סנהדרין ב,ד: מאן דאמר האנשים תחילה, מפני כבוד בנות ישראל שלא יהו מביטין בנשים'.

      במניין הנ"ל יש גם בעייה של שמיעת קול שירת אישה, שנאסר בשו"ע אה"ע סי' כא, והבאתי מקורות בזה במאמר 'תורה על הבר' לאריאל הורוביץ, ואכמ"ל.

      לכאורה יש פיתרון טוב יותר לנשים החובבות להתחזן ולקרוא בתורה – שתעשינה כן בקבוצה של נשים, וזכורני תיאור של קבוצה כזו בדבריה של שרה פרידלנדר בן-ארזה, ב'מעבר למחיצה הפנימית – תגובות', באתר זה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • במקום 'הרי"ד והריטב"א' (בפיסקה 2 ו-3)

      צריך להיות"

      רבי אברהם מן ההר והריטב"א

    • מדברי הגר"י משאש

      אעתיק כאן את שתי הפיסקאות הנוגעות, מתשובתו של הגר"י משאש (שו"ת מים חיים, ח"ב, סי' קמ):

      '… וכן היה הדבר בעליית נשים לס"ת. היו עזרות מיוחדות לנשים בכל בתי כנסיות, כהאידנא בכל מקום, ולפעמים היתה איזה אשה מתחסדת או מלומדת רוצה לעלות לס"ת, והיתה יורדת מהעזרה בהסתר פנים כמנהג נשים קדמוניות… ועולות לס"ת.

      ובדורות שאחריהם ראו שיש בזה מחשבת עריות, שהצבור היו שואלים זה לזה: "מי זאת עולה?", ומה גם הש"ץ הנצבת עמו בתיבה, ואם היה קולה ערב היה מוסיף להבעיר אש היצר. ולכן עמדו ובטלו את הדבר. וכדי שלא להראות את הצבור שחשדו אותן, תלו הטעם מפני כבוד הצבור, שלא תהא האשה הפטורה מן הדבר מתערבת עם האנשים המחוייבים בו'.

      [יותר ממה שכתוב כאן, העתקתי בתגובתי מיום 13.1.14 ל'תורה על הבר' מאת אריאל הורוביץ. חומר נוסף בנושא, בתגובותיי בתחילת הדיון על 'מעבר למחיצה הפנימית' מאת פרופ' ורד נעם]

  13. ש.צ שלום רב

    אינני רוצה להכניס ראשי בין הרים אך לענ"ד ההבנה של הגר"י משאש זצ"ל היא ההבנה המסתברת יותר וכך גם ראיתי בדברי הגרז"ן שליט"א בעניין מזמן דומני שבהערה במאמר מתחומין אך אינני זוכר כי זה היה מזמן.

    הרי עניין ה"מארה" המוזכר בהקשר של ברכת המזון ועוד מדבר על "אשתו ובניו" ולמרות שהברייתא במגילה שעוסקת בעלייה לתורה גם היא כורכת אישה וקטן האיסור מפאת כבוד הציבור נאמר על אישה בלבד ולא על קטן שאכן יכול מעיקר הדין לעלות לתורה אלא שברוב העדות לא נהגו שקטן יעלה מלבד שמחת תורה [והפוסקים לא עשו "חסורי מחסרא" מדעתם לומר שהכוונה ב"אישה" היא גם לקטן שהוזכר ברישא]

    לכן זה נראה די ברור שההסבר של הרב משאש הוא המסתבר יותר והדוגמא מהירושלמי מחזקת זאת

    אגב דברי הריטב"א נאמרו על קריאת מגילה ולא באופן ישיר על עלייה לתורה אך נכון הוא שהעיקרון די דומה

  14. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3424515,00.html

    למעוניינים דבריו של הרב יעקב אריאל שליט"א על הנושא -אדגיש שמדובר בטור עיתונאי ולא במאמר בכתב עת הלכתי ולכן אין שם ניתוח למדני בריבוי מקורות וסברות ומו"מ ועדיין הליבה של הדברים נאמרת וחשובה

  15. נקודת המחלוקת העמוקה העומדת בין השמרנות והליברליות לגבי הדת, היא תפיסת הדת עצמה. השמרנות תופסת את הדת כביטול העצמי כלפי הבורא. מתוך אותו ביטול אקטיבי מגיעים במקביל באופן פאסיבי לקיימות רוחנית אישית עליונה. הליברליות רואה בדת כלי להגשמה עצמית, ההיפך הגמור של הביטול העצמי. זו הסיבה שהשמרנות איננה מוסיפה טקסטים בתפילה, תפילות ומועדים, והליברליות היחסית כן. התפיסות השונות הללו של הדת הן אינן שתי פרספקטיבות על אותו עצם, כי אם שני עצמים שונים, בהקצנה ניתן לומר שאלו שתי דתות. התפיסה הזו של ביטול האדם והענווה כלפי הבורא היא חל' אינטגרלי מהדת בלתי ניתן לויתור.

  16. מעניין שכל המגיבים כאן הם גברים

  17. חיה,ומעניין שרוב הנשים הדתיות בכלל לא בקטע של "מניינים משתפים" וכל הדברים האלו

    אומנם לא עשיתי סקר אך בתוך עמי אנוכי יושב ואני קצת יודע מה הולך בציבור בו אני חי -ואני מכיר מקרוב את כל הפלגים בו הן את הבורגנות הדתית והן את הציבור היותר חרד"לי

    אם ציבור גדול של נשים דתיות היה מתנגד למצב הקיים הן הו עושות אם זה משהו ולא יושבות על הגדר אבל עובדה שהן חיות טוב מאוד עם המצב הקיים וזה לא נראה שמשהו מפריע להן ,לא ראיתי שמוקמים ברחבי הארץ מאות מניינים סטייל שירה חדשה

    ובבקשה תחסכי ממני ומשאר המגיבים קשקושים מרקסיסטים נוסח "תודעה כוזבת" שרוב הנשים הדתיות שלא תומכות בפמיניזם חושבות שטוב להן אבל בעצם רע להן והן לא מבינות את זה.

  18. אמיר שכטר

    http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/679/522.html

    אם במאמר זה ב"מניינים השוויוניים" עסקינן -כדאי לקרוא את הראיון עם פרופ' תמר רוס הנחשבת בעיני רבים ל"אם הפמיניזם הדתי" ואת דבריה על ה"מניינים השוויוניים" שבהם היא תומכת אך בקהילתה היא כדבריה "לא נקפה אצבע" לשנות מהסדר הקיים ביודעה שבני קהילתה לא מעוניינים בכך

    זה לכל תומכי המניינים הנ"ל שבטוחים שהמהלך שלהם מייצג את רצונו הכמוס של הציבור הדתי הרחב שרק צריך להוציאו מהכח אל הפועל -כמובן שהמציאות היא שונה ורוב הציבור מתוך רצון! שומר על המנהגים המקובלים מדורו דורות

    • עין הקורא

      היא לא המציאה את לימוד התורה המעמיק לנשים. בארץ היה זה הרב יהודה קופרמן נר"ו שייסד את המכללה. בארה"ב היה זה הגרי"ד נסולובייצ'יק זצ"ל. היא הכניסה את ההשקפות הרפורמיות/ קונסרבטיביות לפיהן התורה מתעדכנת לפי השקפות העולם המערבי. לא פלא שהראיון מסתיים ב'הכלת זוגות חד-מיניים',.. אבל במערב, כבר 'התקדמו' הלאה. מה נאמר על נישואי-תערובת, שאיסורם הוא לדעת ה'פוליטיקלי-קורקט' גזענות? ועל המילה, שהיא 'התעללות פולחנית בקטינים חסרי-ישע'?…

  19. אמיר שכטר

    ש.צ יפה כתבת וכבר הבאתי בעבר כמה פעמים כאן בתגובותיי לינקים למאמר ביקורת חריף של הרב חיים נבון על ספרה של רוס והקו הרעיוני בו שאתה תוקף בצדק

    ראיתי לנכון להביא את הראיון הנ"ל בעיקר בשביל דבריה בנוגע להחלטתה לא להילחם על הפיכת בית הכנסת שלה ל"שוויוני" בידיעה ששאר המתפללים שם לא מעוניינים בכך ושזה חסר טעם מבחינתה "לחשוב בשביל הציבור" מה טוב בשבילו ולפחות זה יאמר לזכותה

    היא מודה במאמר לשאלת המראיינת שה"מהפכה" של הפמיניזם הדתי היא יותר רעש וצלצולים מאשר מהפכה חיה ובועטת ושאותה "מהפכה" תחומה למוקדים בודדים בירושלים

    מי שיבסס את ראיית המציאות שלו על פי המוסף כאן ואתרי וואיינט יהדות ודומים להם עשוי לחשוב כאילו בתי הכנסת הסטנדרטיים הם מוצג מוזיאוני לעומת המהפכה של המניינים השוויוניים וכמובן שהמציאות נאמר זאת כך מאוד מאוד שונה

להגיב על דן ש. לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: