סיפור ירושלמי בתוך החדשות | יונתן אוריך

שלמה צזנה עובד כעיתונאי למעלה משני עשורים. קורס הדרכת טיולים גילה לו את אהבת ירושלים החבויה בו והביא אותו להוצאת ספריו המוכיחים את ההיסטוריה העברית הקדומה שלה

בשכונת רחביה בירושלים, ברחוב שדרות בן מימון, עומד לו בית אבן מרשים שעץ דקל נטוע בחזיתו. שלט קטן מציץ ממנו באותיות לטיניות ומסתכם לו בשתי מילים: "וילה לאה". בצד חתום תאריך: 1 במאי 1934. היה זה ביתו של ד"ר נסיב אבקריוס ביי, עו"ד יווני־אורתודוקסי שפעל כאן בתקופת המנדט ומונה לימים למנהל בתי המשפט. החיים כאן בירושלים זימנו לידיו אהובה, לאה טננבוים, בתו של איש עסקים חרדי אמיד בשם מרדכי טננבוים, והדוקטור בנה ללאה את הבית שבו תשכון אהבתם. כשהיה כבר נדמה כי האהבה תנצח, התפרקו חיי נישואיהם לאחר כשנה. הדוקטור שקע בחובות, אהובתו הלכה לאלכסנדריה, ואיש לא חזר עוד לווילת האהבה. שלט אחד, שתי מילים, מספרים כאן סיפור היסטורי על ירושלים של אז ועל שכנות של פעם ועל אהבה שלא תמיד מנצחת אבל לכל הפחות מנסה.

וזה סוד הקסם בספר “חקוק באבן“ של העיתונאי שלמה צזנה (בהוצאת “ג‘יינט“). צזנה כרך אל הספר שמונים אבנים הפזורות בחוצות ירושלים, מהכותל אל הכנסת דרך בית הנסן ושכונת ממילא ועד מגרש הרוסים ומשכנות שאננים. במסע מרתק שחוצה את ציר הזמן הירושלמי מאז הפרה־היסטוריה, מגיש צזנה מבט מיוחד על העיר, סיפור שאותו מספרות אבניה. “בתוך האבן הקשה והקרה יש הרבה חום והיא מקפלת בתוכה המון סיפורים אישיים ואנושיים“, הוא אומר. “בעצם, האבנים שבהן התמקדתי הן בעצם גרפיטי שמתאר תמונה שאפילו ירושלמים רבים אינם מכירים“.

לכל אדם שאתה פוגש ברחוב בכל בוקר יש סיפור. שלמה צזנה צילום: מרים צחי

לכל אדם שאתה פוגש ברחוב בכל בוקר יש סיפור. שלמה צזנה
צילום: מרים צחי

עיר שתמיד מחדשת

צזנה נולד בשנת 1971 בשכונת קטמון ח' בירושלים. "עבורי היא לא הייתה שכונת מצוקה", אומר צזנה, "היא הייתה חווייתית, זה כן. היו בה סיפורים ודמויות חיות של אנשים, שכל אחד מהם יכול להיות דמות בסרט ישראלי. זה עיצב את הילדות שלי בירושלים. לכל אדם שאתה פוגש ברחוב בכל בוקר יש סיפור. אלו היו שנים שחיברו אותי להקשבה, אותה תכונה שמביאה אותנו ליכולת לספר סיפור".

כבר אז אולי הבין שיהיה עיתונאי. מאז שהשתחרר מהצבא התחיל לעבוד בתקשורת, תחילה במשך כעשור ב"מעריב", שם סיקר את תחום הדתות וההתיישבות, ולאחר מכן במקומונים בירושלים. הוא הקים אתר אינטרנט בשם 02net, אחר כך עבר לעבוד ב־ynet והמשיך ל“ישראל היום“ בשנת 2007. מאז ועד היום הוא הכתב המדיני של העיתון, אבל החיידק האמיתי שלו הוא “סינדרום ירושלים“. העיר שבה הוא מאוהב עד צוואר, זו שהביאה אותו להפוך גם למורה דרך ומדריך טיולים שמכתת את רגליו בין אתריה ההיסטוריים של הבירה, תוך כדי קבלת הודעות לתקשורת מלשכת רה“מ שמגיעות אל הנייד.

מה הקשר בין כתב מדיני למורה דרך?

"הבסיס המשותף הוא היכולת לספר סיפור. כל סיפור מבוסס על עובדות ועל הניסיון לקחת פרט אחד בתוך בליל של אירועים ופרטים ולהוציא אותו החוצה, כדי שהוא ילמד על כל התמונה. זה מה שקורה בחיי היום יום באירועים שבהם עיתונאי צריך למצוא את הכותרת בדיון בממשלה, וזה קורה גם בספר: לקחת כתובות שנמצאות סביבנו ברחוב, שאנחנו חולפים עליהן מדי יום, להאיר זרקור ולהבין את הסיפור שעומד מאחוריהן".

הכתב המדיני שהפך למדריך טיולים עשה את השינוי בשנת 2013. היה זה יום ירושלים, כשהוציא לאור את מה שהוא מכנה פרויקט חייו – מדריך טיולים בשם "מדריך לעיר ירושלים", העוסק בלא פחות מ־500 אתרים בבירה. לי הוא מספר שבחר לעשות את השינוי רק אחרי שהבין שבמשך כשני עשורים של כתיבה עיתונאית הוא בעיקר משמש שגריר רע לעיר שהוא כל כך אוהב. "פתאום אני רואה שאני כותב רק על הדברים הרעים שבירושלים, העימותים והלחץ והאלימות. השנאה שיוצאת כאן מכל מיני כיוונים. תחמנות שבאה מכיוון הכנסת ודילים וקומבינות. הרגשתי שהדברים החיוביים שאני רואה בדרך כלל, שגורמים לי לאהוב את ירושלים ומביאים סקרנים מכל העולם לכאן, לא נמצאים בכתיבה שלי. אני לא מביא את הסיפור הזה. אז הספר הראשון ניסה להעביר את זה – שיש כאן סיפורים אחרים שלא נוגעים לכל הרע שקוראים בעיתון. זו עיר שאני מצאתי שתמיד מחדשת, תמיד יש מה למצוא ולחקור בה. תמיד מסקרן.

"הייתי אז כתב ב'מעריב', ושלחו אותי לסיור ברחביה, בבית שבו הסתתר מנחם בגין בתקופת האצ"ל. את החדשות זה לא עניין. עמדתי שם מול סיפור היסטורי מרגש שרציתי לספר לאחרים, להגיד להם – 'תראו מול מה אתם עוברים כל יום ברחוב מבלי לשים לב'. לא הצלחתי לפרסם את זה בתוך רצף החדשות, אז הבנתי שצריך לכתוב ספר".

לא סתם נמצאים כאן

החיבור בין כתב מדיני לעיתונאי וסופר שמתמקד בירושלים ברור לצזנה. מבחינתו, זה הסיפור האמיתי. "העיסוק בהיסטוריה של ירושלים מחזק אותי בהבנה הכללית שאפשר לסכם בשתי מילים: אנחנו כאן". החשיפה הגדולה של צזנה שמלווה את פעילותו העיתונאית נרשמה כשחשף את הדוקטורט שכתב יו"ר הרשות הפלשתינית הנוכחי, מחמוד עבאס, ובמרכזו טיעון שקובע כי השואה שעבר העם היהודי לא קרתה. "דוברים פלשתינים נוספים מכחישים עד היום את ההיסטוריה הישראלית. הספר שכתבתי מציג צבר משמעותי שמעיד על ההיסטוריה הישראלית בהר הבית ובכלל בירושלים. בעבודה היום יומית שלי זה מחבר אותי להיסטוריה של העיר".

הראיון הזה מתקיים כאן בירושלים, שסוערת סביב סוגיית הר הבית ועליית היהודים למקום, שהופכת יותר ויותר לחלק מהמיינסטרים הדתי־לאומי. אתה רואה את הקשר?

"אני מאמין שהכול בסופו של דבר קשור לפתרון בהר הבית. אם מדברים על תהליך מדיני , למשל, בסוף מגיעים לדיון על הר הבית. אני חילוני אבל אני חושב שאסור לברוח מהאמירה שהר הבית הוא קודם כול מקום קדוש ליהודים, שזה מקום שבו מבחינת הציונות יש חיבור שורשי לתקופת דוד המלך ולמסורת היהודית. זה מול העיניים. המקום הקדוש ליהודים הוא לא הכותל אלא הר הבית".

ואומר זאת אדם שאיננו דתי.

"אני לא דתי, אבל מאמין במסורת. כך גדלתי, קידוש ותפילות שבת בבית הכנסת. אני חושב שאנחנו לא סתם נמצאים כאן, לא הגענו לירושלים במקרה. כשאני מסתכל על התמונה המדינית אני מבין שהסכם שלום איננו אפשרי בעתיד הנראה לעין, בגלל הר הבית. אף מנהיג ישראלי לא יוותר על הר הבית, ואף מנהיג פלשתיני, מנגד, לא יסכים שלא להילחם על אל־אקצה. לכן העיסוק בסוגיות האחרות הוא מיותר.

"מאז ומתמיד הר הבית התסיס כי יהודים לא מוותרים עליו. מאז 1967 יש ניסיון מאוד שלילי לסמן את הכותל כמקום היהודי החשוב ביותר. זה ניסיון ישראלי, מגמה מאוד מסוכנת כדי להוביל לכך שיהיה רק שקט. אני לא מאמין בשקט שמגיע באמצעות ריסוק של ערכים ציוניים ויהודיים".

צזנה עצמו עלה להר הבית בעת כתיבת הספר. "החיבור שלי למקום הוא מאוד טבעי", הוא מודה, "כשמבינים את המשמעות של המקום ומסתכלים אחורה, מאז שנת 1920, מבינים שכל העימותים התחוללו סביב המקום הזה".

ואיך אתה רואה את הסטטוס־קוו המקודש של הר הבית?

"המציאות עקומה, מאפשרים ליהודים לעלות להר הבית רק בחלק קטן משעות היממה וגם אז לא מאפשרים להם להתפלל. אנחנו מתייחסים למקום כאילו אין בו ריבונות ישראלית, למרות שהיא חיה ונוכחת שם בכל רגע. עובדה, יש שוטרים ישראלים בכניסה למקום שמחליטים מי נכנס ומי לא.

"אני חושב שלפני שמדברים על שינוי הסטטוס קוו בהר הבית, כדאי, בתור התחלה, להתחיל בחינוך: הר הבית הוא המקום המקודש ביותר לעם היהודי, הוא ולא הכותל. זו ההתחלה, זו התשובה מדוע אנחנו כאן. לדעתי, השינוי החינוכי הזה בתפיסת העולם יוביל גם לשינוי המציאות מאוחר יותר".

צזנה מספר כי אפילו מבחינת הממשל האמריקני, אחת "העוולות הדמוקרטיות" בעולם היא העובדה שיהודים אינם מסוגלים להתפלל בהר הבית. "אפילו הם מבינים שזה לא אנושי ולא דמוקרטי", הוא אומר, "אני מבין את המורכבות של הר הבית, אי אפשר להתעלם ממנה, אבל אנחנו חיים בעולם של כותרות ומבזקים שמנסה לטעון שמי שעולה להר הבית הוא הבעייתי, הוא האשם בתסיסה הביטחונית. זה מעוות, זה לא נכון".

ירושלמי גולה

חיידק ירושלים שמלווה את צזנה לאורך שנים מביא אותו לעסוק בעיר ללא הרף. לא רק בתחום העיתונאי־מדיני, ולא רק בתחום כתיבת הספרים, אלא גם כמורה דרך שמנחה ומוביל סיורים וטיולים ברחובותיה של ירושלים. ספרו החדש נולד מאותם סיורים בעיר, כשגילה לא מעט אבנים ועליהן סימנים וסמלים. כ־150 אבנים כאלו נמצאו על ידי צזנה בירושלים, ועל 80 מהן הוא הרחיב את היריעה. בעשור הקרוב הוא מתכוון להוציא ספרים נוספים שיעסקו בבירת ישראל ובהיסטוריה הקדומה שלה.

"המטרה הייתה להראות שאנחנו כאן תקופה ארוכה ולכן את סיפורי הספר מלווה ציר זמן, מאז ירושלים הקדומה ועד תבליטי האבן שבכנסת ודרך תקומת מדינת ישראל", הוא מסביר. "באמצע אין התעלמות מההיסטוריה הנוצרית והמוסלמית. אני לא מתעלם מהם. אני מצפה מהם להכיר בעובדה שאנחנו לא נטע זר ושחזרנו למקום שמאז ומתמיד היו בו יהודים. יש לנו זכויות בו והן חקוקות באבן".

צזנה, למרבה ההפתעה, לא מתגורר בירושלים. הוא מגדיר את עצמו "ירושלמי גולה", שמתגורר כיום בחיפה אך כמה לכל הזדמנות – עיתונאית או אישית – שמביאה אותו לבקר באזור חיוג 02. אחרי 40 שנה בירושלים ולאחר שהתחתן לפני כעשור, הבריחו אותו מחירי הדיור מגבולות העיר שהוא אוהב. "כל חבריי היגרו מכאן בשל מחירי הדיור", הוא אומר בעצב, "אני קם כל בוקר ורואה את הים בנוף של חיפה וזה מעציב אותי, לא התרגלתי לחיזיון הזה. זה מוזר. אני אמנם בא לכאן הרבה, אבל הגעגוע קיים בי כל יום". עם זאת, ניכר כי העתקת מקום המגורים "שיחררה" משהו בצזנה, ואפשרה לו לכתוב על המקום מרחוק: "דווקא היציאה הזו מהעיר מביאה אותך להסתכלות שונה, בצורה יותר טובה מבחינתי. אני מבין דברים אחרת. למשל, לאט לאט אני מנטרל את השנאות הקטנות של היום יום שהיו פה, מתשלום ארנונה ועד פקקי תנועה בפסגת זאב או הפגנת חרדים ליד בית קפה".

גדעון לוי פרסם החודש ב"הארץ" מאמר שבו הוא מסביר מדוע הוא שונא את ירושלים. "ישראלי חילוני, ליברלי והומני לא יכול לאהוב את ירושלים – אי אפשר לאהוב עיר במצבה הלא מוסרי", כותב לוי במאמרו, "ישראלים חילונים לא נוסעים עוד באישון ליל לאכול כעך במלח בעיר העתיקה. קדושתה נותרה נחלת המאמינים והקנאים". דברים אלו של לוי מעוררים סלידה בצזנה.

"המאמר הזה השלים את תמונת השנאה העצמית שלוי מנסה לייצר עבור הישראלים. הוא מתעב את ירושלים יותר משהוא שונא אותה – זו התחושה שעולה ממה שהוא כותב. בפועל, ירושלים היא עיר שמציגה תמונה אמיתית של שלום ודו־קיום. אני גר בחיפה, יש לעיר הזו תדמית של דו־קיום, אבל קל להציג תמונה כזו בעיר שבה אין באמת חיים משותפים בין יהודים לערבים. בירושלים, לעומת זאת, מתגוררים כרבע מיליון תושבים ערבים והחיים כאן משותפים: מבתי החולים ועד בתי הקפה והרחוב הירושלמי, שאתה חוצה אותו בהליכה ופוגש בו את בני כל הדתות. רוב הזמן יש כאן חיים משותפים של ביחד, לא רק הפיגועים שרואה גדעון לוי".

אבל אתה בוודאי מסכים שגדעון לוי הוא לא הבעיה של ירושלים. יש לה אתגרים אחרים.

"כמובן. תראה, קודם כול צריכים כאן הנהגה אמיצה שתקבע פעם אחת את גבולותיה של העיר. אני לא מדבר על מסירת שטחים, אלא על קביעת גבולות גזרה: מה נחשב ירושלים ומה לא. איפה צריכים לפנות את הזבל ואיפה לא. הגדרת גבולות תחזק את ירושלים שלנו. ושוב, לא מדובר על חלוקת ירושלים, שזו החלטה שרוב ההנהגה הישראלית־ציונית מבינה שהיא בלתי ישימה או מתקבלת על הדעת".

חיזוק החזית הציונית

"וכן, גם סוגיית הדיור עקרונית. מתמקדים כאן בחשיבה שהיא כלכלית גרידא ולא חושבים גם על המשמעות החברתית של מבנה האוכלוסייה בעיר. יש משמעות אדירה לכך שהעיר הזו תהיה מעורבת מבחינה יהודית: שיהיו בה חרדים, חילונים ודתיים־לאומיים. זה קריטי לקונצנזוס סביב העיר. צריך לחזק היום דווקא את החזית הציונית שכן קיימת פה והיא מבוססת על אנשים שיש להם מטרה משותפת לגור ולעבוד פה. העצה שלי לראש העיר, ניר ברקת, שעושה בבירה עבודה מצוינת, היא להקים כאן "שכונת חוזרים". לגייס את הירושלמים שגרו כאן ונאלצו לברוח בשל המחיר הכלכלי ולראות איך מחזירים אותם לעיר שהם אוהבים".

צזנה מזכיר לי שהוא כתב מדיני ומתמקד גם בהיבט הזה, שלדעתו משליך על מעמדה של ירושלים ועל העובדה, למשל, ששגרירויות זרות אינן פועלות בה אלא בתל אביב. "כל המפלגות הציוניות רואות בירושלים בירה ישראלית לדורות, יש כאן קונצנזוס מוחלט, שלא מקבל מספיק ביטוי ברמה המדינית. שים לב למשל לטענה הפלשתינית של זכות השיבה. הישראלים הציבו קו אדום בלתי מתפשר לאורך שנים והיום פחות ופחות מדברים על זה, גם בקרב הפלשתינים וגם בקרב העולם. אותה עמדה צריכה להתגייס בצורה איתנה מאחורי מעמדה של ירושלים כבירת ישראל.

"מעבר לכך, אין היום לובי לירושלים. אין קבוצת אנשים שמנסה לייצר שיח חיובי סביב העיר. ברקת מנסה לשנות תדמיתית את הגישה לעיר, וזה חשוב, כי כולנו צריכים שירושלים תהיה גם עיר של הייטק, תרבות וטיולים – לא רק קדושה. אבל אני מאמין גם ביכולת שלנו, כל אחד בפני עצמו, לחולל את שינוי הגישה. לכן, ולמרות שזה לא כלכלי – כולנו יודעים שאי אפשר להתעשר מכתיבת ספר – אני אכתוב על העיר ושוב ושוב, ספר אחרי ספר. אמשיך להדריך כאן סיורים מטעם החברה לפיתוח הרובע היהודי בירושלים. אנסה, בין הכותרות השליליות, להוכיח שיש כאן חיים אחרים. שהתמונה האמיתית של ירושלים איננה זו שמתגלה בעמודי החדשות, אלא דווקא בין האבנים, האתרים והסיפורים ההיסטוריים, שמוכיחים לנו מדי בוקר את העובדה שתמיד היינו כאן – והנה חזרנו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

Advertisements

פורסמה ב-21 בנובמבר 2014, ב-גיליון תולדות תשע"ה - 902 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. פרסם את זה מחדש ב-from the book shelfוהגיב:
    ירושלים תופסת כבר כמה שבועות את כותרות החדשות וגם לא מראה שום סימן שתרד משם בזמן הקרוב. ההקשר לא סימפטי: טרור, שנאה, ספורי זוועה מצולמים יותר וגקורה שגם פחות..

    אבל יש גם חדשות אחרות על ירושליים, חדשות המרחיבות את הדעת והלב: ספר חדש על ירושלים – מזווית אחרת, כזאת שגם לא כל הירושלמים מכירים – גם אם הם כבר ממש ותיקים.

    כן, גם בספר על הסטוריה אי אפשר להמנכע מן ההקשר העכשווי – הוא אינו בספר, לא באופן ישיר על כל פנים – אבל הוא בהחלט נמצא בראיון הזה עם הסופר.
    אני ממליצה.

  2. שלמה היקר
    אני גם כמוך ירושלמי גולה.אך להבדיל אני גליתי לגלות ארה״ב .נולדתי וגדלתי בשכונת נחלאות של שנות החמישים כשעדיין לא היה קיים המושג של שינאה עצמית.ותמיכה עיורת ולא הגיונית באויב הערבי.היתי עד לטרור של הליגיון הירדני אשר ישב על חומות העיר העתיקה וצלף לעבר השכונות ממילא .ימין משה.מוסררה.ורחוב שמואל הנביא.באותה תקופה אפילו רחוב קינג גורג בקטע של גן העיר לא היה בטוח ולכן נבנתה גדר ביטחון לאורך הרחוב להגן על קהל ההולכים ברחוב זה.עכשו לנקודה.באותה תקופה כל המקומות הקדושים היו בשליטה טוטלית בידם של הערבים/מוסלמים.ירושלים היתה מוקפת מצד דרום.מזרח.וצפון כשהכביש ירושלים תלאביב משמש כניסה ויציאה יחידה לעיר.הירדנים(אז עוד לא המציאו את המושג העם הפלסטינאי) למרות שליטתם המוחלטת בשטח יצאו למלחמת קודש לחסל את יהודי ישראל וירושלים.לעולם לא אשכח את הבוקר הגורלי של 5ביוני 1967
    כמו שאמרת שמגולת חיפה אתה רואה את ירושלים באור שונה.מגולת ארה״ב ירושלים ניראת באור חזק ויותר ברור מפה מאשר מחיפה .מפה אין עוררין .לא היסטורית ולא דתית.ולא חוקית על זכות העם היהודי על ירושלים.מפה כל אמריקאי מצוי ללא הקשר לאמונתו יודע שירושלים שיכת לעם היהודי.אין את אוירת השמאלנות החולנית שקימת בארץ .יש אנטישמיים ואפילו הם יודו באמת שירושלים היא בירת העם היהודי.אפילו היטלר ימח שמו וזיכרו הודה בעובדה זאת
    למרות המרחק והזמן הרב שעברו אין יום שאני לא חושב ומתגעגע.לירושלים.אשמח לרכוש את סיפריך
    אני מודה לך ומעריך מאוד את המאמץ והאהבה שלך לירושלים
    משה מזרחי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: