הקדיש הוא לא הסיפור | יגיל הנקין

הרב יוסף אליהו הנקין היה הפוסק הראשון שפרסם בפומבי היתר (מסויג) לאישה לומר קדיש. יש לבחון את כלל השקפתו של הפוסק ולא רק לחפש את המסקנה

סוגיית "קדיש יתומה" חוזרת ועולה לדיון מפעם לפעם. לא פעם דעתו של הגאון רבי יוסף אליהו הענקין, הסבא־רבא שלי, מובאת כאחת הדעות הבולטות להיתר.

הגרי"א הענקין (1881־1973) היה מגדולי הפוסקים בארצות הברית, ותקופה ארוכה נחשב פוסק הדור של יהדות אמריקה. במקביל לפעילותו ההלכתית, ניהל במשך 48 שנים את "עזרת תורה", מוסד לסיוע לתלמידי חכמים נזקקים, והקדיש את רוב יומו לענייני צדקה.

בנושא קדיש יתומה, היה הרב הענקין אחד הפוסקים הראשונים בתקופה המודרנית, אם לא הראשון, שפרסם בפומבי היתר לאישה לומר קדיש על אביה. קביעתו המפורסמת ביותר נכתבה בתשכ"ג, והיא אומרת בלשון מסויגת־לכאורה כי "אם הבת תבוא להתפלל בעזרת נשים, ותכשיר מעשיה בקדושת שבת כשרות וטהרה וצניעות, שכל זה הם עיקרים, ותחפוץ לומר גם קדיש בפני הנשים [כלומר, בעזרת נשים], בזמן שאומרים קדיש בבית הכנסת של האנשים, אפשר שאין קפידא" ("הפרדס", אדר תשכ"ג).

מטבע הדברים, לשון זו ולשון דומה במקום אחר, שש־עשרה שנים קודם לכן ("אין לדחות זה בשתי ידיים"), מעלות את החשד שמא הסתייג מאמירת קדיש בידי נשים אולם לא רצה לאסור לגמרי. כך למשל סבר הרב נריה גוטל בתגובה למאמר בנושא זה ("צהר" ח', תשס"ב).

יציאתו של שו"ת "גבורות אליהו", המרכז את תשובות הגרי"א הענקין על "אורח חיים", כולל תשובות שטרם התפרסמו, יחד עם היכרות עם המציאות ההיסטורית של אותם ימים בארצות הברית, מעלה כי לאמתו של דבר נושא קדיש יתומה אצל הגרי"א הענקין היה סעיף בגישתו העקרונית ביחס לאתגרים שעמם התמודדה יהדות ארצות הברית באותם זמנים. העיון בכלל התשובות הנוגעות לנושא והמשיקות לו מראה עד כמה חשוב לבחון את כלל השקפתו של הפוסק, ולא רק לחפש את הציטוט או המסקנה. בגישה זו, כל עניין "קדיש יתומה" מתגלה כשחקן משנה בלבד בדרמה הגדולה של יהדות ארצות הברית בדור שלאחר מלחמת העולם השנייה; לא נושא העומד לעצמו אלא חלק מתופעה חברתית רחבה.

הכותל המערבי, ינואר 2008 צילום: מיכל פתאל

הכותל המערבי, ינואר 2008
צילום: מיכל פתאל

אתגרי התקופה

היהדות האורתודוקסית שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה שונה מאוד מממשיכת דרכה בימינו. רק דור קודם לכן התחולל המהפך הגדול בתנועה הקונסרבטיבית, שהפך אותה מתנועה הדומה מאוד למודרן־אורתודוקס של ימינו (אם כי אולי מחמירה יותר) לתנועה הקונסרבטיבית המוכרת לנו. מהפך זה לווה ב"עריקה" המונית בתוך מספר שנים של קהילות מן האורתודוקסים אל הקונסרבטיבים (יש לציין שהתחדשות אורתודוקסית החלה גם היא. בדור שלאחר מלחמת העולם השנייה, נשים בארה"ב יכלו לזכות להשכלה יהודית ראויה בהרבה מאשר לפניה. הדוגמה המפורסמת היא סטרן קולג', מוסד האחות של ישיבה־יוניברסיטי, שנוסד ב־1954).

באשר להיקף, די שנציין כי ב־1943 צעדו 400 רבנים אורתודוקסים אל הבית הלבן בדרישה כי ארה"ב תפעל נגד השמדת היהודים – צעדה שעשתה רושם גדול הן בהיותה המחאה היחידה מצד מנהיגים יהודים והן בהיקפה הרחב. אם כיום יצעדו רק 400 רבנים אמריקנים לבית הלבן, יהיה זה סימן ברור למחאה לא־פופולרית.

ב־1950 פסקה כנסת הרבנים של התנועה הקונסרבטיבית כי מותר לנסוע בשבת לבית הכנסת (ורק אליו), תשובה שהעידה בעיקר כי חברי הקהילות הקונסרבטיביות נוסעים בשבת לכל מקום ולא רק לבית הכנסת. גם בקהילות האורתודוקסיות פשה הנגע, ועד היום ניתן בכמה קהילות לראות אנשים המחנים את כלי־רכבם אי שם ומגיעים לבית הכנסת לתפילה אורתודוקסית. על רקע המציאות הזו, הגרי"א הענקין עסק בצורה נרחבת בשאלת מניעת חילול השבת. לכך הצטרפה דעתו העקרונית בנושא הנצחת המת, דעה שראתה בקדיש עניין זניח יחסית.

וכך כתב (כל ההפניות הן לסימנים בשו"ת "גבורות אליהו" אלא אם נאמר אחרת):

והרבה נשתבשו עמא דארעא שביארצייט ואבלות רודפים רק אחר קדיש. כי בחז"ל נזכר יותר זכות לנפטרים על ידי צדקה ותענית, שגם הוא עיקרו לשם צדקה ונפדה בצדקה […] והיארצייט צריך לנהוג בתשובה תפלה וצדקה […] והעיקר בצדקה לתלמידי חכמים" (סימן כ"ח).

הנצחה טפלה

גם במאמרו המצוטט לעיל מ"הפרדס" עוסק הגרי"א בקדיש יתום באופן כללי, לא רק של נשים, וגישתו המסתייגת בעינה עומדת:

ומובן שעל ידי דבור לבד בלי מעשים טובים אין בזה תועלת להנפטר, ולא קורת רוח, שלמעלה אין קורת רוח אלא על ידי מעשים טובים שעושים הבנים […] ועל כן צריך להיות הקדיש מקושר עם תשובה תפילה וצדקה, ולפי שיפור במעשים באה למעלה המנוחה וקורת רוח להנפטר. ומבואר בפוסקים שאמירת הרבה פעמים קדיש הוא חיסרון […] הנה זה מורה שרוצה לפטור עצמו רק באמירת קדיש, והקדיש אצלם כעין לחש בלי כוונה והבנה, ובאמת הקדיש הוא רק טפל למעשים טובים (סימן ל').

גם מנהגי תפילה אחרים של אבלים לא יצאו נקיים מתחת ידו של הגרי"א. כך למשל הורה ליתומים לעבור לפני התיבה בשנת האבלות, אולם "חלילה מלעשות מחלוקת בעד זה, ואם ירצה להתפלל אחר שהוא יותר הגון בתורתו וביראת שמיים אפילו כשאינו אבל, תניחוהו" (סימן ל"ג).

כלומר, גישתו הכללית של הגרי"א ראתה בקדיש עניין שהוא טפל להנצחה האמיתית – תורה ומעשים טובים. קדיש או שליחות ציבור אינם מטרות שראוי לריב עליהן, וגם להתעקש עליהן לא כדאי. ואם המתאבל הוא "עבריין" או מחלל שבת בגלוי, הקדיש איננו תועלת לנפטר אלא להיפך.

לאור זאת, לשונות ההסתייגות המופיעות אצל הגרי"א כלפי נשים המבקשות לומר קדיש אינן מופנות באופן מיוחד כלפיהן, אלא הן חלק מגישתו הכללית לקדיש. כשם ש"יש לפקפק […] הרבה" בקדיש של גברים, כך גם בזה של הנשים; כשם שהקדיש משמש לקירוב יהודים ליהדות, "מטעם זה גופא אין לדחות גם את הנערות, מכיון שזה גורם התקרבות ליהדות" (סימן כ"ט, תש"ז). העיקר איננו השאלה האם אישה יכולה לומר קדיש, אף שזהו נושא התשובה, אלא למה בכלל לגיטימי לתת למי שאינו ראוי להיות ש"ץ לומר קדיש, בין אם מדובר בגבר ובין אם מדובר באישה. מסיבה זו, במאמרו ב"הפרדס" (סימן ל'), רוב המאמר מוקדש לביאור עניין הקדיש, מתי הוא מביא קורת רוח לנפטר ומתי לא, ורק בסוף הוא מגיע לנושא אמירת קדיש על ידי אישה.

גם כאן, המכריע הוא חששו ליהדות ארצות הברית של זמנו. במקום אחר (סימן ל"ח, תשכ"א), בדיון בנושא צירוף מחלל שבת למניין, כתב הגרי"א:

ובדורנו שהכתות ריפארמער למיניהם פורשים רשת על כל יהודי לצודו בחרמם, יותר יש להזהר שלא להרחיקם […] ואין זה סותר דברי הפוסקים שאין מצרפים אותם [למניין עשרה] בוודאי במקום יהודים כשרים […] אבל במקומות שרבו החוטאים ואין כחנו יפה ואנו צריכים לכל יהודי הבא לבהכ"נ להתפלל, אין בודקין אחריו ומצרפין אותו, והרבה חוזרין למוטב, ורק באם הוא מקלקל רבים בבית הכנסת ומסית, בוודאי שיש להרחיקו.

ובאותו סימן הוא אומר שאם אין למצוא "מקום של כשרים ויראי ה'" לתפילה, אפשר להתפלל עם המצוי – בתנאי שאין מדובר במצב בו "המקום בעצמו מקולקל, שיש בו סדר לתערובות עם נשים", כלומר שהתפילה עצמה איננה לפי ההלכה – שאז "כבר הורו בזה שנוח והגון יותר להתפלל יחידי". בהמשך הוא פוסק שמי שאיננו שומר תורה ומצוות לא יעבור לפני התיבה "אפילו ביארצייט ורק קדיש יאמר", ומתאר מצב שבו "ראוי שלפחות הראשון והאחרון" מבין העולים לתורה "יהיו כשרים וראויין לברכה", עדות לקושי להשיג שבעה קרואים כשרים.

הרב יוסף אליהו הענקין התמונה באדיבות המשפחה

הרב יוסף אליהו הענקין
התמונה באדיבות המשפחה

מוסד הדורש שימור

על המצב העגום של בתי הכנסת, כפי שהגרי"א ראה אותו, מעידה גם תשובה שלו משנת תשי"ב (סימן כ"ד) על התופעה השכיחה (שעוררה סערה רבה בזמנו) של "מאשרום שולען" (Mushroom Shuls) – כינוי למניינים בתשלום לימים נוראים שהיו צצים כפטריות לאחר הגשם בכל אולם אפשרי – כולל בתי קולנוע, תיאטראות ואפילו מועדוני לילה. מניינים אלה הובלו בידי חזנים עם יכולת קולית מפותחת יותר מיכולתם ההלכתית, עד שנעלמו בעקבות מאבק רבני וחוקי ארוך.

והנסיון מורה שבבתים כאלה בפינה אחת מתפללין, ובהך גיסא הילולא וחינגא. וכבר נכתב בעיתונים מבתים כעין כנ"ל שמוכרים ביוה"כ כרטיסים לתיאטרון ועושים כל ההכנות לתיאטרון, ודוחפים את התפילות נעילה ומעריב בכדי לפנות המקום לתיאטרון (שם, על התופעה ראו למשל בקצרה – Dan Judson, " Mushroom Synagogues", Jewish Week, 24 May 2011).

לאור תמונת המצב הקודרת שראה הגרי"א הענקין – בתי כנסת שקשה למצוא בהם מתפללים שלא מחללים שבת; בתי כנסת שעברו לתנועה הקונסרבטיבית; בתי כנסת שסילקו את המחיצה; בתי כנסת מאולתרים במועדוני לילה – אין פלא שהסתכל על בית הכנסת כמוסד הדורש שימור, ובחן חידוש מנהגים על יסוד התועלת והנזק שהם עלולים להביא.

במקרה קדיש יתומה, בתשובתו ב"הפרדס" בחן את הנושא על רקע ארצות הברית של שנות השישים, ולכן, לאחר שכתב ש"אפשר שאין קפידא" על מי שתאמר קדיש בעזרת נשים (ושש־עשרה שנה לאחר שכתב ש"אין לדחות את הנערות") בתנאי שמדובר במי שמקפידה על כשרות, שבת וצניעות, פירט את הסתייגויותיו:

אבל אם תבוא לבית הכנסת של אנשים [היינו, לעזרת גברים] אפילו בלבושי צניעות, ומכל שכן בלבושי אמריקה שהם היפך הקדושה, שעיקרה פרישה מהעריות ואביזרייהו […] כל זה הוא היפך מקידוש שם שמיים, ומזה יהא צער להנפטרים ולא קורת רוח כלל. ואף שכל זה אסור גם מחוץ לבית הכנסת, אבל בית הכנסת הוא המבצר האחרון ששמירתו נותנת תקוה לקדושה בכלל, אבל בהריסת הקדושה בו, הכל אבד חס וחלילה (סימן ל').

הגבול היה שינוי בית הכנסת עצמו: כשם שהורה להעדיף להתפלל במניין של מחללי שבת מאשר ביחידות, אולם להימנע מתפילה בבית־כנסת ללא מחיצה, כך גם היה מוכן לקבל אמירת קדיש של אישה – אך בצורה שאיננה משנה את בית הכנסת. הנושא המרכזי לא היה אפוא אמירת הקדיש – את זאת כבר הכריע שנים קודם לכן ש"אין לדחות" – אלא ההשפעה האפשרית על בית הכנסת.

וכך אכן ענה (סימן ל"א) בשנת תשכ"ד לשאלתו של הרב משה לייב בלייער, ששאל אותו על לשון "אפשר שאין קפידא":

ומדוע התנה כן בבת ולא בבן? […] בוודאי ידוע לכבודו שהקדיש הביא הרבה בני ישראל לבית הכנסת וקרב אותן [!] ליהדות וכה יקרה גם לבנות ישראל […] והמעשים טובים והקדיש יבואו כאחד.

הגרי"א ענה כי "מה שכתבתי 'אפשר' הוא משום שמא ילמדו מזה להקל גם לחלל שבת קודש […] יחללו שבת בכדי לנסוע לומר קדיש, וחילול שבת קודש אחת מכריע התיקונים המסופקים". כלומר, ה"אפשר שאין קפידא" איננו בגלל שהגרי"א הסתפק האם ראוי שאישה תאמר קדיש, אלא מפני שחשש (ולאור המצב ביהדות ארה"ב באותו דור זהו חשש סביר מאוד) שחידוש מנהג אמירת קדיש בידי נשים בבית־הכנסת עלול להוביל לנסיעה בשבת לבית הכנסת, ולכן הצריך לדרוש במניעיה של האומרת קדיש, כדי להבטיח שהדבר לא יקרה. "ואם גם בגברים הקלקול הזה – ודאי אם ישאלו אם לילך לבית הכנסת באוטא [מכונית] יש למנעם". גם בגברים יש למנוע אמירת קדיש אם יש חשש לחילול שבת נוסף בשל כך.

חירוף וגידוף

ואכן, את תשובתו זו מסיים הגרי"א בהתייחסות כללית לאומרי קדיש, ובוודאי (מטבע המציאות) בעיקר לגברים אומרי קדיש:

ומה שתלה עצמו במנהג שאומרים קדיש גם עבריינים, כל הוגה וחושב יודה שאוכלי איסורים ועבריינים ומחללי שבת כשאומרים קדיש וחוזרים לדרכם כסל, אין זה קדיש אלא חירוף וגידוף, ובואם לבית הכנסת עמלו בכדי.

גם כאן, מוקד התשובה איננו הבדלים בין גברים לנשים או דינים המיוחדים לנשים, אלא השאלה כיצד אמירת קדיש משפיעה על הקהילה ועל בית הכנסת, והאם ישנו חשש שהמנהג הפחות־חשוב יוביל לפגיעה בהלכה.

כללו של דבר, עיון בתשובות הגרי"א הענקין בסוגיית קדיש יתומה מראה כי בניגוד לקריאה הנפוצה, הרואה את ההיתר וההסתייגויות כנובעים מכך שאישה אומרת קדיש, מבחינת הגרי"א הדיון היה אחר לגמרי. מבחינתו, לאחר שכבר בתש"ז ציין "שבילדותי אמרה נערה קדיש לפני האנשים בקהילה של חסידים ויראים", מוקד הדיון בסוגיית קדיש בכלל וקדיש יתומה בפרט היה המתח הקבוע של מנהיג ציבור הלכתי, בין הרצון לקרב אנשים על ידי מנהג שנתפס בעיניו כשולי ומשני ללימוד תורה, צדקה ומעשים טובים – שהם המסייעים האמיתיים לנשמתו של הנפטר – לבין החשש כי הדבקות במנהג זה תוביל לפריצה נוספת של גדרות השבת.

*

ד"ר יגיל הנקין הוא היסטוריון צבאי, ומלמד במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',י"ד חשוון תשע"ה, 7.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 בנובמבר 2014, ב-גיליון וירא תשע"ה - 900 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. לידיעתכם קדיש נועד עבור עבריינים – כלשונכם, ומחללי שבת – מה שנקרא 'עמי ארצות' – בורים שלא עוסקים בתורה כדי שיהיה להם קשר עם היהדות עם תפילה עם מושגים יהודיים, לטובת המשפחה ועלית נשמת הנפטר…
    http://www.קדיש.co.il

    עם כל הכבוד לפרופסורים הדגולים שכותבים מאמרים
    בכלל אתם יודעים מה פשר ומה פירוש המילים של קדיש ?
    אולי תלמדו משהו חדש… שיסתור את הפרופסורה שלכם ויעמיד אתכם על האמת
    http://www.breslevmeir.com/קדיש-פירוש-המילים

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 901 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: