מחיר הנגיעה | רינה בקשי

לימוד התורה הנשי והכניסה לשפת ההלכה גובים מחיר של שכחת עולם שלם של מנהגים נשיים. הרהורים אחר שמחת תורה

לפני כשנה נתקלתי בדוקטורט של בטחה הר שפי בספרייה הלאומית. בדוקטורט שלה, שנושאו "נשים בקיום מצוות בשנים 1350־1050: בין הלכה למנהג", מתארת ד"ר הר שפי את היחס של פוסקי המאה הי"א עד הי"ד לנורמות הלכתיות שגויות של נשים בשנים הללו. קראתי אותו בנשימה עצורה.

הדוקטורט גילה לי עולם נשי יהודי מופלא ושונה מאוד מזה שלנו היום. נשים אז לא למדו, כמובן, תורה, אלא העבירו מדור לדור מנהגים והלכות נשיות. המנהגים הללו הועברו בעוצמה בלתי רגילה. המחויבות של נשים למה שקבלו מאמותיהן הייתה כה חזקה, עד שהרבנים לרוב אף לא ניסו להתווכח איתן, גם אם היו מנהגיהן סותרים את ההלכה ה"יבשה". הללו היו אומרים: "הנח להן לבנות ישראל, שאם לא נביאות הן בנות נביאים הן".

המרחק יוצר מתח רוחני. הכנסת ספר תורה ביצהר, 2006 צילום: מרים צחי

המרחק יוצר מתח רוחני. הכנסת ספר תורה ביצהר, 2006
צילום: מרים צחי

התפקיד הרוחני הנשי

באוטובוס בדרכי הביתה באותו יום לא יכולתי לעצור את דמעותיי. הרגשתי אֵבֶל על יהדות נשית אשר כמעט אבדה מהעולם. הבנתי לפתע שהדגש שלנו על ההלכה וההתנערות שלנו מהמסורת הנשית ה"מיושנת" גבתה מאתנו מחיר כבד. פתאום הרגשתי שלימוד הגמרא שלנו כנשים אכן הפך את היהדות שלנו, הנשית, הייחודית, הנפלאה והעוצמתית, למעט תפֵלה. חשבתי על היהדות שאני מעבירה לבנותיי. השפה החינוכית שלי איתן היא שפת ההלכה – מה מותר ומה אסור, באיזה אורך השרוול וכמה קילו קמח צריך בשביל להפריש חלה. לעומת העולם היהודי שאמותיי במאה הי"א העבירו לבנותיהן, הרגשתי שמדובר בעולם תפל מאד. נכון, התקדמנו ואיננו הנשים הנבערות, הפשוטות והתמימות שהיינו, אבל פתאום הכתה בי בעוצמה ההכרה ששילמנו מחיר יקר על השינוי הגדול שעשינו.

מאז אני מנסה להגדיר לעצמי מה התפקיד הרוחני שלי בבית היהודי שהקמתי. במה, בעצם, הוא שונה מתפקידו של בעלי. מהו הערך המוסף שאני כאישה אמורה לתת. אם אני מביטה בהיסטוריה הנשית היהודית, נראה לי שתפקיד האישה היה לצקת לתוך התבנית ההלכתית את הרגש, את האהבה ואת היראה, את התקווה ואת האמונה. יש בתפקיד הזה המון עוצמה ואחריות, ואין לי ספק שאם התפקיד הנשי הזה לא היה נעשה כמו שצריך, עם ישראל לא יכול היה לשרוד את אלפיים שנות הגלות האיומות.

אודה ולא אבוש, אינני פמיניסטית ויש לי קושי עם מה שאני מכנה "הפמיניזם המריר". אני מודה לקב"ה על המהפכה החשובה במעמדן של הנשים ועל שנולדתי בדור הזה ולא במאה הי"א, אבל אני כן רואה את עצמי כשונה מגברים ושמחה מאוד מאוד בחלקי הנשי.

אני מהנשים המסתכלות. בתי התלוננה מרה בחג האחרון על שהתפקיד שלה הוא להסתכל. להסתכל בשמחת בית השואבה, להסתכל בהושענות, להסתכל בשמחת תורה. אני יודעת שזה לא אופנתי לומר זאת, אך אני מאמינה במקום הנשי המסתכל ואוהבת אותו. אני חושבת שיש בו עוצמה רבה ושהוא מרכיב מרכזי ביהדות. אני באמת ובתמים מאמינה שביום שבו כולנו נרקוד ולא יהיו "מסתכלות", הריקוד יהיה פחות שלם. אנחנו הופכות את הגברים שלנו לשליחים של עם כשאנחנו עומדות בעזרת הנשים וצופות. גם בעבודת בית המקדש מקומם של היהודים המסתכלים בהתרגשות בעבודת הכוהנים יצק את התוכן לטכניקה שביצעו הכוהנים.

להמשיך להסתכל

אין שום בעיה שתרקדי, אמרתי לבתי, אך אל נא תאבדי את המקום של ההסתכלות. אני רואה בתפקיד הזה הרבה עוצמה וחשיבות עליונה. ההסתכלות שלנו, היכולת שלנו לחוות את הדברים במבט ולא במעשה, היא יכולת נשית נפלאה בעיניי. היא מאפשרת להמשיך את מתח הקדושה ואת החיבור המיוחד שיש כאשר רק מסתכלים ולא נוגעים.

כמו בתקופה של אירוסין, קשר זוגי מיוחד במינו, כמו בשיר השירים. הדבר משאיר אותנו כמהים לקדושה באופן תמידי, מתגעגעים ורוצים בה. אני לא כותבת כמהוֹת ומתגעגעוֹת בלשון נקבה, כי נראה לי שזה בדיוק התבלין המיוחד שלנו, הנשים, שגורם לכל העם היהודי שלא לדוש בעקביו את המצוות, אלא לייחל ולשאוף ולהתרגש בכל פעם מחדש. דווקא סוג הקשר הזה של האהבה הגדולה בד בבד עם המרחק יוצר מתח רוחני שמאפשר לנו לשלוח את בנינו לבית המדרש בעיניים בורקות, להתרגש כשאנו רואות את אישנו מניח תפילין, לחוש רוממות כשאנו נוגעות בספר תורה.

ביישוב שבו אני מתגוררת, רקדו השנה נשים בשמחת תורה עם ספר תורה. אחת הנשים שהשתתפו בריקודים סיפרה על ההתעלות הרוחנית שלה. היא אמרה שהיא עצמה עוד לא מרגישה שהיא יכולה ממש לרקוד עם הספר, אך שיתפה בהתרגשות שהייתה זו עבורה לרקוד לצידו. יש להניח שבעוד שנה או שנתיים לכל המאוחר היא כבר תרקוד עם הספר, ובעוד עשר שנים היא בשום אופן לא תרגיש את אותה הרוממות וההתרגשות שהיא חשה כיום. אני חוששת שהבת שלה כבר לא תרגיש את ההערצה הזו, המיוחדת והנשית, שאמה מרגישה כיום לספר תורה.

נכון, גם הגברים שמחים ומתרגשים לרקוד עם ספרי התורה, אך כיוון שהם מרבים לקרוא בה ולגעת בה אין ספק שההתרגשות שונה. אישית אני מרגישה שהמחיר שאנחנו משלמות על המעבר מהסתכלות לנגיעה פשוט איננו שווה בנזק המלך. יש לנו אחריות על דור חדש של יהודים ואנו צריכות לראות שילדינו מקבלים את היהדות הגברית אך גם את זו הנשית. הן בנינו והן בנותינו זקוקים לשילוב המיוחד של מוסר אביך עם תורת אמך.

אני תוהה אם החילון הרב שיש בתוכנו לא קשור לתפקיד הנשי שנזנח, שכן המסר היהודי איננו שלם אם אין בו הצד הנשי. הצד שקצת נשכח בדור האחרון. אולי התורה שאנחנו מעבירים לבנינו ובנותינו נגועה במעט מאותה תִפְלוּת שהזכרתי קודם. אולי חסר לנו התבלין הנשי שחלקו אבד לנו בשואה, חלקו אבד כי התביישנו במסורת שלנו וחלקו אבד כי אנחנו לא פחות טובות מהגברים אז למה שרק נסתכל?

אני טוענת שגם אם הלכתית אין בעיה לנשים לרקוד עם ספר תורה, לעלות לתורה או להניח תפילין, אנחנו צריכות לשקול את העניין בכובד ראש, לראות מה הרווח אך גם מה המחיר של השינוי ממנהג אִמותינו. גם אם אנחנו מרגישות שהיהדות הנשית של פעם לא מספקת אותנו ואנחנו זקוקות ליותר מזה, בואו נחשוב לאיזה כיוון להתפתח. למה דווקא לעשות מה שהגברים עושים? למה להכפיל את מה שכבר יש? אולי נוכל ליצור עולם נשי יהודי עמוק יותר ומתאים לרוח הזמן בלי לאבד את היהדות הנשית הכה חשובה ויפה.

רינה בקשי היא מדריכת סיורים על נשים בירושלים ומאסטרנטית באוניברסיטת אריאל

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באוקטובר 2014, ב-גיליון נח תשע"ה - 898 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.

  1. 1. אני לא מחבבת את עניין המסורת הנשית שסותרת את ההלכה. ההלכה קודמת, בעיני, למנהגי טעות שהשתרשו. זה נכון גם למסורת המזרח, שאני, כמרוקאית, אוהבת ממש- אם יוכח שיש משהו שנתקבע במרוקו כמנהג טעות, והוא סותר לחלוטין את ההלכה היבשה, מגוחך בעיני יהיה לדבוק בו.
    ההלכה היא העיקר. כל השאר יכול להיות יפה ומבורך, אבל לא כאשר הוא סותר את המהות העיקרית.

    2. אני לחלוטין מזדהה, רגשית, עם האמירה על המקום הצופה והנשי. אמנם דווקא בהקשר של שמחת תורה אני לא מצליחה להרגיש זאת, אבל כן במקומות אחרים. עם זאת, כל עוד זה לא סותר את ההלכה- שהיא, כאמור, המהות- טעות בעיניי לעצור את מי שרוצה לחוות את זה אחרת.

    תמיד יש מחיר לפריצת שער. כאשר פרצו נשים את שערי ההשכלה והקריירה כל המשפחה שילמה מחיר, וגם האשה עצמה. ועדיין, יש נשים שמוכנות לשלם את המחיר הזה, וזה בסדר. יש נשים שעד היום מסרבות לשלם את המחיר הזה, וגם זה בסדר גמור. מה שחשוב הוא שהיום יש לנו את המקום לבחור. באותה מידה, נשמע לי משעשע לדאוג שיאבד המקום הנשי הצופה. אל דאגה: הוא לא. תמיד תהיינה נשים שתצפנה. מה שחשוב הוא שתהיה לנו הבחירה.

    ולגבי ההתרגשות- זה משעשע: אני מאמינה שפעם נשים ממש התרגשו ללמוד באוניברסיטה. זה היה חדש, והן פתחו שער. אני תוהה אם מישהי מהן חשבה "חבל שבשביל הנכדה שלי זה כבר יהיה טריוויאלי שנשים יכולות ללמוד, והיא לא תחווה את ההתרגשות הזו."

  2. 1) להסתכל זה מתסכל.

    2)חגית- בעיניין ההלכה בספרדית המקורית וטעויות שנובעות מפסקי הלכה בימינו כדאי לקרוא בספר "דברי שלום ואמת" של הרב שלמה טולדנו.

  3. קראתי את דבריה הכנים והמרגשים של רינה בקשי במוסף שבת של מקור ראשון. אין ספק שהדברים מעניינים ומעוררי מחשבה. ועם זאת אני מבקשת – תנו לנו לבחור. אינני מפקפקת בחווית ההתעלות שחשה הגב' בקשי מן ההסתכלות לבדה, ואני מבקשת את אותו האמון ביחס לנשים שמעידות שהחוויה שלהן בהסתכלות פסיבית בלבד – חסרה, מתסכלת ומקטינה. אין דרך אחת לעבוד את ה' – לא דרך 'גברית' אחת, ולא דרך 'נשית' אחת. יש מי שהפלפול הליטאי ממלא את נפשו חיים. יש מי שלמדנות והקפדה בהלכה לבדן, אינן ממלאות את נפשו, והוא זקוק לדרכה הסוערת של החסידות. וכי אחד מהם פחות 'גברי' מרעהו?
    השיח הנשי הפנימי הזה הוא חשוב ומשמעותי. הקולות המגוונים שבו, והדרכים השונות של כל אישה אל אלוקיה באים בו לידי ביטוי. ובלבד – שהשיח יהיה קשוב לקולות השונים, ושיתאפשר לנשים לבחור את דרכן במסגרת ההלכה, מבלי לקבוע מה 'נשי' או 'לא נשי', ומבלי להתיימר לשפוט כוונות, מניעים וחוויות רוחניות.

  4. אם כבר מדברים על צפייה מהצד אז נראה לי שהפעם בתור גבר -שמגיב קבוע באתר- אצפה מהצד על הדיון כאן בין הנשים על תחושותיהן ודעותיהן בנושא עבודת ה' שלהן רק אעיר לגבי שני נקודות בתגובתה של ד"ר תמר מאיר והנקודה הראשונה היא מה שכתבה לכותבת "תנו לנו לבחור"

    היא הנותנת שרינה בקשי הכותבת אכן כותבת מתוך המקום של הבחירה והיא מציינת שבקהילתה הנשים רקדו עם ספרי תורה בהקפות בשמחת תורה וכתיבתה באה מתוך המקום של האפשרויות והבחירה ולא מתוך מקום של "להצדיק את הדין" על כך שלא מאפשרים לה לבחור

    הנקודה השנייה היא לגבי "ומבלי להתיימר לשפוט כוונות ,מניעים וכוונות רוחניות"-מדובר בטרוניא קבועה כלפי בעלי העמדה השמרנית בנושא הפמיניזם הדתי מדוע הם מתיימרים לבחון כליות ולב דווקא של נשים הרוצות להניח תפילין למשל ולא על גברים בנושאים אחרים

    אך הטרוניא איננה נכונה-גם גברים שירצו לנהוג בניגוד למקובל וירצו להחמיר על עצמם יותר ממה שהם חייבים או ממה שהציבור נוהג יהיו תחת עין בוחנת וידועה במיוחד בהקשר זה ההלכה בשו"ע שרק המפורסמים בחסידות יניחו תפילין של רבינו תם ועוד כיו"ב ענייני יוהרא בהלכה.

    מי שנוהג בחומרות יתירות או במנהגים שאינם מקובלים יסתכלו עליו כך ויתהו על קודקודו בין אן מדובר בגבר ובין אם מדובר באשה.

  5. אני משפשף את העיניים ולא מאמין.
    איך זה שבקלילות ובפשטות חדרה לעיתון הזה, תעמולה ריאקציונרית, מהסוג שהולם את הכותבות שעובדות בשביל הרבנית מלמד.

    דוקטור חנה קטן, מאחורייך!

    • לר' דרול

      האם הכוונה היא שאמור להתפרסם אך ורק מה שמקובל עליך? מקומך ב"הארץ" הנציג של העיתונות הליברלית המקבלת כל דיעה (כל זמן שהוא מתאים לדעתו).

      ישר כח לרבנית רינה – גם עבור התבונה וגם עבור האומץ לפרסם דברים כל כך אמיתיים

      ראובן מילר

  6. הערה חשובה לתגובתו של דרול שמיועדת בעיקר לשאר הקוראים:

    אני אומנם לא דובר של העיתון או משהו בכגון דא ואת דבריי אומר כהתרשמות של קורא קבוע ואומר כך שלהתרשמותי המוסף הזה עושה משהו יפה מאוד והוא מביא מבחר של עמדות ודעות מכל קצוות הקשת של הציבור הדתי בין אם מדובר בעמדות שמרניות ובין אם מדובר בעמדות ליברליות (שאני אישית נמצא עם האחרונות בויכוח קשה )

    הדיון הוא בין העמדות השונות ולעיתים הקוטביות ודומני שבניגוד לתגובות מסוגו של דרול ודומיו כאן בין מגיבי האתר אין מטרת המוסף להיות במה בלעדית או שופר של הפלג האולטרה ליברלי בציבור הדתי ולכן המאמר הזה הוא טבעי לאווירת הדיון שמעורר המוסף ובניגוד לתגובתו של דרול לא מדובר ב" תאונת דרכים"

    כשם שיש במוסף במה למאמרים ברוח הפמיניזם הדתי (כמו מאמריקה של פרופ' ורד נעם ) כך יש בו גם מאמרים מסוג זה

    דומני ש"מוסף שבת מקור ראשון" מיועד בדיוק בשביל דיונים כאלו ולא מיועד להיות ביטאון החצר של. הדתיים הליברלים ושלהם בלבד

    אני סבור שגם אם עורך המוסף היה נשאל על כך זה מה שהוא היה עונה

    לתשומת ליבו של דרול ומגיבים פוטנציאלים ברוח תגובתו

  7. התכוונתי בסוגריים "מאמרייה" ויצא מה שיצא בגלל הכתיבה האוטומטית בסמארטפון אז זה התיקון

  8. ההקפות - הכנה לקריאה או המשך לה?

    בס"ד ה' בחשון ע"ה

    הגב' רינה בקשי, מעלה רעיון מעניין: השגת הדבר מקהה את רגש הגעגועים, המתעצם דוקא כשעומדים ממרחק. בעצם ייתכן שהרעיון הזה עומד ביסודו של עצם מנהג ההקפות בשמחת תורה. אף שכל אחד עולה לתורה ביום זה , קודמות למגע עם התורה ההקפות והריקודים המביאים להעצמה של רגש האהבה לתורה, ורק אחרי שהלב מתמלא בהתלהבות ניתן לגשת את התורה ולקרוא בה.

    יש להמשיל את ההקפות שמקיפים ישראל את התורה לפני קריאתה, להקפות שמקיפה הכלה את החתן לפני החופה. העצמת הכיסופים לקראת המפגש וההתאחדות.

    כל זה לפי מנהג אחינו האשכנזים. ברם, אצל הספרדים, אין הכלה מקיפה את החתן במעמד הנישואין. אף ההקפות של שמחת התורה נערכות אחרי קריאת התורה או אחרי תפילת מוסף (וכן אחרי מנחה וערבית כמנהג האר"י). נראה שלהקפות הספרדיות יש משמעות שונה. לא הכנה לקריאת התורה, אלא רצון שלא להיפרד מהתורה אחרי שקראו בה, להמשיך את ההתעלות שהיתה בקריאת התורה אל חיי המעשה היומיומיים.

    כך או כך, מלוות ההקפות בתפילה: 'אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, אנא ה' עננו ביום קראנו'. הספרדים מוסיפים אחרי כל הקפה תחינה ארוכה, שבה מבקשים מה' שנזכה להגשים בחיינו את הערכים הגלומים בספירה שכנגדה מכוונת אותה הקפה – שנזכה לחיות חיי חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

    אולי יש להציע שהנשים – שכדברי הכותבת, קרובות יותר לעבודת הרגש, ולמודות מקדמת דנא באמירת תחינות אישיות – לא תסתפקנה בצפייה בלבד בהקפות, אלא תמלאנה אותן בתוכן של צפייה ותפילה, אם בתחינות שבמחזורי הספרדים, או בתחינות אישיות מקוריות, בהן תבקשנה על עצמן על משפחתן ועל כלל ישראל, שנזכה לחיים שיש בהם הגשמה של ערכי התורה!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    ההסתייגויות של חלק מפוסקי ההלכה מריקודי נשים עם ספרי תורה, מסוכמות בתשובתו של הרב שי פירון, 'ריקוד נשים עם ספרי תורה', באתר 'ישיבת פתח תקוה'. רבה של ירושלים, הרה"ג אריה שטרן, מביא את הוראתו של הרה"ג יעקב אריאל שניתן להציב ספר תורה בעזרת הנשים שסביבו תרקודנה הנשים (ראו: אריאל הורוביץ, 'הפיתרון הוא רבנות חיובית', באתר זה. בהערתי, שם, ציינתי להוראה דומה של הרה"ג נחום רבינוביץ)

    • תפילת הנשים בעת ההקפות

      על ההקפות כעת רצון לתפילה, למדים אנו גם ממנהג הנשים במרוקו:

      'בליל ההקפות נהגו הכלות "הטריות" והצעירות שזה עתה נישאו, לבוא להקפות עם חמיותיהן ואימותיהן לחזות ב"הרקדת הספרים" (א-תסטיח דספרים), וזו היתה גם שעת רצון לבקש רחמים ואיחולים על הבנות והכלות'

      (רפאל בן-שמחון, יהדות המגרב – מסורות ומנהגים במחזור השנה, ירושלים תשנ"ח, עמ' 401)

      אף ביום באו הנשים לצפות ב'הרקדת הספרים', וכך מתאר בן-שמחון:

      'גם הנשים מצטרפות לשמחה ונדחקות כולן בכניסה לבית הכנסת, כי לא היתה עזרת-נשים. הן זורקות סוכריות על הקהל ועל ספרי תורה, כאשר הזקנות משמיעות קריאות גיל של יו! יו! יו!' (שם, עמ' 409).

      [נראה שמנהג זריקת הסוכריות נגזר מהמנהג לזרוק על הילדים תפוחים קטנים בחג השבועות או בשמחת תורה. ראו בספרו של פרופ' דניאל שפרבר, מנהגי ישראל – מקורות ותולדות, ו (תשנ"ח), עמ' קמ-קנד.

      שפרבר נוטה לדעתו של אברהם יערי (בניגוד לדעת ר"ש ליברמן) שראשיתו של המנהג היה בחג השבועות, חג מתן תורה, והוא נזכר כמנהג ישראל כבר ב'מלשינות המן' המתוארת במדרשי מגילת אסתר וב'תרגום שני'. וכך מתואר המנהג ב'מדרש אבא גוריון' (מצוטט ע"י שפרבר, שם, עמ' קמה, הערה 18): 'בסיון עצרתא וסלקון לאיגרא וזרקין חזורין, וחוזרין ומלקטין אותן ואמרין: הכדין יתלקטון בניהון מן בנינא' {= בסיון עצרת ועולים לגג וזורקים תפוחים קטנים, וחוזרים ומלקטים אותם ואומרים: כך ילוקטו בניהם מבנינו}.

      לפי הסברו של המדרש, לא נועדה זריקת התפוחים רק כדי לשמח את הילדים, אלא יש בה מעשה סמלי המלווה בתפילה: 'כשם שמתלקטים תפוחים אלה – כך ילוקטו בני ישראל מתוך אומות העולם'].

    • הקפות - בסוכת המשפחה, סביב עריבת-הלישה והנר-הדולק!

      מנהג, שהוא כנראה ייחודי ליהודי מרוקו, מתאר רפאל בן-שמחון:
      'אחרי שחוזרים מההקפות שנערכו בבית-הכנסת, נוהגים יהודי מרוקו לערוך הקפות שניות, והפעם "הקפות ביתיות", כל משפחה עורכת בסוכתה הקפות, שבהן משתתפים כל בני הבית. הקפות אלה נקראות "א-תדוויר פ'סככא" (ההקפות בסוכה), שבהן לוקחים חלק, במיוחד הכלות והחתנים החדשים.
      מתוך הסוכה מוציאים את השולחן החוצה, ובמקומו מניחים עריבה… המשמשת ללישת הבצק. את העריבה מניחים במרכז הסוכה, ובצורה הפוכה כשהתחתית שלה כלפי מעלה. עליה מניחים נר דלוק ותקוע בתוך פמוט. אחר כך מקיפים את העריבה, ובד בבד, שרים את המזמור: "הודו לה' קראו בשמו". {= תהלים קה. הוא המזמור ששרים אף בבית-הכנסת בעת ההקפות, כמתואר שם, עמ' 401. ש.צ.ל}.
      בהקפות אלה נושאים את החתן ואת הכלה על כפיים כמו שנשאו ספרי תורה בבית הכנסת, ורוקדים בשירה ובזמרה. גם הילדים הקטנים נוטלים חלק בהקפות אלה, וגם אותם נושאים על כפיים'
      (ר' בן-שמחון, יהדות המגרב – מסורות ומנהגים במחזור השנה, ירושלים תשנ"ח, עמ' 402).

      ההסבר שמציע בן-שמחון למנהג הוא:
      'סיבת הנחת העריבה באמצע הסוכה, היא משאלה, שבזכות מצוות הסוכה, הכלה שתבוא בקרוב לבית חתנה, תביא ברכה בתבואה, הגשמים יירדו בעיתם, הקמח יהיה בשפע, והכלה תזכה ללוש אותו בעריבה המונחת עתה ריקה והפוכה על פיה' (שם).

      לענ"ד נראה שההקפה סביב עריבת-הלישה והנר-הדלוק, באה להבליט את חשיבות תפקידה הדתי של האישה, אם הבית, המופקדת על מצוות הפרשת חלה והדלקת הנר.
      הגברים בבית הכנסת רוקדים סביב ספר התורה ושולחן הקריאה. ההקפות הבייתיות, מלמדות שאף הבית היהודי הוא בבחינת 'מקדש', וכשם שרוקדים סביב ספר התורה, כך יש לרקוד סביב חפצי המצווה הייחודיים לנשים – עריבת-הלישה והנר – ללמדנו שתכלית התורה היא המעשה, ובו גדול ועצום חלקה של האישה, הנותנת לבית את צביונו היהודי.
      הן בבית-הכנסת והן בסוכה שליד הבית – שרים את מזמור קה, המתאר את תהליך הגאולה של עם ישראל, ששיאו: 'בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו…'. שמחים בבית הכנסת בלימוד התורה ושמחים בבית ביישומה – גדול תלמוד שמביא לידי מעשה!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • על "הקפות בייתיות" בהקשר אחר לגמרי, סיפר לנו ראש ישיבת-הכותל, רבי חיים ישעיה הדרי נר"ו, בשמחת התורה בשנת תשל"ז.

      הוא סיפר על הסבא של שני תלמידיו, האחים ר' דוד ור' יצחק הנשקה, שבא לגרמניה ממזרח-אירופה. באותה קהילה באשכנז לא נהגו במנהג ההקפות בבית הכנסת. מה עשה הסבא שלא רצה ליטוש את מנהג אבותיו?

      כששבו בני המשפחה מבית הכנסת הבייתה – ערכו את שבע ההקפות בשירה ובשמחה סביב שולחן החג!

    • ובהונגריה: זריקת תפוחים, אגוזים ו...מים!

      המנהג הקדום לזרוק פירות לילדים בשמחת תורה, התקיים גם בקהילת גאלאנטה שבהונגריה (כיום סלובקיה), וכך מתארת ד"ר ניצה אסתר קאליש:

      'למחרת נמשכו הריקודים וההקפות כל היום עד הצהריים. אחרי ההקפות בבית הכנסת הגדול היה שמש בית הכנסת טאובר באצ'י עולה לעליית הגג של בית הכנסת {כדברי המדרש: 'סלקין לאיגרא'! שצ"ל}, שהיה בה חלון הפונה לחצר. מבעוד מועד היו מוכנים בה שלושה דליים. האחד עם תפוחי עץ, השני עם אגוזים והשלישי עם מים. כל הילדים היו מתאספים למטה בחצר, ואובר באצ'י היה זורק מלמעלה תפוחים ואגוזים לסירוגין, והילדים היו ממהרים לאסוף את השלל, רגע לפני שהוא שפך עליהם מים מהדלי. מצהלות הילדים היו נשמעות מרחוק בעת שהתחרו ביניהם מי ליקט יותר אגוזים תפוחים, ובעיקר מי הצליח לא להירטב'

      (נ"א קאליש, 'משיב נפש – משפחת קאליש, גלנטה', ירושלים תשע"ד, עמ' 84)

      {ר' שמשון הערשלע הלוי מאוסטרופול, בעל 'עין הקורא', מצא רמז למנהג בדברי התורה על מעמד הר סיני: 'אתם ראיתם' – 'את"ם' ראשי תיבות: אגוזים, תפוחים, מים}

  9. ש.צ שלום רב

    לגבי סוף דבריך-דומני שצריך לומר את הדברים בצורה ברורה יותר:

    ההתנגדות של חלק מהרבנים לעניין ההקפות עם ס"ת של נשים היא פחות בגלל המנהג המופיע ברמ"א לגבי נשים נידות ומגעם עם ס"ת -מה שמובא במאמר של הרב פירון שהבאת- ויותר בגלל העניין ההנהגתי שבדבר שלא מתלהבים בלשון המעטה מלתת פתח ולו כמחט סידקית לחלק מהתנועות והפעילות שמעוררות את הנושא

    היות ובלא מעט מהמקרים המעוררות של הנושא הן פעילות פמיניסטיות רדיקליות שרוצות לרקוד עם ס"ת בתור פתח לפריצת גדר של ממש בהלכה בהמשך התוכנית שלהן הרבנים מתנגדים לכך ולא רוצים בצדק גמור לתת גושפנקא ולו קטנה לתוכניות אלו

    ברחבי הרשת כבר ראיתי שיש מניינים כאלו שכבר החלו בקריאה בתורה לנשים במהלך החג והעלאת "כלות תורה ובראשית" וזאת למרות שאפילו היינו אומרים שהדין כיום שאשה עולה למניין שבעה הרי שאין זה המצב בקריאה של שמחת תורה

    לכן אני מבין היטב את הרבנים שנזהרים בעניין ולא רצים לעודד את זה למרות שלולי חשש זה הרעיון לשתף נשים כמה שיותר בשמחת החג בדרך החלקה לגמרי מצד ההלכה* הוא רעיון טוב וחשוב וקדוש ויפה גם הרעיון המובא בשם הרב יעקב אריאל שליט"א.

    *גם אליבא דהמקפידים על המנהג המובא ברמ"א יש פתרונות המניחים את הדעת ואכמ"ל

    • הרב פירון מזכיר שם חשש נוסף, שכיום מצוי שמגיעות לבית הכנסת נשים בלבוש לא צנוע, ולא ראוי שתרקודנה לפני התורה בלבוש כזה.

      דבריה של גב' בקשי, על נשים המבכרות לצפות בריקודי הגברים, מעוררים שאלה: מה יעשו בקהילה שבה חלק מהנשים רוצות לצפות בריקודים בבית הכנסת וחלק רוצות לרקוד בעצמן. האם יש לפתוח לרווחה את הוילון בשביל החפצות לצפות, או לסגור את הוילון לטובת החפצות לרקוד?

      ואולי ישלימו אלה את אלה: הצופות תעמודנה בקדמת עזרת הנשים ובכך תסתרנה את הרוקדות מעיני הגברים! כחזונו של הראי"ה קוק שריבוי הדיעות הוא שמביא את ההשלמה ההדדית!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  1. פינגבק: בתגובה ל"מחיר הנגיעה" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: