זכור: יש גבול לפרגמטיות | אלי פיינסילבר

מצוות מחיית עמלק מלמדת שבניגוד למקובל בעולם המודרני המקדש את היעילות – בחיים קיימים ערכים מוחלטים שאינם ניתנים לכיפוף. קריאה לפוליטיקה אחרת

העולם המודרני נכווה קשות מהפונדמנטליסטים, מהמאמינים הרדיקלים ומהטיפוסים הלאומנים. כל אלה הסבו אבדות רבות מספור בגוף ובנפש במשך ההיסטוריה בכלל ובמאות השנים האחרונות בפרט. לכן הגיעה החברה למסקנה נבונה – אם נהיה פרקטיים, אם רק נחשוב על המסקנה האופרטיבית ועל התועלת המעשית שבכל דבר, יהיה טוב יותר לאנושות כולה. "בכביש אל תהיה צודק – היה חכם". תהיה פרגמטי במקום להתעסק בעקרונות.

נראה שיש סימוכין לגישה זו גם מהמקרא. זו, הרי, תמצית עניינו של איסור נטירה (ויקרא יט, יח) – אמנם חברך התנהג כלפיך בצורה מאוד לא נעימה ואפילו לא הוגנת, אך אל לך להחליט שמעתה מערכת היחסים שלכם תתבסס על מעשה קטן, עלוב וחסר משמעות זה. אדרבה, עליך להתעלות מעל המקרה הבודד ויוצא הדופן הזה ולהמשיך להתנהג כלפיו באותה חביבות ונעימות, כאילו לא אירע דבר. ייתכן מאוד שמעשהו גובל באכזריות, אך עליך לשכוח את העבר. עליכם לחיות עוד שנים רבות זה במחיצת זה, וחבל – וליתר דיוק: אסור – לתת לנבזיות זו לקלקל את האווירה.

גם במדינת ישראל יש המאמצים גישה זו, וחותרים מכוחה להגיע להסדר עם שכנינו הערבים המתגוררים ברחבי ארץ ישראל, בבחינת "הבה נשכח את העבר ונשית את דעתנו אל העתיד הכלכלי והטכנולוגי היעיל, החביב והנחמד הממתין לנו מעבר לפינה – אם רק נאפשר לו להגיע". אך לא רק כלפי חוץ, גם כלפי פנים נשמעים קולות כאלו. גם בתחום זה מודאגים מאוד מכל קיצוניות ומכל דבקות־יתר באידיאולוגיה. האופנה העכשווית היא להפוך את מדינת ישראל למדינה יעילה. עידן האידיאליזם הצרוף תם, וכעת אפשר לשפר את הצדדים הטכניים של המדינה. ודאי, אין הכוונה שיש להפסיק להתנהג באופן מוסרי חלילה, אך מעתה עלינו למדוד את סולם ערכינו לפי הקריטריון הפרגמטי בלבד.

העמלקיות מכריחה להעמיק את תפיסתנו הערכית. ניצחון עמלק, ג'ון אוורט מיליי, 1871

העמלקיות מכריחה להעמיק את תפיסתנו הערכית. ניצחון עמלק, ג'ון אוורט מיליי, 1871

זכירה אידיאולוגית

כנגד חשבונאות תועלתית זו מצווים אנו "זכור את אשר עשה לך עמלק", ואם אין די בכך, נוסף גם האיסור "לא תשכח". דווקא כאן בולט הניגוד שבין המצווה הפרקטית למחות את עמלק, שכלל איננה נוהגת למעשה היום, ובין המצווה העקרונית של הזכירה, התקפה תמיד. מצווה זו מכריחה אותנו לזכור – אולי אף למורת רוחנו – שיש דבר כזה "רוע מוחלט", שאכן קיימים יצורים אנושיים ששאיפה של רשעות טהורה מקננת בלבבם. הם אינם מרשיעים כדי להרוויח משהו. הם מוכנים לספוג אבדות ובלבד שיצליחו להפיק את זממם. אין צורך ללכת רחוק מדי; מכונת ההשמדה הנאצית המשיכה בחיסול היהודים במלוא הקיטור גם בעת שהנאצים נחלו תבוסות במלחמה.

כל עוד נדמה לנו שהרשעים מנסים להגיע להישגים מסוימים, משתדלים אנו להשקיטם על ידי מילוי רעבונם וסיפוק צורכיהם. כשעדיין שרויים אנו במקסם הכזב שלפיו יש סיבה מציאותית מסוימת להתנהגותם המנוולת, ממשיכים אנו במלוא המרץ לפעול לסילוק הסיבה, מתוך תקוות שווא שכך תיפתר הבעיה. אך מצוות "זכור" מכריחה אותנו להיפגש עם האמת, קשה ככל שתהיה: יש ישות לאומית שבה אין כל אפשרות להפריד בין הרשעים לרשעות עצמה, והאחד כרוך בשני בקשר בל־יינתק, עד רמת הפרט, "מאיש עד אשה, מעולל עד יונק" (שמואל א טו, ג).

ייתכן שלא נעים להודות בכך, אולי קשה להבין זאת, אך זוהי מהות המצווה והגדרתה – להאמין שקיימת איכות־חיים נוראה שכזאת, שכל מטרתה היא להרוס, לקלקל ולייסר – לשמהּ, מבלי שתפיק מכך כל תועלת ממשית, מלבד עצם ההנאה הסדיסטית שבדבר. ממילא ברור שכל ניסיון לרצות אותה באמצעות הבטחות שונות – טעות גמורה היא. גם אסור להתייחס למעשיה בסלחנות או מתוך לימוד־זכות, מפני שהם מבטאים תכונה עקרונית, מהותית, שאיננה יכולה להיתקן אלא במחיית נַשָּׂאיה.

אין כאן זכירה ארכיאולוגית־היסטורית, כי אם ידיעה אקטואלית מאוד, הרלוונטית היום בדיוק כפי שהייתה בעבר – ואולי אף יותר מכך.עיקר מטרת הזכירה נועד כדי לגרום לנו להפנות את המבט פנימה, אל תוכנו, להכריח אותנו להיות מה שאנו צריכים ואמורים להיות. בימים כתקנם אפשר לנהל את החיים גם עם מוסריות בינונית, הקובעת את גדריה על פי תוצאותיה המעשיות בלבד. לפי זה, חציית כביש שומם באור אדום באישון לילה, למשל, איננה יכולה להיחשב לעברה נוראה, מפני שבפועל אין כל סכנה ממשית בדבר. המבט הטכנוקרטי איננו מצליח למצוא בזה פגם, ואף לועג ל"פנאט" המדקדק ב"קטנות" ומתעקש להמתין עד שהרמזור יתחלף.

העמלקיות מכריחה אותנו להעמיק ולשכלל את תפיסתנו הערכית. אין שום דרך לנצח את הרשעות הדווקנית, הדבקה במסירות בעקרונותיה, כי אם בהעמדת סולם ערכים נגדי, בבחינת "זה לעומת זה". המלחמה לא תנוצח באמצעים טכנולוגיים, גם לא בפטנטים ובנוסחאות־פשרה מתוחכמות, מפני שהיא איננה מתנהלת כלל בשדה הקרב, אלא בעולם הרעיוני־אידיאי־מוסרי. את הרוע העצמי ננצח רק אם נשאף לטוב העצמי והמוחלט – לא פחות מכך. אי אפשר לטעון כנגד היריב שהוא מושחת מיסודו ושאסור לוותר לו, בעוד אנחנו מוותרים לעצמנו ו"מעגלים פינות" בכל מקום שבו נדמה שחוסר־מוסריותנו איננו מזיק כל כך.

אנו מצווים למחות את עמלק דווקא בשעה של שקט ביטחוני, בזמן שאין הוא מפריע לאף אחד, "בהניח ה' א־לוהיך לך מכל אויביך מסביב". במצב אידילי זה אין כל אפשרות למחות אלא אם כן נזכור מדוע מלחמה זו מוצדקת לחלוטין ומהווה קו רציף ועקבי של כל תפיסת עולמנו. רק אם נבין שחצייה לא זהירה בכביש מהווה חטא עצמי, גם כשלא נשקפת כל סכנה ממשית – רק אז נוכל לזהות את הרוע העמלקי כבעיה מהותית, גם אם אין הוא מציק לנו כרגע. רק כשיהיה ברור שהזלזול בערכם של החיים חמור לאין ערוך מעצם ההסתכנות; רק כשנרגיש שכל פגם מוסרי הקיים בנו הוא בלתי נסבל ומוכרח להיתקן מיידית, גם ללא קשר לתוצאותיו ההרסניות – נוכל לבוא לעמלק בטענה שעצם קיומו מהווה בעיה מהותית, הדורשת טיפול מיידי, גם אם כרגע אין הוא מפריע לאף אחד.

מעבר לטכני

המציאות היומיומית מטעה אותנו לדמות שניתן להסתדר בחיים בינוניים, שאפשר לבנות את המציאות מתוך תביעות מוסריות שאינן חורגות ממה שהחיים הרגילים תובעים. אך העמלקיות מכריחה אותנו לשאול את עצמנו מדוע ועל מה אנחנו נלחמים. היא דורשת מאיתנו להשיב לעצמנו תשובות מהותיות, ברורות ועקרוניות, החודרות עד השיתין. עמלק הוא כלי רדיקלי בידי ההשגחה הא־לוהית, המאלץ אותנו לשנות מן היסוד את הגדרותינו המוסריות ולהוציא לפועל את סולם ערכינו בצורה מלאה ועמוקה.

זכר עמלק והבנת תפקידו אינם נשארים נושא לעיון של אנשי הגות בלבד, אלא אף מייצרים נפקא־מינות למעשה באופי הנהגת הפוליטיקה הישראלית בכל הדורות, "מדֹר דֹר". המלחמה בעמלק מבררת שהמוסריות הפרקטית לא רק שאיננה האמת הצרופה, אלא אף איננה פרקטית באמת. אדרבה, דווקא הדבקות העקשנית בעולם ערכי עצמי־מהותי היא המפתח להצלחה הממשית.

ייתכן שבימינו אין הדבר כל כך אופנתי, אך אין בכך כדי לשנות את העובדות, את עצם מבנה המציאות. אם נמשיך לראות את כל צרותינו כבעיות טכניות בלבד, הזקוקות ממילא ללא יותר מאשר פתרון יעיל, פרגמטי וגמיש, היודע בעיקר לתמרן ולהסתדר עם התנאים והאישים בשטח – נחטא לא רק לאמת כי אם גם לחוקי המציאות, ולבסוף אף ננחל תבוסה. זו בדיוק תפקידה של העמלקיות: להודיע לנו שמצוקותינו יבואו על פתרונן רק כאשר נראה אותן כסימפטומים של חסרונות מהותיים שלנו, כתשקיף של ליקויים שורשיים של חיינו, הדורשים ממילא גם פתרון בתחום העקרוני־רעיוני־השקפתי. עניין זה מתברר בחריפות במגילת אסתר.

מרדכי המסרב לכרוע ולהשתחוות איננו דתי־קיצוני המסכן את האומה כולה בהתנהגותו חסרת האחריות, אלא אדרבה – הוא המחזיר לאומה את הכרת ערכה וכבודה, הוא המזכיר לעם שאת בעיית המן לא ניתן לפתור באמצעים דיפלומטיים או ארגוניים־לוגיסטיים. דווקא נחרצותו של מרדכי לחדור לשורש הבעיה וסירובו לטשטש את מקורותיה הרשעותיים המוחלטים – דווקא היא המביאה בסופו של דבר לתיקון הממשות ולתשועת ישראל.

אמת, צריך לדעת גם להתפשר, להתייעל ולהתגמש לפי התנאים בשטח, אך אוי לנו אם המחשבה הפרגמטית הופכת להיות הקריטריון לקביעת המדיניות. עולם הפוך הוא כאשר משרד החוץ מכתיב לממשלה את המדיניות, ומשרד הפרסום הוא המסביר ליצרן מה עליו לייצר.

כאשר אסתר מנסה בהמשך להניא את מרדכי מעקשנותו האידיאולוגית, היא מקבלת ממנו שיעור מאלף: ודאי, חשוב מאוד לשמור על מערכת יחסים נעימה עם מלכות אחשוורוש, מה גם ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"; אך רק בתנאי שהדבר מהווה חלק מסולם ערכים מוחלט, ברור ומוצק. אם מלכות פרס מתבררת כחממת גידול לרשעות עמלקית, מחויבים אנו לומר את האמת – "המן הרע הזה" – גם אם הדבר מביך את אחשוורוש, גם אם זה לא נעים.

פשיטא שאין כל אפשרות להפליל בצורה כה חריפה אלא אם כן המאשים חף בעצמו מכל פשע. התעלולים הפוליטיים המתוחכמים ביותר יצליחו רק כאשר ניצבים הם על יסוד מוסרי מוצק. לכן אסתר מבקשת גיוס ערכי של האומה כולה, "וצומו עליי… שלושת ימים", וכמובן לא עולה על דעתה להוציא את עצמה מן הכלל – "גם אני ונערותיי אצום כן". רק מתוך "דברי הצומות וזעקתם" מסוגלת היא ללבוש מלכות, לפעול במסדרונות הפוליטיים ולמצוא את העוז ואת הביטחון הנובעים מוודאות צדקת הדרך לחשוף את צבעו האמיתי של המן. או אז מתברר כיצד הניתוח הכירורגי־אידיאי המסובך הזה שבתוך ארמון המלוכה, דווקא הוא ההופך את אחשוורוש לגדול המסייעים לגאולת ישראל.

מצוות זכר עמלק ממשיכה להתקיים עבורנו, להכריח אותנו לזכור שכל רצונותינו הטובים יוכלו לצאת אל הפועל בצורה שלמה רק אם נהיה מוכנים גם לבער את הרע בכל מקום שהוא – בקרבנו ומחוצה לנו. "אוהבי ה' – שנאו רע". רק אז יבואו כל בעיותינו הכלכליות, הביטחוניות, הפוליטיות, הדמוגרפיות, הסוציאליות ומה לא על פתרונן השלם ובר־הקיימא, ו"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".

הרב אלי פיינסילבר הוא ר"מ במכינת "נטע שורק"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב אדר ב' תשע"ד, 14.3.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 באפריל 2014, ב-גיליון צו תשע"ד - 866 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: