אם שותים לא מתפללים | דרור בונדי

בניגוד לכהני בכחוס שאומנותם בשתייה, מצווים כהני המשכן שלא לשתות; בניגוד למיסטיקנים השואפים לאחד, נקראים הכהנים להבדיל

עכשיו שעבר פורים וכולם מפוכחים נראה לי שכבר אפשר לדבר על זה: שכרות וקדושה – הילכו יחדיו? ודאי, "יין ישמח לבב אנוש" ויותר מדי יין לא עושה טוב לראש, אך מה בדבר שיכרון כאמצעי לחוויה דתית? בעידן הניו־אייג' הולכים ומתרבים הקולות הקוראים לשימוש באמצעי שיכרון כדי לזכות לחוויית שיכרון דתית, ויש מהם שאף מצביעים על מרכזיותו של היין בעולמה של היהדות כראיה לכך.

כיון שאדי פורים עוד באוויר, אפתח בקטע מצחיק התומך בגישה זו. כך כתב פלוטארכוס (בערך 127־46), הסופר והפוליטיקאי הרומאי, בספרו מוראליה, תחת הכותרת "מיהו אלוהי היהודים":

הזמן והאופי של החג הגדול ביותר והמקודש ביותר שלהם מתאים לבכחוס. הרי כאשר הם חוגגים את מה שמכונה צום, בשיא הבציר, הם עורכים שולחנות עם מגוון פירות בתוך סוכות ובקתות מעוטרות, במיוחד בגפנים ובקיסוס… אני סבור שגם השבת איננה לגמרי חסרת קשר לדיוניסוס… הם עצמם מעידים על העניין כאשר הם חוגגים את השבת, במיוחד כשהם מזמינים זה את זה לשתות יין ולהשתכר. ואם נמנע מהם לעשות כן משום שהם טרודים בעניין כבד יותר, הם נוהגים לפחות לטעום מן היין. יהיו כאלה שיטענו שאלו השערות בלבד, אך ישנן טענות נוספות שתוכחנה ללא ספק את האמת שבדבריי.

עליתי עליכם, אומר הרומאי, אתם עובדים לאל היין! ראיתי ענבים בסוכות שלכם (מיד אחרי הצום!), ובשבת אתם ממש שותים כדי להשתכר (רק שלפעמים אין לכם זמן ואתם מסתפקים בטעימה). אז אל תעבדו עליי עם כל המילים האלו על בורא עולם. אני יודע מה עושים עם יין: משתכרים, וכך מתמזגים עם איכותו האנרכיסטית של בכחוס (או דיוניסוס, בשמו היווני).

ואולם, יש גם פילוסופים ומיסטיקנים רציניים ביותר שתיארו בחיוב את הזיקה שבין שיכרון האלכוהול לשיכרון המיסטי. כך, למשל, כתב ויליאם ג'יימס (1910־1842), הפילוסוף הפרגמטיסט האמריקני, בספרו החוויה הדתית לסוגיה, עמ' 275־254:

שליטתו של הכוהל על בני האדם נובעת בלי כל ספק מכוחו לעורר את הכישרונות המיסטיים שבטבע האנושי, המדוכאים כרגיל עד עפר על ידי העובדות הקרות והביקורת היבשה של שעות הפיכחון. הפיכחון מצמצם, מבחין ואומר לאו; השיכרון מרחיב, מאחד, ואומר הן… מביא הוא את האדם מן ההיקף הקר של הדברים אל תוך תוכם, רב הנהרה. יש בו כדי לאחד את האדם עם האמת למשך רגע־ההווה… התודעה השיכורה היא חלק מסוים של התודעה המיסטית… התגברות זו על כל המחיצות הרגילות שבין היחיד ובין המוחלט – בה הישגה הגדול של המיסטיקה.

ג'יימס מתאר את החוויה המיסטית כהתאחדות עם המוחלט, ומתוך כך רואה את האלכוהול כאמצעי עזר להתגברות על מחיצותיה של ההכרה המפוכחת. המיסטיקן הצמא אל שיכרון האחדות עם האלוהות יכול להיעזר בשתיית אלכוהול, להסיר את מחיצותיו ומתוך כך להרוות את צימאונו לאלוהות.

 אדי פורים ושכרות עוד באוויר. ירושלים, תשע"ד צילום: אי.אף.פי


אדי פורים ושכרות עוד באוויר. ירושלים, תשע"ד
צילום: אי.אף.פי

לא תשתה!

על רקע זה בולט בייחודו האיסור המוטל על הכהנים בפרשתנו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ, אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד,

וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר.

וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה (ויקרא י ח־יא).

בניגוד לכהני בכחוס שאומנותם בשתייה, מצווים כהני המשכן שלא לשתות; בניגוד למיסטיקנים השואפים לאחד, נקראים הכהנים להבדיל; ובניגוד למתנבאים שבשיכרונם מדבר האל דרכם, נתבעים הכהנים להורות דווקא את מה שדיבר ה' אל משה. ולא עוד אלא שדווקא כאן, באיסור השתייה במקדש, מדבר ה' ישירות אל אהרן.

האם רק על הכהנים נאסרה שתייה לשם קדושה? לא כך אומר ישעיהו (כח, א־ח):

הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ

אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן…

וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ

כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר…

כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם.

ישעיהו עומד במקדש ומקונן על שרואות עיניו. כהנים ונביאים שותים לשכרה, שוגים ותועים – ורק הוא נשאר לנקות את שולחנות המקדש! לאור דבריי לעיל, ברור כי הכהנים והנביאים הללו משתכרים לשם שיכרון דתי (השוו ישעיהו ה, יא־כג, המקונן על השיכרון הסתמי), ולכן ישעיהו יוצא כנגדם וקורא לנבואת אמת.

ואולי, יש שיאמרו, שתיית היין נאסרה רק כאמצעי, אך הכהן והנביא כמהים אף הם להגיע בלא יין לאותו שיכרון דתי? נראה שספר משלי (כג, כט־לה) ברור בעניין הזה:

לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם?

לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ.

אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים.

אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ.

עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת.

וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל.

הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי

מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד.

יש כאן תיאור חד ונוקב של שכרות לשם קדושה, אך פסוק אחד מוקדש לביקורת חוויית השיכרון הדתית כשלעצמה. השותה רואה חזיונות וחש כי האלוהות מדברת דרכו, אך מחבר משלי מכנה את חזיונותיו "זרות" ואת דיבורי לבו "תהפוכות". לא רק השיכר נדחה אלא גם חווית השיכרון שהוא מחולל.

בין שתוי לשיכור

אברהם יהושע השל (ראו אלוהים מאמין באדם, עמ' 101 ואילך) מתאר את הנביא כהיפוכו של המיסטיקן:

כדי להגיע אל ההתלהבות העליונה צריך האדם לאבד את זהותו. עליו להתפשט מתכונות אישיות על מנת שתינסך בו תכונת האלוהות במלואה. האדם משלם בעד החוויה המיסטית בהכחדה עצמית. העבר הממשי חלף ואיננו, וההווה המופשט לבדו הוא הממשות היחידה. ואילו אישיותו של הנביא, לא רק שאינה נסוגה וכלה, אלא היא נוכחת במלוא ישותה ומעורה בכל כוחות נפשה במה שהיא משיגה.

הפעולה הנבואית היא מפגש של אישיות ממשית עם אל חי. הנביא אינו קולט בלבד, הוא גם נענה. האקט הנבואי הוא לעתים קרובות דיאלוג, ובו יש מקום ותפקיד לתודעת הזמן, לזיכרון המאורעות של העבר ולאכפתיות למצוקה שבהווה. אלוהים כאישיות ניצב מול הנביא כאישיות: אלוהים בפאתוס שלו, והנביא הנתון בתוך התהליך ההיסטורי ומכיר שהוא בעל שליחות אישית לעם מסוים.

המיסטיקן מבקש את החוויה המיסטית, ואילו בנבואה אלוהים מבקש את הנביא, והנביא מגיב ברתיעה; המיסטיקן מבקש אחדות עם האלוהות, ואילו הנביא עומד לפני ה', משוחח עמו ואף מתווכח עמו; המיסטיקן מבקש להתעלות על העולם, ואילו הנביא מבקש לתקן את העולם.

לאור הקשר זה, השל מחדד את הבנת התנגדות התנ"ך לשתייה לשם קדושה כהתנגדות לתכלית ולא רק לאמצעי. כפי שניסח זאת ג'יימס, המיסטיקן מבקש שיכרון של אחדות ולכן נעזר בשיכר, ולעומתו מדגיש השל שהנביא נענה לדיאלוג ולכן מתנגד לראיית השיכר כאמצעי של קדושה. כמובן, "יין ישמח לבב אנוש" – היהדות אינה נזירות. אך התנ"ך מבקש לחלן את היין, לאפשר את שתייתו כאמצעי לפתיחת לבבות ולשיח, ולדחות את ראייתו כאמצעי לחוויה מיסטית.

נראה כי גם בחז"ל נשמע קול ברור בעניין. כך מובא במסכת עירובין (סד ע"א – סה ע"ב):

אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור? … שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך, שיכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך…

הנבואה והתפילה משלימות זו את זו. בנבואה אלוהים פונה לאדם, ובתפילה האדם נענה לאלוהים. התפילה לא נועדה להחליף את הנבואה אלא להמשיך אותה, כשני צדדיו של דיאלוג. ולכן, כשם שכהן ונביא המשתכרים לשם דבקות עובדים עבודה זרה, כך גם המתפלל שיכור – תפילתו תועבה. עבודת ה' אינה שיכרון של אחדות עם האלוהות אלא הקשבה לדברי המלך ודיבור לפני המלך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ט אדר ב' תשע"ד, 21.3.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באפריל 2014, ב-גיליון שמיני תשע"ד - 867 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. ליוונים היה מזל.
    היו להם אלילים רבים ולכל אחד מהם היה פולחן אחר.
    הם היו יכולים להשתכר להפרעה בחגיגות בכחול, ולהיות רציניים יותר בפולחן זאוס או אפולון.

    היהודים המסכנים היו צריכים להלביש על אותה אלוהות, את כל הפולחנים, גם את השיכרות ואת מחולות החשק בכרמים וגם את הקרבת העשירים לחטאת.

    מה הפלא שהיהדות כל כך מתוסבכת ונוירוטית?

    • בכחוס, לעזאזל עם האיות האוטומטי

    • 'הקרבת העשירים לחטאת' – רואה אני שרוחו של האחד במאי שורה עליך…

      השכרות מביאה את האדם לתחושת שוויון. עולמו של השיכור דומה למישור, עד כדי כך שאינו מבחין בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'. גדול וקטן שם הוא ועבד חופשי מאדוניו.

      [אגב, האחד במאי זכה גם לקריאת התורה מתאימה. הוא חל בדרך כלל בפרשת קדושים, בה קוראים: 'ולא תלין פעולת שכיר'. ש.צ.ל]

      • היין המביא לפיקחות

        ההתקרבות אל ה' כרוכה בהרגשת שוויון. המשכן נבנה מתוך שותפות של בצלאל, נציג הבכיר שבשבטים, עם אהליאב, נציג השבט ההולך באחרונה. כשדוד מכרכר ומפזז בכל עוז לפני ה' נופלות המחיצות, ומלך ישראל מוצא את כבודו עם האמהות. ההתלהבות מחדדת את מבטו, ובאמהות הוא רואה את האימהות.

        אף בשבת, כשחוגגים בשמחה ובעונג את בריאת העולם ויציאת מצרים – נפתח ליבו של האדם, וניתן לצוותו: 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך'.

        זכירת השבת על היין, עוזרת לחדד את רגשותיו של האדם ולפתוח את ליבו. היין – כשהוא בא ללא שיעור, הוא משכר. אך כשהוא בא במידה – הוא מעורר, כדברי רבא: 'חמרא וריחני פקחין'. היין מעורר את האדם להתקרב אל בוראו וגם אל בריותיו – 'גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים'.

        כוחה של ההתלהבות הוא כאשר נוצר דיאלוג של 'רצוא ושוב'. היין מעצים את השאיפה להתעלות, אך גם מעצים את ראיית החסרון שבמצבו הקיים של העולם. כך הופך האדם לסולם 'שמלאכי אלקים' הם המחשבות – עולים בעוצמה בשאיפה אל הטוב ביותר, ויורדים בעוצמה של תודעת שליחות אלקית להביא לתיקונו של עולם.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • בין אופיום לסם חיים

          הרליגיוזיות, אכן נמצאת בסיכון גדול של הינתקות מתיקון העולם. האדם מתמלא בחלום על מלכות השמים, וטוב לו בזה.

          לעומת זאת התורה היא 'סם חיים'. היא אינה מסתפקת בדיבורים גבוהים על ערכים נשגבים, אלא יוצקת את הערכים הגדולים לפרטי פרטים ולסעיפי סעיפים – הם המביאים להגשמת הערכים הגדולים בחיי המעשה האפורים.

          • האדם כנהג - ממשיך עול השכל על המעשים

            היין מעצים את ה'אני' של האדם. מעצים את הרגש, את הרצון ואת הבטחון העצמי. זה כוחו וזה הסיכון שבו. האדם נמצא בעולם שבו יש גם אחרים, שגם להם 'אני', ורצונות משלהם. האדם בעולמו הרי הוא כנהג על הכביש. הוא רוצה להגיע ליעדו מבלי להתנגש באחרים. אם ידע לנהוג בזהירות – יגיע הוא ויגיעו עמיתיו למחוז חפצם. עליו,

            הרגש הוא הדלק המניע את האדם; אך צריך לדעת מתי ללחוץ על הגז ומתי לבלום, מתי למהר ומתי להאיט, מתי לנסוע ישר ומתי לעקוף. לכן חייב להיות תיאום, בין כוחות נפשו של האדם ובין שאיפותיו לשאיפותיהם של אחרים. לא ניתן ליצור תיאום אלא כש'המוח שליט על הלב' מווסת את הרגשות והמעשים ומכוונם,

            וכך מסביר הראי"ה קוק את דברי רבי אלעזר: 'מכאן לשכור שמתפלל כאילו עובד עבודת כוכבים' (ברכות לא):

            'על כן גם בשכל עם המעשים חוק האחדות שורר, והמעשים כולם צריכים שיהיו נובעים מן השכל, על ידי הרגש הטהור הבנוי על פי השכל, והמעשים ממנו באים…

            על כן שיכור שאין בו יכולת לשלוט על מעשיו על פי השכל, אם כן אינו ראוי כלל שיאיר עליו בשכרותו אור האחדות… שתפילתו לא תגרור אחריה שלימות המעשים, על כן נקרא עובד עבודה זרה… והשיכור, וכמוהו עובד עבודה זרה, אינם ממשיכים העול של השכל על המעשים, על כן הם דומים בעניינם ושמם'

            (עין איה, ברכות, פרק ה, אות כה)

            .

            • פותחים ב'חונן הדעת'

              ראיית עבודת התפילה כ'המשכת עול השכל אל המעשים', יש בה כדי להסביר מפני בה פותחות ברכות הבקשה בתפילה על הדעת. דעת נכונה, היא היסוד לבניין נכון של הרגשות והמעשים, בניין שיביא לאדם ולעולם אושר וברכה.

              כשפותחים ב'חונן הדעת' מסיימים ב'שים שלום טובה וברכה'!

      • אכן כן. יפה אמרת קארל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: