העט כמצפן | בכל סרלואי

על אף חוויות הזוועה במלחמת העולם, בחר המשורר הפולני להאמין באפשרות הדתית והאנושית לגאולה. קובץ שיריו מציג תהליך מרגש ומסעיר של אדם מוסרי וחכם 

אור יום

צ'סלב מילוש

מפולנית, הערות ואחרית דבר: דוד וינפלד

אבן חושן, תשע"ד, 387 עמ'

 

עַל מנָת להַשִּׂיג בּהֶאָרָה מִיסטִית אַחַת אֶת רֶצֶף הַתּמוּנוֹת

שֶׁיוֹצרִים הַגּוּף הַחַי והַמַּתֶּכֶת הַמּוּנַעַת,

יֵשׁ לַעֲצֹם עֵינֵיִם.

להַבִּיט בַּדּבַרִים מִצִּדָּם הַחִצוֹן

באופן נדיר אפילו ביחס למשוררים דגולים, מתווה צ'סלב מילוש בן העשרים ואחת את עבודת חייו בשיר הפותח את ספר הביכורים שלו. את שירתו הוא כותב במאה שעל פי ויסלבה שימבורסקה, משוררת פולנייה כלת פרס נובל אף היא, הייתה "צריכה להיות טובה מקודמותיה". המאה העשרים נפתחת בהתפתחות טכנולוגית מפליאה ובשפיכות דמים שלא תיאמן (שנות ילדותו עוברות עליו בצל מלחמת העולם הראשונה, שהיא מבוא למרחץ הדמים שאחריה).

האדם שיש לו תביעה מוסרית מעצמו דן את עצמו לשאלת הנצח: האם להתבונן בחיים ובעולם מצִדם הפנימי, בעצימת עיניים שהיא דקות נפש עליונה, וכך לאבד עִמם מגע, או להביט בתופת עד עיוורון, לאבד את השפיות ואת יצר החיים. הדילמה של אשת לוט או של אורפיאוס, הנמלט מהשאול (גם עליו הוא יכתוב, בימי זקנותו), מעולם לא הייתה רלוונטית יותר. ובתוך כל זה הרצון להגיע להארה מיסטית וידיעת הא־לוהים. יהיו שיגידו כי המאה העשרים היא ההוכחה הניצחת למותו של הא־ל; צ'סלב מילוש, בחיפושיו הבלתי נלאים אחר הדק והנסתר, מוצא אותו גם בפינות המדממות ביותר של הזמן.

סיפור חייו כאדם פרטי כולל בתוכו את ההיסטוריה של אירופה במאה העשרים: הוא נולד בשנת 1911 בליטא, ונדד כילד עם בני משפחתו ברחבי רוסיה – אביו גויס בשנות המלחמה הגדולה לצבא הצאר. כנער הוא מגיע לווילנה, עיר שהייתה אהובה עליו כל ימי חייו ובה הוא מתבגר. העיר היפה והמשכילה, המהווה מקום מפגש לתרבויות ולשונות שונות, נטמעת בתודעתו ושירתו. אבל הביטחון שהוא חש בקרב התרבות אינו מעניק לו מנוח פיזי: "בּלֵב אֶרֶץ חֲמוּשָׁה לַקּרָב, בּעִיר אֲשֶׁר בּחוּצוֹתֶיהָ / חָלפוּ צעָקוֹת שֶׁל מִצעָדִים לאומנִיִּים, הָיָה אִישׁ צָעִיר / עוֹרֵך מֶחקָרִים עַל מַהוּת הַצּוּרָה, הִתהַוּוּתָה ואֹפֶן קִיּוּמָה".

בעיניים פקוחות

בשירתו המוקדמת, המפתיעה בבשלותה ועומקה, הוא מרגיש כיצד מרקדת אירופה על סיפה של תהום פעורה. ב־1939, עם פלישת גרמניה לפולין ותחילת הקטסטרופה, מתגשמת האפוקליפסה.

מילוש חי בפולין הכבושה ובשונה מרבים כל כך, עיניו פקוחות. הוא כותב כי סוף העולם אינו רק כליה מוחלטת של המין האנושי, אלא אובדנו של המצפן המוסרי שלה. הוא ניצב כעד לאחת מזוועות השואה: חיסול הגטו היהודי במרד גטו ורשה. בשירו המפורסם "קמפו די פיורי" הוא מתאר את עצמו כמתבונן מהצד בחיסול הגטו, מודע למיעוט יכולת הפעולה שלו, ומאידך כאדם הנגעל משתיקתו של ההמון.

"קמפו די פיורי" הוא שמה של כיכר ברומא שבה העלתה הכנסייה הקתולית את הפילוסוף והמדען הכופר ג'ורדנו ברונו על המוקד. מילוש מתאר כיצד לאחר תום שריפתו של ברונו (האינקוויזיציה הרחומה מסמרה את לשונו לחיכו כדי שלא ימשיך להפיץ את דברי הכפירה שלו) חוזרים חיי השוק להמולתם: "אַך שָׁככָה הַלֶּהָבָה, / שׁוּב נִתמַלּאוּ מִסבָּאוֹת,/ סַלִּים שֶׁל לִימוֹן ושֶׁל זַיִת / נָשׂאוּ תַּגרָנִים עַל רֹאשָׁם". לאחר הטבח נותר היופי, ועולם כמנהג אדישותו נוהג. הוא מתאר כיצד במקביל לטבח בגטו נהנית ורשה מערב יום ראשון אביבי נפלא, ורעש הירי והצעקות העולה מהגטו מתערבב עם קולם של ההמונים העליזים.

את האצבע המאשימה הוא אינו מפנה כלפי הרוצחים, אלא כלפי ההמון הדומם, שהקולות שהוא משמיע מחרישים את זעקות הסבל:

"מוּסַר הַשׂכֵּל מִישֶׁהוּ, אוּלַי, יִלמַד מִכָּאן, / שֶׁהָמוֹן וַרשָׁאִי אוֹ רוֹמָאִי / סוֹחֵר, מבַלֶּה, אוֹהֵב / בּחָלפוֹ עַל פּנֵי מוֹקדֵי הַיִּסּוּרִים./ אַחֵר יִלמַד מִכָּאן מוּסַר הַשׂכֵּל / עַל חֲלוֹפִיּוּת מַעֲשֵׂי הָאָדָם, / עַל הַשִּׁכחָה שֶׁגוֹבֶרֶת / עוֹד בּטֶרֶם כָּבתָה הַלֶּהָבָה. / / אוּלָם אֲנִי אָז הִרהַרתִּי / בִּבדִידוּתָם שֶׁל הָאוֹבדִים. / בּכָך שֶׁבַּעֲלוֹת ג'וֹרדָנוֹ / עַל פִּיגוּמֵי הַמּוֹקֵד, / לֹא נִמצאָה לּוֹ בִּשׂפַת אֱנוֹשׁ / מִלָּה ולוּ רַק אַחַת, / להַפנוֹתָה אֶל הָאֱנוֹשׁוּת, / אוֹתָה אֱנוֹשׁוּת שׁנּוֹתֶרֶת".

הבית האחרון בשיר, שבו הוא מבחין בין שפת הסובל לשפת השותק, מסמן אינטואיטיבית בתוך שנות המלחמה את הביטוי שיטבעו הניצולים האחרים בשפתם שלהם לתיאור הזוועה כ"פלנטה אחרת": "ואֵלֶּה הָאוֹבדִים, הַבּוֹדדִים, / הַנשׁכָּחִים כּבָר מִלֵּב הָעוֹלָם, / שׂפָתֵנוּ הָפכָה זָרָה לָהֶם/ כִּשׁפַת כּוֹכַב לֶכֶת קַדמוֹן, / עַד הַכֹּל יִהיֶה לאַגָּדָה / ואָז מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת / בּקַמפּוֹ דִי פיוֹרִי / מֶרֶד יַצִּית דּבַר הַמשׁוֹרֵר". בשונה מדבריו של ק. צטניק על כך שאושוויץ היא פלנטה אחרת, בשירתו של מילוש, השותקים לנוכח הסבל הם עצמם הפלנטה האנושית האחרת.

השירה כחיוב מוסרי. צ'סלב מילוש צילום: אי.פי.איי

השירה כחיוב מוסרי. צ'סלב מילוש
צילום: אי.פי.איי

שירה מתבוננת

מילוש מודע לכך שהוא כותב שירה שעצם קיומה הנו עוול מוסרי. העמדה של המתבונן, הנמצא מחוץ לדברים, היא פשע שעה שהעולם עולה באש ואדם אחר נרצח. השאלה הגדולה היא מהו מקומו של העט בשעה שהחרב משתוללת. מילוש לא עושה את העט לחרב, אלא למצפן. עיקר שירתו עוסקת בקשר המוסרי של היחיד המתבונן בעולם ובאנושות, על הפלאות והזוועות שהם נושאים עמם. זוהי שירה שלא רק נוצרת מתוך הקשר אלא מחייבת אותו בעצם קיומה. כך נוצרת שירה עמוקה, חכמה מאוד, שבאופן הפוך למקובל בקרב תפיסת המשוררים אינה נולדת דווקא מתוך רגש עמוק, אלא מאיפוקו ועידונו וענוותו של החווה את עצמו על מכלול רגשותיו הנפשיים והגופניים כאדם ביחס להיסטוריה האנושית.

זוהי שירה שיכולה להיוולד רק באדם המתבונן לאחור, כאשת לוט, על ההפיכה הגדולה. הוא לא הופך לנציב מלח וגם דמעותיו לא מסנוורות אותו. הוא מביט בהיסטוריה, בנופים היפים ואלה שנחרבו במלחמות, באדם שיכול להגיע להישגים כבירים ולשפלות שאין לה חקר, וכותב כדי למצוא מתוך כל זה אפשרות של קיום. השירה, מעבר להיותה הכרח עבור המשורר, היא בראש ובראשונה חיוב מוסרי, כנביא בשער וכמתבונן על אלה שמסרו נפשם. וכך הוא כותב בשיר "פתח דבר", אשר נמעניו הם כנראה המשוררים הצעירים והמתים שנספו במרד ורשה כנגד הכיבוש הנאצי:

"מַהִי שִׁירָה אֲשֶׁר לֹא מַצִּילָה / עַמִּים אוֹ בּנֵי אָדָם? / שִׁתּוּף פּעוּלה עִם הַשּׁקָרִים הָרִשׁמִיִּים, / זֶמֶר שִׁכּוֹרִים שֶמִּישֶׁהוּ יַחתֹּך אֶת גּרוֹנָם בּעוֹד רֶגַע, / חֹמֶר קרִיאָה לִנעָרוֹת מִתבַּגּרוֹת. // שֶׁרָצִיתִי שִׁירָה טוֹבָה, בּלִי לָדַעַת כֵּיצַד, / שֶׁהֵבַנתִּי בִּמאוּחָר אֶת תַּכלִיתָהּ הַגּוֹאֶלֶת, / בָּזֶה ורַק בָּזה יֵש ישׁוּעָה. / נוֹהֲגִים הָיוּ לִזרוֹת עַל קבָרִים דֹּחַן אוֹ פָּרָג, / מָזוֹן לַמֵּתִים הַמִּתכַּנּסִים – הַצִּפּוֹרִים. / מַנּיחַ אֲנִי פֹּה סֵפֶר זֶה למַעַנךָ, שֶׁהָיֹה הָיִיתָ, / כּדֵי שֶׁמִּכָּאן וּלהַבָּא לֹא תִּפקדֵנוּ עוֹד".

בחירה בגלות

מילוש לא פעל רק במיקום אנושי קונקרטי, אלא גם במרחב פוליטי. כגולה מינקותו, הוא נולד בליטא ודיבר את השפה הפולנית מחוץ לפולין; ליטא נעשית לו מכורה שאליה יתגעגע כל חייו. כמבוגר, הוא חי מחוץ למולדתו בארצות המערב. בהתחלה כדיפלומט בשירות פולין הסובייטית, ואחר כך כגולה מרצון שלא יכול היה לשאת את כפיית התרבות ואת שטיפת המוח הקומוניסטית. ב־1951 הוא מחליט שלא לחזור יותר לפולין ובוחר להישאר בארה"ב. הוא בוחר בחופש, אך בפועל מבצע מעשה כמעט התאבדותי.

הוא ממשיך ליצור בשפה הפולנית בארץ שאינה דוברת את שפתו, ובארץ שאת שפתה הוא כותב ודובר הוא מוחרם בשל דעותיו הפוליטיות, אבל אין בו חרטה: "לדוקטרינה אני מסרב להעניק את הזכות להצדיק את הפשעים הנעשים בשמה. לאדם בן זמננו, השוכח כמה עלוב הוא ביחס למה שהאדם מסוגל היה להיות – אני מסרב להעניק את הזכות למדוד את העבר והעתיד במידתו שלו".

אבל הבחירה בחיי גלות היא הרבה מעבר למקום הפיזי שבו הוא חי. מילוש בוחר כיצד לחיות וכיצד להתבונן במציאות. בשונה ממשוררים אחרים, שחוו את זוועות מלחמת העולם וכתבו שירה מרה, צינית, כופרת באדם ובמה שמעבר לו, בוחר מילוש להאמין באפשרות הדתית והאנושית לגאולה, מתוך אמון עמוק בא־ל ובאדם. כאדם חכם מאוד וכמתרגם של ספרות החכמה של התנ"ך מפולנית הוא ניצב בפני הדילמה של קהלת, הרואה את כל הנעשה תחת השמש ומתוך כך את חדלונו ואפסותו של האדם. כמוהו, הוא בוחר בעשיית הטוב ובידיעת הא־ל.

תשוקה לבורא

שירתו של מילוש מציעה אינספור אפשרויות של קריאה, אך הבחינה של יחסו לא־לוהים לאורך השנים היא אחת המופלאות: הקובץ מציג תהליך מרגש ומסעיר של אדם החווה את בוראו ומשתוקק לקשר איתו, בתביעה פנימית עמוקה שהיא רגשית ואינטלקטואלית כאחת. לזיקוק מלא של החוויה הזו הוא מגיע בסוף ימיו, כאשר הוא זקן ושבע ימים. בקובץ "זה" הוא משרטט את דיוקנו של אדם שיכור, שבסופם של חיים מרים ואומללים עורך חשבון נפש נוקב ומלא חמלה עם עצמו ועם הסבל, בדיבור שובר לב ומסעיר עם א־לוהים:

"נוֹשֵׁא אֶת כּאֵב הַצּלִיבָה בַּעֲבוּר חֵטא, אֲבָל שֶׁל מִי? // הִנֵּה אֲנִי מִתפַּלֵּל אֵלֶיךָ, מִפּנֵי שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לֹא / להִתפַּלֵל. // כִּי לִבִּי כָּמֵהַּ אֵלֶיךָ, הֲגַם שֶׁיָּדַעתִּי כִּי לֹא תּרַפּאֵנִי. // ורָאוּי שֶׁכָּך יִהיֶה, עַל מנָת שֶׁהַסּוֹבלִים יוֹסִיפוּ לִסבּוֹל, / בּהַלּלָם אֶת שִׁמךָ".

השירה הזאת כבירה בהיקפה, בעומק, בחכמה ובאמירה המוסרית שלה. ויחד עִמה היא מלאה בענווה מופלגת כלפי הקיים ויכולתו של היחיד לתאר אותו:

"ולַצַּעַר אֵין מַבָּע עֲדַיִן. / לָזֹאת משַׁמּשִׁים, לֹא לאֹרֶך יָמִים, סִיפּוּרֵי אֲהָבִים, מַסּוֹת. / כִּי רַב מִשׁקָלָהּ שֶׁל שׁוּרָה טוֹבָה אַחַת / מִכֹּבֶד דַּפִּים חֲרוּצִים הַרבֵּה".

"אור יום" הוא האחרון בסדרה הכוללת את כל תרגומי דוד וינפלד מן הפולנית, בהוצאת אבן חושן. ניתן לראות בקובץ מעין אוטוביוגרפיה שירית של מילוש, הכתובה בשירתו. דוד וינפלד, המתרגם המחונן של מילוש ושל יצירות רבות מהשפה הפולנית, בחר משירתו וכתב עליה אחרית דבר מאלפת, המגלה בקיאות שאין לה שיעור ביצירתו של מילוש ובאוצרות השפה הפולנית לדורותיה. הקריאה בספר מסעירה, מעוררת ומחכימה, ומעניקה לקורא העברי מתנה כבירה מיצירתו של אחד מגדולי אנשי הרוח במאה העשרים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אדר ב' תשע"ד, 28.3.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 במרץ 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון תזריע תשע"ד - 868, שירה ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: