ההלכה הפכה לקובעת את ההקשר הדתי של חיינו וכבשה את מקומו של א־לוהים. דווקא אם אנו חפצים בהלכה יש להיזהר מהפיכתה המואצת לאליל

אנו בפני ברירה. או לומר יקוב הדין את ההר זה כלל גדול בתורה או לזכור שאפשר להיות נבל ברשות התורה… הזמן שעה טרופה, שעת חירום, ועל תקופה כזאת נאמרו דבריו הנועזים של רבי שמעון בן לקיש: "פעמים שביטולה של תורה הוא יסודה". מתקיימים בתי דין בישראל, דומני שראויה השעה שתשרה בהם גם מידה של לפנים משורת הדין… הקדוש ברוך הוא לא עמד על דעתו והתחשב בכוח הסבל של העולם, על אחת כמה וכמה שחייבים מנהיגי העדה להתחשב במהלך המחשבה של הדור. עניין הרחמים משמעו השתתפות בצער. ואין הצער מוגבל לכאב בשר אלא גם לייסורי נפש, ייסורי מבוכה, אף ייסורים של כפירה.

דברים אלו נכתבו על ידי רבי אברהם יהושע השל בשנים האחרונות לפני מותו, שחל בדיוק היום לפני ארבעים ואחת שנים. הם נועדו להשתלב בסוף־דבר שכתב לספרו "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות", אך נותרו מני אז בכתבי יד שהתפזרו בין תלמידיו וחוקריו. אני תקווה כי אזכה לשחזר טקסט זה ולהוציאו לאור בקרוב, אך איני יכול לחכות עוד. דבריו של השל גועשים בי ומבקשים לתקן את ישראל במלכות ש־די. אנסה אפוא בינתיים לנסח יסוד אחד מהם במילותיי שלי, ויהיו הדברים נר לזכרו.

המעשה, הכוונה והרגישות

"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד" – כבר כמעט אלפיים שנה שההלכה היא המקדש שלנו. גלתה השכינה מבית ה' ואנו גלינו עִמה, אך גם בגלות לא נדדנו נטולי בית – ביתנו היה בהלכה. לא הרגשנו בבית בשום מקום, בינות שום עם – הטבע התנכר לנו, ההיסטוריה שיחקה בנו, וכל מעשינו איבדו את פשרם. אך נשמתנו הייתה בבית – במקדש ההלכה שבשמים. שם פגשנו את אלוהים, עמדנו לפניו והלכנו בדרכיו, ומשם נבעה משמעות לכל היבטי חיינו.

גם כיום מוצאים אנו מפלט במקדש ההלכה. מה היינו עושים בלעדיה? מי היה מדריך את מגמת חיינו מול עולם חומרני ומתירני? מי היה מציב לנו גבולות מוחלטים בתוך תרבות של "הכול יחסי"? מי היה מאפשר לנו לפנות אל א־לוהים לאחר שנאלמנו דום נוכח אושוויץ?

ועדיין, בשנים האחרונות הולך וגואה בי החשש שא־לוהים כבר איננו שם, במקדש ההלכה, שמקדש ההלכה אינו מנכיח עוד את א־לוהים אלא מחליף אותו. זוהי בעיה עתיקה של מקדשים בתולדות ישראל: בתחילה הם מהווים מקום שכינה, ולבסוף – תחליף לא־לוהים. כך נשא כבר ירמיהו את זעקת ה':

הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם – וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר "הֵיכַל ה', הֵיכַל ה', הֵיכַל ה' הֵמָּה". כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם, אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ… וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם… – וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה… הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה, אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו, בְּעֵינֵיכֶם?!… כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה, וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל… וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו, אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ, וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ! (ירמיהו ז, ג־יד).

העם עולה להקריב קרבנות במקדש, בטוח כי בזכות בואו לבית ה' וקיום מצוותו יזכה לראות פניו, ואילו ירמיהו מבקש לפקוח את עיניהם לכך שאלוהים כבר איננו שם. כיצד שגו העם והכהנים לחשוב כך? מה בעצם טוען כנגדם ירמיהו?

אולי ניתן לפרש זאת על פי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, המסביר שעיקרה של עבודה זרה בתודעה של "עבודת מתווך". כלומר, כאשר תודעת האדם מכוונת כלפי גורם מתווך בינו לבין א־לוהים, כאילו גורם זה כשלעצמו מנכיח את א־לוהים – הרי שתודעתו אלילית ומצוותיו עבֵרות. כך סבר העם שעצם עבודת המקדש מתווכת בינו לבין א־לוהים, ואילו ירמיהו הבין שעבודת ה' אינה עומדת כשלעצמה אלא תלויה ועומדת ביחסנו הממשי לא־לוהים ולאדם. העם האמין שהמקדש הוא ההקשר של א־לוהים; ירמיהו זעק שא־לוהים הוא ההקשר של המקדש.

מדוע אין די במעשה הרצוי כשלעצמו כדי לפגוש את אלוהים? אמנם כוחו של המעשה גדול מכוחה של הכוונה, אך רק מפני שמעשה רצוי משמע רגישות לשתי כוונות. מעשה הופך לרצוי כאשר הוא משקף מפגש תודעות היוצאות זו כלפי זו בנתינה וקבלה. אכן, נתינת מתנה לרעך היא מעשה רצוי, אך בתנאי שהיא נעשית מתוך רגישות הדדית. אם תודעתך מכוונת כלפי המתנה עצמה, כאילו בכוחה כשלעצמה לחולל מפגש – הרי שהמתנה דחקה את הרגישות למקבלה.

כך היא עבודת ה': עלינו להתעלות על כל המתווכים הניתנים לאחיזה, לעמוד באינטימיות לפני ה', וללכת בדרכיו, בעשייה מוסרית המשקפת את אהבתו המפתיעה לאדם – ורק מתוך כך תיחשב עבודת המקדש לעבודת ה' ולא לעבודה זרה.

ואם כך נהגנו כלפי המקדש – בואו נעצור רגע ונשאל את עצמנו: שמא אנו נוהגים כך כיום כלפי ההלכה שעוצבה בדמותו, בטוחים כי עצם קיומה מבטיח את היותה עבודת ה', אף בלא התעלות לפני ה' והליכה בדרכיו באהבת האדם?

איננו חשים בא־לוהים – אך הר הבית בידינו. מבט מהעיר העתיקה אל הר הבית
צילום: פלאש 90

איפה היראת שמים

האמת היא שדורנו אינו הראשון החוטא בנטישת אלוהים בשם ההלכה. לכל אורך הדורות מחו חכמים כנגד נטייה דתית זו. מפורסמת, למשל, פרשנות המהר"ל למדרש "על מה חרבה הארץ", שלפיה חורבן הבית נגרם מפני שאהבת התורה דחקה את אהבת ה'. כך גם ניצבת מחאה זו ביסוד תנועת החסידות, כפי שניסח זאת באירוניה הרבי מקוצק: "חסיד ירא מא־לוהים, המתנגד ירא מהשולחן ערוך"…

ועדיין, לעתים מכה בי ההכרה שבדורנו הגיעה נטייה דתית זו לכדי תודעה אלילית ממש. כל מי שמצוי בחברה הדתית יכול לחוש עד כמה המונח "הלכה" חזק יותר ורווח יותר מן המונח "א־לוהים". נראה שההלכה היא הקובעת את ההקשר המושגי של חיינו, ואילו א־לוהים אינו אלא אחד ממושגיה. יותר משאנו מקיימים הלכות מתוך היענות ממשית לא־לוהים מצווה, אנו מאמינים בא־לוהים כי זוהי חובה הלכתית. וכך, אף שאיננו חשים עוד בנוכחות א־לוהים, אנו מתייחסים להלכה כא־לוהית וחוטאים ב"עבודת מתווך".

ביטויים רבים קיימים בזמננו לתודעה אלילית זו, והבולט שבהם – האלהת השיח ההלכתי. שמעתי פעם מפוסק אמיתי, שהתנאי הבסיסי לפסיקה – שכה חסר כיום הן לפוסקים מן הספר והן לפוסקים על פי תרבות הזמן – הוא יראת שמים. כלומר, פסיקת אמת נדרשת בראש ובראשונה לעמידה אינטימית לפני ה' – לניסיון לשאול מה אלוהים דורש מעמנו וכיצד נבחנת המציאות מנקודת מבטו – ורק אחר כך לבחינת יחסה למקורות ההלכה המקובלת. במקום זאת, פוסקים רבים בזמננו נאחזים בהלכות פסוקות או בעקרונות מופשטים, כאילו ההלכה היא עולם מושגי השולט ברצון א־לוהים עד כי אין צורך עוד ביראת ה' ואהבתו לאדם.

השיח ההלכתי כה הועצם עד שהוא חדר ואף כבש גם את תחומו של שיח ה"אגדה". יש מאיתנו הנשמעים לפוסקי אמונה, לרבנים המגדירים לקהלם מה לחשוב והפוסלים מחשבות אחרות בשם עיקרי אמונה מקובלים. נשכחה העובדה שכל עיקרי האמונה למיניהם אינם אלא לשונות־המעטה לעמידה ממשית לפני ה', עד שנראה לפעמים שהכפיפות המחשבתית אינה רק צורת חשיבה אלא עיקר האמונה העליון. מן הצד השני, יש מאיתנו שכה הפנימו את השיח הפילוסופי המערבי ו/או המזרחי, עד כי לא נותר בהם מקום לאפשרות קיומו של שיח חשיבה יהודי, מלבד זה הלבוש במונחיה של ההלכה. אלו ואלו מגבילים את היהדות למה שמשתקף ממסכיו של השיח ההלכתי, ורק מתוכו הם חשים בטוחים בתחומיה. כך הולך וקמל בזמננו עולמה החיוני והמקורי של החשיבה היהודית.

דומה שכולנו, כל הזרמים והגוונים, שותפים לחטא. עצם העובדה שהמתח שבין ההלכה לבין עולם הערכים המודרני הוא שמסעיר דיונים כה רבים משקפת את הזהות שנוצרה אצל כולנו בין היהדות להלכה. הכול מודים שההלכה הקיימת היא שהגדירה את היהדות ואיננו נאבקים אלא על ציר הדיון האופקי עבר־הווה. וכי לא ניתן להעריך הן את העבר והן את ההווה על הציר האנכי של הדיאלוג הממשי בין א־לוהים לאדם? בשנים האחרונות חודר אמנם השיח הרוחני הניו־אייג'י לכל הזרמים, אך דומה ששינוי זה עצמו משקף יותר את רוח הזמן מאשר את הופעתה המחודשת של רוח היהדות.

החוויה הממשית נשכחה

שמא הטראומה של השואה והגאולה של הציונות הן שגרמו לעומק נפילתנו? הסתר הפנים הנוראי פגע אנושות באמון שלנו בקשר אינטימי עם א־לוהים – באו ההלכה וארץ ישראל ומילאו את חסרונו של א־לוהים בעצמן. הן סיפקו תחליף של קדושה בשעה של חילול הכול. איננו חשים בא־לוהים – אך הר הבית בידינו; איננו חשים בא־לוהים – אך ההלכה בידינו.

מתוך כך החלו הציונות והחרדיות להיאבק על הגדרתה הצרה של היהדות כלאום או כדת, וכך נשכחה החוויה היהודית של קשר ממשי בינינו לבין בורא כל האדם בצלם. במקום שיראת ה' ממשית תכונן דת של התעלות ולאומיות בצלם א־לוהים, אנו מגדירים את עצמנו מתוך אגו קבוצתי־הישרדותי ככל העמים והדתות – ואז טוענים שא־לוהים בחר בנו מכולם.

ואולי זהו הביטוי העמוק ביותר לדחיקת א־לוהים בידי ההלכה: אישי התנ"ך כינו את עצמם "יראי ה'", מונח התלוי ועומד בקשר פעיל ודינמי בין א־לוהים לאדם, ואילו אנו מכנים את עצמנו "דתיים" או "אורתודוקסים" – מונחים (שמקורם לא־יהודי) המשקפים נאמנות עקרונית לחוקי ההלכה והמחשבה.

האם עצם מסירות הנפש על עם ישראל, ארץ ישראל או לימוד תורה היא שמגדירה אותנו כעובדי ה'? ושמא קידשנו ערכים ומעשים אלו כשלעצמם, ואנו מתייחסים אליהם מתוך "עבודת מתווך" המבקשת לכבול אליהם את א־לוהים? אם ככל העמים והדתות אנו שקועים בעצמנו ומבקשים לשלוט בא־לוהים, אם אבדה לנו יראת השמים הממשית, ההתעלות לפני ה' וההליכה בדרכיו – הרי שיש לחשוש שמא השכינה אינה שורה עוד במקדש ההלכה.

והיכן הגבול?

יש שישאלו: והיכן הגבול? ואיך נדע מה הם דברי א־לוהים חיים ומה הם דבריו של בן תמותה? אכן, שאלות קשות וטובות. אך אלו הן בדיוק השאלות שיש לדון בהן. למעשה, זו היא בדיוק הבעיה בשיח ההלכתי הרווח – שהוא מתיימר לייצג את דבר א־לוהים ולייתר את השאלות הללו. במקום לדון בשאלה כיצד מתרחש דיאלוג אמת עם א־לוהים ומהם גבולות השיח הנגזרים מכך, אנו מסתפקים בגבולותיה הפורמליים של ההלכה. יתר על כן, יומרה זו בדיוק היא המקור למלחמות הדתיים על "הלכה כמי?", ואילו דווקא בשיח ממשי בין א־לוהים לאדם יש אמנם מקום ל"אלו ואלו דברי א־לוהים חיים".

יבוא השואל וישאל בצדק: ומה נעשה ואכן אבדה לנו יראת השמים הממשית? ואולם, דווקא כאן יש למעשה הרצוי תפקיד קריטי. מעשה הנעשה לפחות מתוך כוונה למפגש יכול לאפשר את התרחשותו – לגלות רגישות לאחר אף שכבר פסקה הקרבה בינינו, וכך לחדש את האמון שאבד. אף אם אבדה לכולנו יראת השמים, אל לנו לחדול מלשאול מהו המעשה הישר והטוב בעיני ה', אל לנו להסתפק בהלכה הפסוקה כתחליף לעבודה ממשית על חידוש הקשר. זהו המאור שעלינו לבקש בתורה, ולוואי שישיבנו למוטב.

דווקא אם אנו חפצים בהלכה, מבינים את ההכרח שבה ואת עומק משמעותה, אנו נדרשים כיום לזהירות מהפיכתה, חס ושלום, לאליל. רק מתוך יראת שמים תמשיך ההלכה להיות עבודת ה', רק מתוך אהבת ה' לאדם היא גם תוכל לחדש ימינו נוכח אתגר שיבתנו לארץ ומציאות החיים בזמננו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז טבת תשע"ד, 20.12.2013