גלתה שכינה מן ההלכה | דרור בונדי

ההלכה הפכה לקובעת את ההקשר הדתי של חיינו וכבשה את מקומו של א־לוהים. דווקא אם אנו חפצים בהלכה יש להיזהר מהפיכתה המואצת לאליל

אנו בפני ברירה. או לומר יקוב הדין את ההר זה כלל גדול בתורה או לזכור שאפשר להיות נבל ברשות התורה… הזמן שעה טרופה, שעת חירום, ועל תקופה כזאת נאמרו דבריו הנועזים של רבי שמעון בן לקיש: "פעמים שביטולה של תורה הוא יסודה". מתקיימים בתי דין בישראל, דומני שראויה השעה שתשרה בהם גם מידה של לפנים משורת הדין… הקדוש ברוך הוא לא עמד על דעתו והתחשב בכוח הסבל של העולם, על אחת כמה וכמה שחייבים מנהיגי העדה להתחשב במהלך המחשבה של הדור. עניין הרחמים משמעו השתתפות בצער. ואין הצער מוגבל לכאב בשר אלא גם לייסורי נפש, ייסורי מבוכה, אף ייסורים של כפירה.

דברים אלו נכתבו על ידי רבי אברהם יהושע השל בשנים האחרונות לפני מותו, שחל בדיוק היום לפני ארבעים ואחת שנים. הם נועדו להשתלב בסוף־דבר שכתב לספרו "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות", אך נותרו מני אז בכתבי יד שהתפזרו בין תלמידיו וחוקריו. אני תקווה כי אזכה לשחזר טקסט זה ולהוציאו לאור בקרוב, אך איני יכול לחכות עוד. דבריו של השל גועשים בי ומבקשים לתקן את ישראל במלכות ש־די. אנסה אפוא בינתיים לנסח יסוד אחד מהם במילותיי שלי, ויהיו הדברים נר לזכרו.

המעשה, הכוונה והרגישות

"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד" – כבר כמעט אלפיים שנה שההלכה היא המקדש שלנו. גלתה השכינה מבית ה' ואנו גלינו עִמה, אך גם בגלות לא נדדנו נטולי בית – ביתנו היה בהלכה. לא הרגשנו בבית בשום מקום, בינות שום עם – הטבע התנכר לנו, ההיסטוריה שיחקה בנו, וכל מעשינו איבדו את פשרם. אך נשמתנו הייתה בבית – במקדש ההלכה שבשמים. שם פגשנו את אלוהים, עמדנו לפניו והלכנו בדרכיו, ומשם נבעה משמעות לכל היבטי חיינו.

גם כיום מוצאים אנו מפלט במקדש ההלכה. מה היינו עושים בלעדיה? מי היה מדריך את מגמת חיינו מול עולם חומרני ומתירני? מי היה מציב לנו גבולות מוחלטים בתוך תרבות של "הכול יחסי"? מי היה מאפשר לנו לפנות אל א־לוהים לאחר שנאלמנו דום נוכח אושוויץ?

ועדיין, בשנים האחרונות הולך וגואה בי החשש שא־לוהים כבר איננו שם, במקדש ההלכה, שמקדש ההלכה אינו מנכיח עוד את א־לוהים אלא מחליף אותו. זוהי בעיה עתיקה של מקדשים בתולדות ישראל: בתחילה הם מהווים מקום שכינה, ולבסוף – תחליף לא־לוהים. כך נשא כבר ירמיהו את זעקת ה':

הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם – וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר "הֵיכַל ה', הֵיכַל ה', הֵיכַל ה' הֵמָּה". כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם, אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ… וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם… – וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה… הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה, אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו, בְּעֵינֵיכֶם?!… כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה, וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל… וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו, אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ, וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ! (ירמיהו ז, ג־יד).

העם עולה להקריב קרבנות במקדש, בטוח כי בזכות בואו לבית ה' וקיום מצוותו יזכה לראות פניו, ואילו ירמיהו מבקש לפקוח את עיניהם לכך שאלוהים כבר איננו שם. כיצד שגו העם והכהנים לחשוב כך? מה בעצם טוען כנגדם ירמיהו?

אולי ניתן לפרש זאת על פי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, המסביר שעיקרה של עבודה זרה בתודעה של "עבודת מתווך". כלומר, כאשר תודעת האדם מכוונת כלפי גורם מתווך בינו לבין א־לוהים, כאילו גורם זה כשלעצמו מנכיח את א־לוהים – הרי שתודעתו אלילית ומצוותיו עבֵרות. כך סבר העם שעצם עבודת המקדש מתווכת בינו לבין א־לוהים, ואילו ירמיהו הבין שעבודת ה' אינה עומדת כשלעצמה אלא תלויה ועומדת ביחסנו הממשי לא־לוהים ולאדם. העם האמין שהמקדש הוא ההקשר של א־לוהים; ירמיהו זעק שא־לוהים הוא ההקשר של המקדש.

מדוע אין די במעשה הרצוי כשלעצמו כדי לפגוש את אלוהים? אמנם כוחו של המעשה גדול מכוחה של הכוונה, אך רק מפני שמעשה רצוי משמע רגישות לשתי כוונות. מעשה הופך לרצוי כאשר הוא משקף מפגש תודעות היוצאות זו כלפי זו בנתינה וקבלה. אכן, נתינת מתנה לרעך היא מעשה רצוי, אך בתנאי שהיא נעשית מתוך רגישות הדדית. אם תודעתך מכוונת כלפי המתנה עצמה, כאילו בכוחה כשלעצמה לחולל מפגש – הרי שהמתנה דחקה את הרגישות למקבלה.

כך היא עבודת ה': עלינו להתעלות על כל המתווכים הניתנים לאחיזה, לעמוד באינטימיות לפני ה', וללכת בדרכיו, בעשייה מוסרית המשקפת את אהבתו המפתיעה לאדם – ורק מתוך כך תיחשב עבודת המקדש לעבודת ה' ולא לעבודה זרה.

ואם כך נהגנו כלפי המקדש – בואו נעצור רגע ונשאל את עצמנו: שמא אנו נוהגים כך כיום כלפי ההלכה שעוצבה בדמותו, בטוחים כי עצם קיומה מבטיח את היותה עבודת ה', אף בלא התעלות לפני ה' והליכה בדרכיו באהבת האדם?

איננו חשים בא־לוהים – אך הר הבית בידינו. מבט מהעיר העתיקה אל הר הבית צילום: פלאש 90

איננו חשים בא־לוהים – אך הר הבית בידינו. מבט מהעיר העתיקה אל הר הבית
צילום: פלאש 90

איפה היראת שמים

האמת היא שדורנו אינו הראשון החוטא בנטישת אלוהים בשם ההלכה. לכל אורך הדורות מחו חכמים כנגד נטייה דתית זו. מפורסמת, למשל, פרשנות המהר"ל למדרש "על מה חרבה הארץ", שלפיה חורבן הבית נגרם מפני שאהבת התורה דחקה את אהבת ה'. כך גם ניצבת מחאה זו ביסוד תנועת החסידות, כפי שניסח זאת באירוניה הרבי מקוצק: "חסיד ירא מא־לוהים, המתנגד ירא מהשולחן ערוך"…

ועדיין, לעתים מכה בי ההכרה שבדורנו הגיעה נטייה דתית זו לכדי תודעה אלילית ממש. כל מי שמצוי בחברה הדתית יכול לחוש עד כמה המונח "הלכה" חזק יותר ורווח יותר מן המונח "א־לוהים". נראה שההלכה היא הקובעת את ההקשר המושגי של חיינו, ואילו א־לוהים אינו אלא אחד ממושגיה. יותר משאנו מקיימים הלכות מתוך היענות ממשית לא־לוהים מצווה, אנו מאמינים בא־לוהים כי זוהי חובה הלכתית. וכך, אף שאיננו חשים עוד בנוכחות א־לוהים, אנו מתייחסים להלכה כא־לוהית וחוטאים ב"עבודת מתווך".

ביטויים רבים קיימים בזמננו לתודעה אלילית זו, והבולט שבהם – האלהת השיח ההלכתי. שמעתי פעם מפוסק אמיתי, שהתנאי הבסיסי לפסיקה – שכה חסר כיום הן לפוסקים מן הספר והן לפוסקים על פי תרבות הזמן – הוא יראת שמים. כלומר, פסיקת אמת נדרשת בראש ובראשונה לעמידה אינטימית לפני ה' – לניסיון לשאול מה אלוהים דורש מעמנו וכיצד נבחנת המציאות מנקודת מבטו – ורק אחר כך לבחינת יחסה למקורות ההלכה המקובלת. במקום זאת, פוסקים רבים בזמננו נאחזים בהלכות פסוקות או בעקרונות מופשטים, כאילו ההלכה היא עולם מושגי השולט ברצון א־לוהים עד כי אין צורך עוד ביראת ה' ואהבתו לאדם.

השיח ההלכתי כה הועצם עד שהוא חדר ואף כבש גם את תחומו של שיח ה"אגדה". יש מאיתנו הנשמעים לפוסקי אמונה, לרבנים המגדירים לקהלם מה לחשוב והפוסלים מחשבות אחרות בשם עיקרי אמונה מקובלים. נשכחה העובדה שכל עיקרי האמונה למיניהם אינם אלא לשונות־המעטה לעמידה ממשית לפני ה', עד שנראה לפעמים שהכפיפות המחשבתית אינה רק צורת חשיבה אלא עיקר האמונה העליון. מן הצד השני, יש מאיתנו שכה הפנימו את השיח הפילוסופי המערבי ו/או המזרחי, עד כי לא נותר בהם מקום לאפשרות קיומו של שיח חשיבה יהודי, מלבד זה הלבוש במונחיה של ההלכה. אלו ואלו מגבילים את היהדות למה שמשתקף ממסכיו של השיח ההלכתי, ורק מתוכו הם חשים בטוחים בתחומיה. כך הולך וקמל בזמננו עולמה החיוני והמקורי של החשיבה היהודית.

דומה שכולנו, כל הזרמים והגוונים, שותפים לחטא. עצם העובדה שהמתח שבין ההלכה לבין עולם הערכים המודרני הוא שמסעיר דיונים כה רבים משקפת את הזהות שנוצרה אצל כולנו בין היהדות להלכה. הכול מודים שההלכה הקיימת היא שהגדירה את היהדות ואיננו נאבקים אלא על ציר הדיון האופקי עבר־הווה. וכי לא ניתן להעריך הן את העבר והן את ההווה על הציר האנכי של הדיאלוג הממשי בין א־לוהים לאדם? בשנים האחרונות חודר אמנם השיח הרוחני הניו־אייג'י לכל הזרמים, אך דומה ששינוי זה עצמו משקף יותר את רוח הזמן מאשר את הופעתה המחודשת של רוח היהדות.

החוויה הממשית נשכחה

שמא הטראומה של השואה והגאולה של הציונות הן שגרמו לעומק נפילתנו? הסתר הפנים הנוראי פגע אנושות באמון שלנו בקשר אינטימי עם א־לוהים – באו ההלכה וארץ ישראל ומילאו את חסרונו של א־לוהים בעצמן. הן סיפקו תחליף של קדושה בשעה של חילול הכול. איננו חשים בא־לוהים – אך הר הבית בידינו; איננו חשים בא־לוהים – אך ההלכה בידינו.

מתוך כך החלו הציונות והחרדיות להיאבק על הגדרתה הצרה של היהדות כלאום או כדת, וכך נשכחה החוויה היהודית של קשר ממשי בינינו לבין בורא כל האדם בצלם. במקום שיראת ה' ממשית תכונן דת של התעלות ולאומיות בצלם א־לוהים, אנו מגדירים את עצמנו מתוך אגו קבוצתי־הישרדותי ככל העמים והדתות – ואז טוענים שא־לוהים בחר בנו מכולם.

ואולי זהו הביטוי העמוק ביותר לדחיקת א־לוהים בידי ההלכה: אישי התנ"ך כינו את עצמם "יראי ה'", מונח התלוי ועומד בקשר פעיל ודינמי בין א־לוהים לאדם, ואילו אנו מכנים את עצמנו "דתיים" או "אורתודוקסים" – מונחים (שמקורם לא־יהודי) המשקפים נאמנות עקרונית לחוקי ההלכה והמחשבה.

האם עצם מסירות הנפש על עם ישראל, ארץ ישראל או לימוד תורה היא שמגדירה אותנו כעובדי ה'? ושמא קידשנו ערכים ומעשים אלו כשלעצמם, ואנו מתייחסים אליהם מתוך "עבודת מתווך" המבקשת לכבול אליהם את א־לוהים? אם ככל העמים והדתות אנו שקועים בעצמנו ומבקשים לשלוט בא־לוהים, אם אבדה לנו יראת השמים הממשית, ההתעלות לפני ה' וההליכה בדרכיו – הרי שיש לחשוש שמא השכינה אינה שורה עוד במקדש ההלכה.

והיכן הגבול?

יש שישאלו: והיכן הגבול? ואיך נדע מה הם דברי א־לוהים חיים ומה הם דבריו של בן תמותה? אכן, שאלות קשות וטובות. אך אלו הן בדיוק השאלות שיש לדון בהן. למעשה, זו היא בדיוק הבעיה בשיח ההלכתי הרווח – שהוא מתיימר לייצג את דבר א־לוהים ולייתר את השאלות הללו. במקום לדון בשאלה כיצד מתרחש דיאלוג אמת עם א־לוהים ומהם גבולות השיח הנגזרים מכך, אנו מסתפקים בגבולותיה הפורמליים של ההלכה. יתר על כן, יומרה זו בדיוק היא המקור למלחמות הדתיים על "הלכה כמי?", ואילו דווקא בשיח ממשי בין א־לוהים לאדם יש אמנם מקום ל"אלו ואלו דברי א־לוהים חיים".

יבוא השואל וישאל בצדק: ומה נעשה ואכן אבדה לנו יראת השמים הממשית? ואולם, דווקא כאן יש למעשה הרצוי תפקיד קריטי. מעשה הנעשה לפחות מתוך כוונה למפגש יכול לאפשר את התרחשותו – לגלות רגישות לאחר אף שכבר פסקה הקרבה בינינו, וכך לחדש את האמון שאבד. אף אם אבדה לכולנו יראת השמים, אל לנו לחדול מלשאול מהו המעשה הישר והטוב בעיני ה', אל לנו להסתפק בהלכה הפסוקה כתחליף לעבודה ממשית על חידוש הקשר. זהו המאור שעלינו לבקש בתורה, ולוואי שישיבנו למוטב.

דווקא אם אנו חפצים בהלכה, מבינים את ההכרח שבה ואת עומק משמעותה, אנו נדרשים כיום לזהירות מהפיכתה, חס ושלום, לאליל. רק מתוך יראת שמים תמשיך ההלכה להיות עבודת ה', רק מתוך אהבת ה' לאדם היא גם תוכל לחדש ימינו נוכח אתגר שיבתנו לארץ ומציאות החיים בזמננו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז טבת תשע"ד, 20.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בדצמבר 2013, ב-גיליון שמות תשע"ד - 854 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 26 תגובות.

  1. תודה רבה, מאמר מרתק.
    ובמיוחד דבר אליי המשפט: "שמא הטראומה של השואה והגאולה של הציונות הן שגרמו לעומק נפילתנו? הסתר הפנים הנוראי פגע אנושות באמון שלנו בקשר אינטימי עם א־לוהים". אכן כן.
    הייתי רק מוסיפה היבט נוסף להסבר להעדפת ההסתכלות ההלכתית על זו ה"רליגיוזית-רגשית" והוא מאד פשוט ופשטני, אפילו – הרבה יותר נוח לצדדים הטכניים, המעשיים, הניתנים-לכימות
    , מאשר לטפח קשר שהוא אולי חד-צדדי/לא ברור עם ישות שאיננו, בהכרח, חשים בה ובטוחים בקיומה. כאמור, פשטני. אבל אולי?

  2. אכן מאמר נוקב, גם אם גולש בסוף לקצת פאתוס נדוש –
    שהרי השאלה הגדולה ידועה וברורה: איך אפשר לדבר על קרבה לה' וכו' וכו', כשה' לא מתקרב אלינו?!
    כלומר – ה'שיח' הוא חד-סטרי, ולכן הוא פיקטיבי: אין משמעות לדבר אל מי שלעולם אינו עונה.

    התשובה היחידה שיש לנו היא המקרא – שם מתועדת התגלות, ושם מתועדים חיים נוכחי-שכינה.
    אבל כיוון שהקפדנו במשך זמן רב מאוד שלא לשמוע מה המקרא אומר, אלא מה חז"ל\הפרשנים אומרים, אין לנו מושג מספיק על מה מדובר שם, באותו מקרא…
    לכן מחקר המקרא* כ"כ חשוב, לדעתי – הוא מכריח אותנו להישיר מבט אל הכתוב, ולא להסתתר מאחורי דרושים והרמוניזציות: וכך לאט-לאט נוכל לקבל מושג חי יותר של ההתגלות המקראית, מתוך הבנה שלאדם היה חלק מסוים בה.

    * מה שכונה בעבר 'ביקורת המקרא' – ראו כאן:
    http://ivri.org.il/2013/09/criticism-out-research-in/

    • 'היתה לה אמונה בלתי מעורערת, והתפילות שלה היו שיחות נפש אישיות וקרובות עם הקב"ה. פעמים רבות התבדחנו על כך שיש לה "קו טלפון ישיר" לריבונו של עולם, והוא נענה למה שהיא מבקשת ממנו' אביבית לוי, 'אבן שואבת לחסד' (על הרבנית ברכה קאפח זצ"ל).

      'קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת'

      • הקשבה ועשייה

        כשאדם יודע להקשיב,

        הן לרחשי ליבו וצרכיו של הזולת – 'באהבת הזולת שבה וביכולתה להבין ולהקשיב, הצליחה לחדור לליבו של כל אדם, ואף למצוא את הדרך להחזיר נוער עבריין למוטב',

        והן לתורת ה' – 'ומאז בהתמדה קראה תנ"ך, מפרשים, ואף מספריו של סבא, וה"כיס" שלה הלך והתמלא, היא שיתפה את קהל חברותיה-תלמידותיה במה שלמדה, בחדוה ובהתפעלות של מי שמגלה עולמות כאלו לראשונה, והתלהבותה היתה מדבקת'.

        ולהקדיש את חייו לעשיית הטוב – אז מרגישים קרבת אלקים!

      • הלכה ורליגיוזיות

        בס"ד כ"ו אדר ע"ד

        טענתו של הכותב שדקדוקי ההלכה מרחיקים את האדם מדבקות נפשית בה', מופרכת מן העובדה שדוקא גדולי הפוסקים בכל הדורות – הם הם גם גדולי עובדי ה' שליבם בער באש של אהבה לה' ולברואיו.

        כשאדם שואל את עצמו בכל מעשה שהוא עושה האם הוא נכון על פי התורה – נעשה רצון ה' לשאיפה מרכזית בחייו. הוא לא יסתפק ביציאה ידי חובה, אלא יהיה כבן השואף לעשות נחת רוח לאביו שבשמים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים פרק יח, שהוראות ההלכה מהוות לו את התמרור המראה לו לאיזה כיוון לשאוף.

        התורה מטילה על האדם הפשוט מישראל להפוך כמעט למלאך. כל באי עולם נדרשים שלא לפגוע בזולתם במעשה. אדם מישראל נדרש לקדושה גם בדיבורו ואפילו במחשבתו! הרגילות של אדם לבחון כל צעד שלו על פי נורמות מוצקות וברורות – מקילה עליו את העמידה במשימתו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. לאחר קריאת המאמר של אברם העברי שלונקק לנו על ידו אומר שבניגוד לדבריו שם לא נראה שהציבור הדתי יום אחד יקבל שיתוק נוכח גילויי המחקר המקראי

    חשוב וצריך לזכור שרוב ככל הטענות של המחקר שחלקן מובאות בסוף המאמר של אברם-כמו לדוגמא השאלה הגדולה כיצד לא מצאו עדיין אף ראיה ארכיאולוגית ברורה ליציאת מצרים – הן לא טענות חדשות כלל וכלל והן נשמעו כבר בסוף המאה ה19 ותחילת ה20 למניינם

    הטענות נשמעו ציבור יראי ה' שמע אותן והתייחס אליהם כמו שהתייחס ואין שום חדש תחת השמש ואין סיבה שאם עד עכשיו טענות המחקר המקראי לא גרמו למהפכה רעיונית בקרב ציבור היראים פתאום יגיע תהליך כזה

    אני חוזר שוב-כל עוד המחקר המקראי ממשיך לטעון את אותן טענות שוב ושוב אין סיבה שהתשובות שניתנו לקושיותיו מצד היראים ישתנו

    מה גם שדברי אברם בתגובתו כאן על "שיבה למקרא" ללא הפרשנות של חז"ל אז אם מדובר ברובד הפרשני אז הפרשנים עשו זאת מאז ומתמיד שהם לא תמיד היו צמודים לחז"ל בהסברי החלק הסיפורי של התנ"ך

    ואם מדובר בפן ההלכתי אז כמובן שהמעוניין בכך מוזמן לפנות ליהדות הקראית

    מהיכרותי עם שיטתו של אברם מתגובותיו כאן ובבמות אחרות לא נראה לי שהוא היה קופץ בשמחה לאופציה הזאת.

  4. בקשר למאמר של דרור בונדי:

    חשוב לזכור היטב ש"דבר ה' זו הלכה" ורק דרכה אפשר באמת ובתמים להגיע לעבודת ה' יום יומית שגרתית הנותנת כח

    חשוב לזכור שבניגוד לתנועות מיסטיות [אני לא כותב "קבליות" כי תנועות אלו שאכתוב עליהן לא ראויות להיקרא על שם תורת הקבלה] שזנחו את ההלכה ביודעין ומתוך אידיאולוגיה כמו השבתאים והפרנקיסטים

    החסידות לעומתן ולהבדיל בין הטמא לטהור הצליחה מאוד לפתח עבודת ה' מתוך דבקות וקרבה לה' בזכות זה שראשיה מאז ומתמיד דרשו שמירה קפדנית על ההלכה ולא לחינם בעל התניא כתב בנוסף לספריו המלאים באור הפנימיות גם את "שו"ע הרב" ור' נחמן מברסלב הדגיש בפני חסידיו את החשיבות של לימוד קבוע של השו"ע.

    מאמר מרתק בנושא זה בדיוק הוא "חכם עדיף מנביא" של הרב קוק זצ"ל המופיע בספר "אורות" שם הרב זצ"ל כותב שבאופן הנראה מפתיע דווקא כשהייתה נבואה בישראל והיו ניסים גלויים כעניין שבשגרה במקדש ובכלל עם ישראל עבד עבודה זרה בסיטונאות ומצבו הרוחני היה לעיתים בשפל המדרגה כמתואר מספר שופטים לאורך כל ספרי הנביאים

    ואילו לאחר סיום הנבואה בימי בית שני כשהתפתחה ה"חוכמה" ["ונביאים מסרוה לאנשי הכנסת הגדולה"] עם ישראל עלה ברמה הרוחנית חטא הרבה פחות בעבודה זרה למרות החוסר בקשר חי יותר עם ה' של ניסים גלויים ונבואה

    הרב כותב שם שעבודה פרטנית של יישום דקדקני של עבודת ה' יכול לבנות עבודת ה' יציבה בדיוק כמו שאומנם אנשי הרוח תמיד מוחים על העוולות הקיימות בחברה אך אדם שמעוניין להציל את עצמו מיד עושקו בסופו של דבר ילך לעורך דין ושופט שיעזרו לו דרך כל הסעיפים ותתי הסעיפים של החוק.

    הדברים מדויקים וחדים וחשוב לזכור שלא רק בחיי החברה אלא גם בחיים של היחיד מה שמחזק את עבודת ה' בזמן העבודה וטרדות היום יום שם אין התלהבות סוחפת תמידית של דבקות זו השמירה הקפדנית על ההלכה ה"יבשה"

    כדאי מאוד לעיין במאמר זה של הרב קוק

    וכן כדאי לעיין בספרו של הרב חיים נבון בדיוק על נושא זה "הגדר הטובה" הכתוב בשפה ברורה ופשוטה השווה לכל נפש ומובעים בו רעיונות חשובים והסבר יפה על החשיבות של ההלכה שמעצבת את הקרבה לה' באופן האמיתי ביותר

  5. תודה לדרור על מאמר נפלא , אמיתי וישר.
    על אלה נפשי בוכיה , וכל מה שאני כותב כאן ובמקומות אחרים בא להעביר את האמת הפשוטה הזו שדרור מציג בפנינו.
    אני לא מסכים עם דברי אמיר מעלי כי "בזמן שהיתה נבואה עם ישראל היה בשפל המדרגה". ההיפך הוא הנכון.

    מאז סילוק הנבואה עם ישראל הוא בשפל המדרגה , והראיה מהתורה עצמה המפרטת לנו לאורך ולרוחב מה יקרה אם נשמע בקול ה' , ומה יקרה אם לא נשמע.
    באלפיים השנה האחרונות כאשר לכאורה עם ישראל היו צדיקים , קרה בדיוק כל מה שאמור בתורה בעניין "מה יקרה אם לא נשמע" … כל הקללות שבתורה. אז מה המסקנה ?
    גם כאן חז"ל ניסו בעזרת כל מיני "פטנטים" לתרץ תירוצים כמו "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" , אני אישית לא קונה תירוצים כאלו. כי גם אם עיקר השכר לעולם הבא , חייב להיות איזשהו סימן האם עבודתינו רצויה לפני ה' או שלא.
    מבחינת ההיסטוריה רואים בבירור כי לפי כל התורה וכל הנביאים , בכל 2000 השנים האחרונות וגם בתקופת בית שני , עבודתינו לא פשוט היתה רצויה ! וגם כשהיינו "צדיקים" לכאורה , לא היינו צדיקים !!!

    (וגם חז"ל הודו בזה : כאשר שאלו האם גדול יותר עוון בית ראשון או בית שני , ענו כי בית ראשון חרב 70 שנה , ובית שני חרב עד היום. מכאן תלמד שעוון בית שני כבד הרבה יותר , ונמשך עד היום).

    לכן עלינו להכיר באמת : איננו באמת יודעים מה ה' רוצה מאיתנו !!! ההלכה שאנו מכירים איננה בהכרח מייצגת את רצון ה' !!! לכן אנחנו חייבים את הנבואה וחידוש הקשר הישיר לקב"ה.
    חז"ל לצערי פעלו באופן מכוון ליצור מצב זה של שכחת הנבואה , בין השאר ב"נטרול" הנבואה מדברי הלכה , והקטנת ערכה בפני החוכמה וההתפלפלות.

    האמת היא שמאז שאין נבואה , עם ישראל הלך מדחי אל דחי !!!
    כי כשהיתה נבואה , לפחות ידענו מה האמת גם אם חטאנו. ידענו מה ה' רוצה כי היה לנו קשר אמיתי לה' , אך עברנו על רצונו.
    אך כעת אנו במצב של "הסתרה בתוך הסתרה" , לא זו בלבד שחוטאים , אלא אפילו לא יודעים במה חוטאים !!! הדרך שחושבים לנכונה היא עצמה טעות !!! אין שום קשר עם ה' !!!
    ועל זה נאמר "אין בשר המת מרגיש באיזמל" . .. פשוט יצא מהיהדות כל הודה כל זיווה וכל הדרה , במקום להיות תורת חיים המחוברת לחיים , היא הפכה לתורת ספרים. עצמות יבשות של ממש.
    ואם דברים הללו היו נכונים בעבר , הם נכונים פי מליון בדורינו כאשר התמורות המשתנות בעולם במהירות אדירה , מכריחות אותנו להיות "מחוברים" לה' הרבה יותר מעבר. אין דור בו הנבואה היתה נצרכת יותר מדור זה.
    ובנימה אופטימית :
    מנסיוני האישי , ניתן לשוב אל הקשר עם ריבונו של עולם. אם האדם יחפש את זה – הוא ימצא את זה.
    וזה גם כן קל הרבה יותר מאשר לגמור את כל הש"ס.
    אלא שצריך להיות אמיץ בדרך הזו – אמיץ כלומר לקבל את האמת ולהיות ישר. ואם האמת היא בעניין מסוים בדעתם של אנשי ביקורת המקרא , כפי שהביא אברהם , אז לקבל אותה.
    אסור להיכנע למה שמקובל בחברה או בספרים.
    התנאי הבסיסי לנבואה הוא שהאדם יעמוד אך ורק מול אלהים. ו"ידפוק חשבון" רק לאלהים. לא לבני אדם , לא למוסכמות חברתיות.
    ואפילו התנאי הזה לבדו אם יתמלא במאה אחוזים מספיק כדי להגיע לנבואה !!!

  6. יוסף,את דבריי עמם אתה לא מסכים ביססתי על הנאמר בספרי הנביאים עצמם שמזדעקים על חטאי העם הן במישור של בין אדם לחברו והן במישור של בן אדם למקום ואני מניח שאתה מכיר לבד את הדברים הנאמרים ללא הרף כמעט מספר שופטים ואילך

    זה לא אומר כמובן שבבית שני הכל היה מושלם ואדרבה גם הוא חרב בעוונותינו וזה לא אומר שהנבואה לא חסרה לנו

    הרב קוק במאמר שדיברתי עליו-שמתגובות אחרות שלך אני יודע שאתה קראת אותו ומכיר אותו-מייחל כמובן לשיבת הנבואה והשילוב שלה בעולם החוכמה [שילוב בו הוא רואה את השיא הרוחני העליון "נשמתו של משה רבינו"] אך הוא רואה חשיבות עליונה בעולם ההלכתי

    צא וראה את הרב קוק עצמו שבספריו האמוניים הוא מדבר באופן מלא פאתוס ולשון ציורית ו"מיסטית" אך בספריו ההלכתיים הוא כותב בצורת כתיבה סטנדרטית של שו"תים וכך בדיוק גם האדמו"ר הזקן שכותב באופן קבלי מאוד את התניא ליקוטי תורה ותורה אור ובלשון הלכתית מאוד את "שו"ע הרב

    ככה צריך! קדושה שבאה לידי ביטוי בדברים הקטנים , זו ההלכה שמחזיקה אותנו כיום וזו ההלכה שהחזיקה את העם היהודי בכל שנות הגלות.

    בתגובתי הקודמת בטח ראית את ההבדל שעשיתי בין החסידות הנאמנה להלכה לבין תנועות פסוודו קבליות כמו השבתאים והפרנקיסטים שזנחו את ההלכה ולא נשאר מהם כמעט כלום

    [כן,אני מודע לקיום של ה"דונמה" השבתאים הקיימים בטורקיה עד ימינו אבל היהדות שלהם רעועה מאוד ומבוללת באיסלאם כבר 300 שנה]

    לכן אציע לך יוסף כמו תמיד בתגובותיי אליך לא לזלזל בעוצמה של ההלכה לגבי המשך הקשר החי שלנו עם השי"ת.

    כמובן שעם ייחול אמיתי וכן לשיבתה של הנבואה בב"א

  7. אמרו חכמים ממני – "אהוב אריסטו , אהוב אפלטון , האמת אהוב יותר".
    גם אני אוהב את הרב קוק , אוהב את בעל התניא , את האמת אני אוהב יותר.

    אין לי שום בעיה עם קדושה המתבטאת בדברים הקטנים , השאלה היא האם זה מה שהקב"ה רוצה ?

    זכור לי כשהייתי מאושפז בבית חולים , אחרי איזשהו מסע שעשיתי במדבר , ובא לשם יהודי מבוגר וצדיק שנוהג לבקר שם חולים (חרדי). שוחחתי איתו קצת , והוא הבין שאני כבר לא מחויב לתפילה במניין ובנוסח המקובל וכו' , אלא מנגן עם החליל שלי לריבונו של עולם (ומקרא מלא דיבר הכתוב "זמרו לה' בכינור , בכינור וקול זמרה" או "הללוהו בצלצלי שמע , הללוהו בצלצלי תרועה").

    שבוע אחר כך כשכבר עמדתי לצאת מבית החולים הוא בא שוב , והוא הציע לי ולכל אחד מהאנשים בחדר לקבל עלינו איזושהיא "מצווה".
    אני אמרתי לו שכבר קיבלתי על עצמי – להשתדל לדאוג לעולה חדש שאני מכיר , ולעזור לו ככל שאוכל.
    אז הוא "התרעם" עלי בכך שאני לא מקבל על עצמי "להיות זהיר בתפילה" . . .

    אז לך ותסביר לו , למשל , שהתורה מצווה על אהבת הגר והעני כ30 פעם לפחות , ואילו על תפילה , ספק אם היא בכלל ציוותה ….
    וזה מה שקרה להלכה של היום , איבדה קשר למציאות ולמה שה' רוצה. והכל בא באופן ישיר מהזנחת הנבואה.
    לי למשל ברור , שה' היום לא רוצה מאיתנו קורבנות , ושהפתרון לסכסוך שלנו עם הערבים זה שהר הבית יהיה "בית תפילה לכל העמים" – בית שיעלו לשם כל העובדים את ריבונו של עולם , וכולם יתפללו איש איש בדרכו. ואז ירושליים באמת תהיה עיר השלום.

    אך היום בזכות החלומות על קורבנות , למשל , אנחנו תקועים בבעיה שאין לה פתרון. זה אומר כולה שלי , וזה אומר כולה שלי. וגם הפתרון ההלכתי מצאנו הוא פשוט גאוני – "גם לי גם לך לא יהיה" …. ליהודים אסור לעלות ואת הערבים אנחנו רוצים להעיף. ואנחנו כבר יודעים מה קורה למי שעונה תשובה זו. . ..
    וכאשר נשאל את עצמינו אפילו את השאלה הפשוטה "האם קורבנות זה רלוונטי בכלל לזמנינו ? האם עם ישראל יכול לקבל צורת פולחן כזו ? " ברור שהתשובה היא לא. אני לא רואה את כל עם ישראל רצים בפסח עם כבשים להרי ירושליים.

    אבל בגלל שבמקום לקדש את דבר ה' , אנחנו מקדשים את הספרים , אז אנחנו תקועים. ואלו רק שתי דוגמאות קטנות מתוך עשרות.
    בתורה כתוב באופן מפורט מה הופך נביא לנביא שקר. ולא כתוב שם "נביא המשנה מצווה" – כתוב שם על נביא שנבואתו לא מתקיימת , ונביא הקורא לעבוד עבודה זרה. שאלו נביאי שקר.
    כי גם התורה עצמה ידעה שמידי פעם ידרש שינוי. מה שהיה נכון לפני 3300 שנה , איננו בהכרח נכון היום. והדרך היחידה לדעת מה ה' רוצה , איננה רק להסתכל בספר , אלא פשוט להיות בקשר ישיר עם ה'.
    כאשר מתעלמים מהשינוי , מתעלמים מדבר ה' , נאחזים בבטוח ובמוכר ולא מסוגלים להתחדש – על זה אומרים ש"מיים זורמים מרעננים , ואילו מיים עומדים מסריחים".

  8. ועוד דוגמה קטנה ואחרונה –
    תרומות ומעשרות. – ברור לכל , וגם התורה כותבת במפורש טעמא דקרא , כדי לתמוך בעניים ובאביונים ובמשרתי ה' הנמצאים בקרבינו (ואינני מדבר על יוצא דופן כמו מעשר שני וכו').
    זה היה רלוונטי בצורה בה התורה מצווה , כאשר היינו חברה חקלאית והעניים היו אוספים אוכל מהשדות. ואז מי שיש לו שדה נותן תרומה , מעשר ראשון , תרומת מעשר וכו' , ומי שיש לו כבשים נותן ראשית הגז , מעשר בהמה , זרוע לחיים וקיבה וכו'.
    אך היום איננו חברה חקלאית , רוב האנשים מרוויחים מדברים שאין להם כל קשר לחקלאות. צורת הישום של המצווה הזו -פשוט לא רלוונטית. אף עני לא נהנה מכך שאני זורק לפח חתיכות של פירות וירקות , וגם אם אציע חתיכות פירות אלו לעני , ספק רב אם הוא יקבל אותן. אך כל מי שלא עושה זאת ולא "קורא שם" ומפריש את המעשרות חייב "מיתה בידי שמיים" לפי ההלכה המקובלת (אם נניח שהחיוב היום דאורייתא).
    אז שוב אני שואל – האם זה מה שה' רוצה מאיתנו היום ? האם אדם שנותן צדקה ומפרנס עניים , לא מקיים מצווה זו טוב הרבה יותר מאשר מי שזורק לפח חתיכות של פירות וירקות ?
    ברור שהתורה כמו כל דבר צריכה להתעדכן , ומצווה זו למשל צריכה להיות מיושמת באופן שונה לחלוטין בימינו מאשר בימי קדם. וברור שאין טעם בטקסים "מיסטיים" של לזרוק פירות וירקות לפח ללא סיבה. אלא שההתדבקות לכתוב , ונטישת דבר ה' החי , גורמת לאבסורד שמזלזלים במה שה' באמת רוצה מאיתנו , ומכבדים דברים שאבד עליהם הקלח (תרתי משמע).
    כנ"ל בנושא השבת – נביאי ישראל צעקו גם על השבת (ויחסית צעקו עליה מעט) אך הם צעקו בעיקר על עבודה בשבת. כבר חז"ל טענו שהלכות שבת הם "כהררים התלויים בשערה" , ואני בהחלט מסופק האם ה' התכווין לכל מה שתלו על שערה מסכנה זו . . .

    ונכון שאי אפשר רק לפי שיקול דעתינו להחליט מה רלוונטי בימינו ומה לא , לכן אני טוען שהשיבה לנבואה ולדבר ה' היא הכרחית , והכרחי גם לתת לה את מקומה הראוי – להבין שנבואה יכולה גם לשנות את ההלכה.
    אני מאמין שבהדרגה הממסד הרוחני מתרופף , עבודת ה' הופכת ליותר אישית ופרטית , וזה מה שיגרום לשינוי בסופו של דבר.

    • נתינת תרומות ומעשרות בימינו

      וליוסף אמר –

      1. מעשר ראשון ומעשר עני – אחרי קריאת השם הם יוצאים לחולין ואין בהם אלא מצוות נתינה, מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני. במקום להביא שאריות של פירות וירקות לעני או ללוי, ניתן להביא לעני כסף בשוויים.

      מה שנוהגים המהדרים הוא: לתת ללוי או לעני מראש סכום כסף בשווי של המעשרות הצפויים במשך השנה כהלוואה, ובכל הפרשה של מעשרות מנכים את שוויים מההלוואה, ובכך למעשה קונים את המעשר מהלוי או מהעני. בדרך זו מקבלים הלוויים או העניים את המגיע להם במשך השנה מראש, כבר בתחילת השנה.

      ניתן לבצע הסדר זה בצורה מאורגנת, באמצעות 'בית האוצר' שליד 'מכון התורה והארץ' באשקלון. וכך מתקיימת קריאתו של הנביא: 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי…' (מלאכי ג,י).

      2. לגבי מה שהעלית שרובנו לא מתפרנסים מחקלאות – לזה קיים 'מעשר כספים', שיש פוסקים שהוא חיוב גמור ויש פוסקים שהוא מנהג, ש'יסודתו בהררי קודש'. כך נהג כבר יעקב אבינו: 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך'.

      3. יש גם 'מעשר זמן'. אחד מגדולי דורנו (כמדומני הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל) הציע שלומדי תורה יפרישו מעשר מזמנם לעזור למי שמתקשה בלימוד או לקרב רחוקים. בישיבות מהדרים עד שליש, שכן מקובל שסדר אחד מקדיש תלמיד ותיק להיות 'חברותא בוגר' עם תלמיד מתחיל.

      דוגמאות אלה מלמדות על הכלל. חכמי ההלכה הדריכו איך ליישם את הערכים הנעלים שבתורה ובנביאים בחיי המעשה. לא בכדי יש פריחה של ארגוני חסד דוקא אצל יהודים המדקדקים במצוות. בית הכנסת אינו רק מקום תפילה. כמעט בכל בית כנסת יש 'קופת גמ"ח' להלוואות ללא רבית וועדות לצדקה ולעזרה הדדית, המסייעות בגוף ובממון לנזקקים בצורה מכובדת.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      מה שנאלצים כיום לזרוק לפח, הם התרומה ותרומת המעשר, שהן ביחד קצת יותר מאחוז אחד, הואיל והתרומה קדושה ואין לאכלה בטומאה. בימינו שאין אפר פרה אדומה המטהרת וכולנו בחזקת טמאי מתים.

      מלבד לצפות למציאת פרה אדומה, דבר שאינו מן הנמנעות, שאז שוב יוכלו הכהנים להיטהר – יש בימינו דרך לתת תרומה טמאה לבהמתו של כהן.

      לפני כשלושים שנה היה בגבעת שאול פח שבו שמו את התרומות, והן הועברו לרפת של ר' שלום קאהן בכפר-שאול (משפחת קאהן היו שכנים של משפחת אמי ע"ה, משפחת רוט, בכפר קאטינה שבטרנסילבניה).

      • לגבי 'מעשר זמן' –

        ראו בשיחתו של הרב יוסף בן-פורת, 'חובה לתת "מעשר" מהזמן לעשיית "חסד רוחני" – לפרשת ויצא תשע"א', באתר 'אמונה – מרפא לנפש'.

        • 1. דברים על 'מעשר זמן' בשם הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, בשיעורו של הרה"ג שמואל אליהו, 'פרשת תרומה – הלכות מעשר כספים', באתר 'ישיבה'.

          1. 'מורי הגרמ"ש זצ"ל', אותו מצטט הגר"מ שטרנבוך שליט"א (מובא בשיעורו של הרב בן פורת על 'מעשר זמן' שצויין לעיל), הוא כנראה הגאון רבי משה שניידר זצ"ל, תלמידו של ה'חפץ חיים' שהיה ראש ישיבה בלונדון.

  9. יקירי ש.צ. לווינגר :
    לשמחתי אני מכיר את הלכות מעשרות היטב.
    אך מבחינתי כל הסיבוך הזה לא אמור להיות שייך בימינו בכלל !
    תן לעני ישר את הכסף !
    ולגבי לוי – האם ללווים בימינו מגיע כסף יותר מאשר לאדם רגיל ?

    אני אומר דבר פשוט – המצווה הזו בצורתה הנוכחית כבר לא רלוונטית. אם ה' היום היה נותן את התורה , הוא היה מצווה על מעשרות באופן שונה לחלוטין מאשר כתוב בתורה , כי פשוט כבר איננו חברה חקלאית.
    (אולי היה מצווה בדרך של מעשר כספים , אינני יודע בוודאות איך. אך ברור כי לא באופן הכתוב).

    כל הפלפולים הללו , כמו הפלפולים בהודעותיך אלו , מרחיקות אותך מהעיקר ומסבכות לך את החיים.

    בוא ונניח כי עכשיו ברגע זה ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו מתגלה לש.צ. לווינגר ! ! !

    האם לדעתך הוא ישאל אותך "למה לא הפרשת מעשרות משקית הירקות שקנית אתמול מהשוק ?" או שריבונו של עולם יגיד לך דברים שונים לחלוטין ?
    על מה רבש"ע יוכיח אותך ? ועל מה הוא יגיד לך "תמשיך כך" ?
    מה באמת חשוב לו ?

    כמה שיותר תשאל את עצמך שאלה זו , וכמה שיותר כנות תהיה בך לענות על שאלה זו ביושר , כך ריבונו של עולם יהיה איתך יותר.

    רק אל תשאל את עצמך "מה הספרים רוצים ממני" , "מה אנשים אחרים מצפים ממני" , "מה מקובל לעשות" , "מה למדתי" וכו' וכו'. אלו השאלות שמרחיקות מהאמת ! רק תשאל "מה ריבונו של עולם רוצה ממני ?".

    או למשל אם נביא היה בא אליך עכשיו בדבר ה' – על מה היה מוכיח אותך ? במה היה מחזק אותך ?

    תשאל את עצמך ביושר בענווה ובכנות , ותענה לעצמך ביושר בענווה ובכנות.
    אם תשאל את זה הרבה , ותענה הרבה , זה לבד מספיק כדי להגיע לנבואה.

    • יושר ענוה וכנות

      וליוסף אמר –

      ה'ספרים' שאתה מרבה (מתוך 'יושר וענוה', כנראה…) לזלזל בהם, הם התורה, דברי הנביאים, ודברי חכמים צדיקים וחסידים שבכל דור ודור, שהבנה נכונה של דבר ה' היתה עבורם עניין קיומי, והם השקיעו במטרה זו את כוחות נפשם ביגיעה אינסופית למצוא את האמת.

      אכן דרכם היתה דרך של 'יושר, ענוה וכנות', מחד, הם מלאים בשאלות וקושיות על קודמיהם ולפעמים גם חולקים על קודמיהם, ומאידך הם ניגשים מתוך ענווה גדולה, המביאה לזהירות רבה בהסקת מסקנות ולבדיקה עצמית מתמדת. וכך אומר רבי חיים מוואלוז'ין על 'הוי מתאבק בעפר רגליהם', ש'מתאבק' הוא לשון 'מאבק', שחובתנו לדון לשאול ולהקשות ולהתווכח, אך מתוך מודעות שאנחנו עפר לרגליהם, מודעות המחייבת לבדוק את עצמנו ולנסות ככל האפשר להבין את דבריהם.

      לגבי טענת ה'רלבנטיות' של מצוות. יש מצבים שתנאי המציאות לא מאפשרים את קיום המצווה כמאמרה, ו'אונס רחמנא פטריה', ובכל זאת חכמים משאירים זכר כלשהו למצווה, כדי לשמור את הדברים בתודעה עד שתבוא ההזדמנות לקיים את המצוה כמאמרה.

      במשך דורות רבים היתה מצוות יישוב ארץ ישראל דבר כמעט בלתי מציאותי. בכל זאת עשו לה זכר ככל האפשר. התפללו עליה שלוש פעמים ביום, השתדלו לרכוש חופן עפר לשים בקבר, אכלו פירות א"י מיובשים פעם אחת בשנה, שלחו כמה יהודים שיתיישבו בארץ למרות הסבל והרדיפות, וכל אישה שהדליקה נרות תרמה פרוטה ל'קופת רבי מאיר בעל הנס' וכך התקיים היישוב בארץ דורות רבים. עד שבא הזמן וארץ ישראל היתה לדבר 'רלבנטי'.

      בילדותי היתה העיר העתיקה והכותל דבר לא רלבנטי. היינו באים בתשעה באב ל'הר ציון' ועומדים בתור כדי לצפות במשקפת כדי לראות במטושטש את הר הבית. ולפתע, נפתח הפתח והעיר העתיקה ומקום המקדש חזרו להיות רלבנטיים. וכך בכל הדברים. מה שנראה לנו היום 'בלתי רלבנטי', יהיה רלבנטי בעתיד, הקרוב או הרחוק.

      ההלכה היא המנתבת את הערכים הגדולים לפרטי פרטים קטנים, הנותנים להם את המשמעות המעשית וביאים ליישומם; והיא גם השומרת ב'יום קטנות' שלא תכבה הגחלת.

      ומי ששואל את עצמו ביושר בענוה ובכנות 'מה ה' רוצה ממני' הוא שזוכה להתחיל להשכיל ולהבין בתורת ה' ובמרחביה.

      • אני לא מזלזל בספרים.
        אך יש משל עתיק האומר שהמורה מצביע ומראה לתלמידיו את הירח , אז החכם מבין ומסתכל על הירח , ואילו הטיפש חושב שהירח זה האצבע של המורה . ..
        הספרים (תורה נביאים כתובים וכו') מצביעים על הירח , ואני מעריך אותם כי הם מראים לי את הכיוון – לפחות הכיוון שהיה נכון בעבר. אך הם לא הירח בעצמו.
        (זה גם מה שכתב דרור במאמר הנפלא הזה עליו אנחנו מגיבים).

        הדר להגיע אל אלהים , היא לשאול פשוט :
        "אם אלהים עכשיו מתגלה אלי , מה הוא אומר לי ? על מה הוא מוכיח אותי , ועל מה הוא יגיד לי "שכויח " ?"

        אם לדעתך כשאלהים יתגלה אליך הוא ישאל אותך למה במקום לשמור 6 שעות בין בשר לחלב שמרת חמש ורבע שעות , אז תמשיך בדרכך הרגילה.
        אך אם לא זה המצב , אז תבין מעצמך שלפעמים הופכים את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל.
        זו הבעיה בגללה עם ישראל היה בגלות אלפיים שנה וידע סבל רב כל כך. כי במקום לשמור את דברי ה' , ולקבל את דברי ה' באופן ישיר , נצמדו לנוסחאות שונות וזנחו את דבר ה'.

        • יוסף,הבעיה החוזרת ונשנית בתגובות שלך היא שאתה מדבר גבוהה גבוהה ובמלל רב על נבואה וקשר ישיר עם הקב"ה וכו' ללא שום אמת מידה הניתנת לבדיקה או אישוש

          בעוד אני וש.צ באים בשם מסורת פסיקה עתיקה ויציבה אתה בא בשם אמירות עמומות שלא נותנות דבר

          זה בדיוק כמו שיבוא לכאן אחד המגיבים ויבשר לכולם שבחלום הלילה הקב"ה התגלה אליו ומסר לו נבואה ומי שיעז לחלוק עליו הוא עושה הרע בעיני ה' וכל עוולה רשע ופשע

          האם היית מקבל ברצינות אחד כזה?

          כשבאים בשם מסורת פסיקה ומחשבה השזורים לארוך דורות רבים אפשר להתווכח ללבן ולחלוק להקשות ולתרץ

          כשאתה בא בשם רעיונות עמומים שנראים מאוד כתחושות בטן ללא ביסוס רחב יותר איך אתה מצפה שיקבלו אותם?

          אני לא מנסה חלילה להיות ציני ולפגוע אני פשוט באמת לא מבין אותך

          • לאמיר –
            בסופו של דבר , אין אף אמת מידה הניתנת לבדיקה או אישוש בדברים המסורים ללב. בדיוק כפי שאין הוכחות מוחלטות עם מי להתחתן , היכן לגור או במה לעבוד. אלו למשל הן ההחלטות הכי גורליות בחיי האדם הפרטי , ואין אף בדיקה מדעית שתגיד לך במדויק מה לעשות.

            כאשר ה' אומר לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – אין לו מסורת עתיקה , אין לו אמת מידה אובייקטיבית , אין לו מה ללבן ולתרץ.
            יש לו התגלות וזהו – התגלות בסופו של דבר זה עניין פרטי ואישי בין האדם לבין אלוהיו !

            זוהי לא סתם הרגשה של "אין לי כח" \ "נמאס לי" \ "לא בא לי" -התגלות זה משהו ברור שבשמו האדם מוכן למסור את חייו או את חיי בנו היקר לו , כמו באברהם אבינו. אני אישית בגלל ה"התגלות" שהיתה לי הגעתי לסכנת חיים , למשל , וגם התפטרתי מעבודה טובה שהיתה לי.

            הנביא חייב להיות אדם אמיץ , קודם כל (ואגב , גם הרמב"ם כתב זאת במורה נבוכים). הנביא חייב לדעת שהוא בודד , ואין לו מסורות ולא כללים ולא כלום. זה רק הוא והקב"ה.
            ויתכן מאוד גם שכל העולם יפנו לו עורף ויבזו אותו.
            כאשר אתה ב"עדר" ועושה את מה שכולם עושים לפי ה"כללים והמסורות" , זה מעניק לך ביטחון גם אם בפנים אתה יודע שכולם טועים. אבל מי שרוצה בקרבת ה' צריך לצאת מ"תסמונת העדר" ולהיות מוכן ללכת לבד.

            אינני מצפה שאף אחד יקבל את ה"נבואה" שלי , כי זה לא היעוד שלי לתת נבואות לציבור.
            אך אני כן מצפה שכל אדם ינסה להגיע אל המקום הזה בעצמו , וכן אשתדל ללמד כמה שיותר את הדברים שזיכה אותי ה'. לא כנבואה מחייבת , אלא רק כחוכמה איך להגיע – זה כן היעוד שלי.
            מבחינתי הגאולה האמיתית היא שכל עם ה' יהיו נביאים. כלומר כולם יהיו עם דבקות ישירה באל עד שלא יצטרכו ספרים ככתוב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו דעו את ה' כי אסלח לאשר אשאיר".

        • הכל בגלל מסמר קטן...

          ולפעמים 'עיקר' שלא מתורגם לפרטים, לא שוה כלום.

          יכול להיות יהודי מלא רגשי אהבה לכל הבריות, אך דיבורו 'זורם'… ומבלי משים, כאן נכשל ברכילות, כאן בלשון הרע, כאן הלבין פני חבירו ברבים, כאן נכשל באונאת דברים, וכאן בזלזול הורים ומורים.

          לעומת זאת, מי שמתרגל שאין 'מעשים בנאליים', ומדקדק בכל מעשה, בנאלי ככל שיהיה, לשאול את עצמו אם הוא עושה כדין – לו ייקל (יחסית!) בהתמודדות הקשה של מצוות שבין אדם לחבירו.

          דוגמא לדבר בצבא. ודאי שהקפדה על פרטים של סדר והופעה אינה העיקר. אבל מי שמתרגל לרישול ול'בערך', יביא את אותו הרגל גם לדברים המהותיים, ואוי ואבוי אם יגיע לקרב כשברובה שלו חסר בורג קטן. סך הכל מה קרה? הרי 99.99% של הרובה תקין…

          ביאליק במאמרו על 'הלכה ואגדה' עומד על כך שיצירת אמנות מופתית, בנוייה על אלפי פרטים קטנים הנקבעים בצורה מדוקדקת. לא על משיכות מכחול ספונטניות.

          כמובן, לא די בדקדוק בפרטים. צריך ללמוד אמונה ומוסר כדי להתמלא ברגשי קודש של אהבת המקום והבריות, כדי שהעיקר יהיה עיקר.

          אף צריך שהדקדוק בפרטים ייעשה בשמחה וברוח טובה. בזהירות ולא בעצבנות! ושוב כלשונו של ביאליק: 'כבד העול, נעים העול!'

          • אין שגרה בעולם כלל

            אספר כאן מעשה מופלא ששמעתי מאדם שהיה בזמנו שכן של הגר"מ אליהו זצ"ל. האיש היה מתנדב במד"א. לילה אחד ב3:00 לפנות בוקר הגיע אמבולנס לקחת אותו למשמרת. למחרת בבוקר שאלה הרבנית אליהו תליט"א את אשתו של המתנדב: 'את מי לקחו באמבולנס?' וסיפרה שהרב שהשכים לפנות בוקר וראה אמבולנס יוצא מהבניין, הבין שאחד משכניו נזקק לטיפול דחוף ומיד החל לומר פרקי תהלים לרפואתו.

            המראה השגרתי של אמבולנס יוצא, לא היה בעיני הרב דבר שגרתי. הוא הבין שבאמבולנס נמצא אדם שאולי נמצא בסכנה, וחש בצערו.

          • ש.צ כהוספה לדבריך אחזור שוב על הדוגמא שהבאתי באחת מתגובותיי למעלה בהשראת המאמר "חכם עדיף מנביא" של הרב זצ"ל שברור שמי שירצה לקבל משפט צדק לאחר עוולה שנעשתה לו ילך לשם כך לשופט ולפרקליט אנשי המקצוע האמונים על הסעיפים הקטנים והדקים ביותר בחוק שיסדרו לו את העניין ולא יספק אותו הנאומים חוצבי הלהבות של אנשי הרוח כנגד העוול והעושק שהם ודאי חשובים ונותנים רוח גבית למשפט אך הם לא מכוננים את המשפט כשלעצמו

            ככה זה כמו שמדינה לא יכולה להתנהל ללא חוק ומשפט "עד רמת הבדל" -כמו שנאמר בלשון הרס"פים בצבא – כך גם דבר ה' שאמור להתבטא בכל פרט בחיים לא יכול שלא לנגוע בכל פרט ובאופן המדוקדק ביותר

            הרב סולוביצ'יק התלוצץ פעם שאילו היה אצלנו עץ אשוח כמו אצל הנוצרים היו לנו סימנים שלמים בשו"ע שמסבירים באיזה גובה ואורך אמור להיות העץ ואיך מקשטים אותו וכו' וכו' הכל לפרטי פרטים כמו בדינים המפורטים של ארבעת המינים -זו הלצה עם הרבה הצהרת כוונות בתוכה שמראה את החשיבות של הדקדוק ההלכתי

          • מסכים איתך בהחלט.
            אדם אמיתי ונביא בפרט חייב להיות מודע לכל פרט בהתנהלותו ובדרכיו.
            גם אולי העיקר הגדול ביותר המביא לנבואה. "בכל דרכיך דעהו" – "בכל" זאת אומרת הכל. עד הפרט הכי קטן. להיות מודע להכל , לא לספר לעצמך סיפורים , לא לעגל פינות , לא להיות בערך. להיות אמיתי.
            אפילו אם אדם חוטא , שיהיה מודע לכך שהוא חוטא , כי אין חפץ בכסילים המשקרים על עצמם. כל עוד האדם אמיתי , ה' איתו.

            ואכן כפי שהבאת דוגמה מאומנות , נבואה היא מאוד מאוד דומה לאומנות !!! לא לחינם נביאנו כולם היו מומחים במוזיקה. צריך להיות מודע ומדויק בכל מה שאתה עושה , עד הפרטים הקטנים , ולא להוציא מתחת ידיך דבר שאינו מתוקן.

            המחלוקת ביננו היא רק "על איזה פרטים מדובר". אתה סבור שהמדובר בפרטים מסוימים , ואני סבור שהמדובר על פרטים אחרים.

  10. ש.צ יישר כח גדול!

    כדרכך בקודש הדברים חדים וברורים ומאירים

    כמו תמיד נהנתי לקרוא

  1. פינגבק: קִבְרו של הנשגב | הכריכה האחורית

  2. פינגבק: דברים מעל קברה של הפליאה | הכריכה האחורית

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: