שיבתה של האחווה | יואב שורק

בסאגה הארוכה של היחסים הפנימיים בבית יעקב, נקודת המפנה האמיתית מקדימה את זו שבפרשת ויגש. עוד בבית שבכנען יהודה מצליח לשנות את השפה ולהציל את המצב

הדרמות הגדולות של פרשתנו מתרחשות כולן, כך נראה, במצרים. עלייתו המטאורית של יוסף והמפגש הטעון והמוסתר עם האחים מתרחשים כולם בארמונות פרעה שבלב ממלכת הנילוס או, אולי, בהאנגרים של חלוקת מזון שהוקמו על גבולותיה. מה שמתרחש הרחק בכנען, בביתו של יעקב הכבוי והשכול, מופיע רק כסיפור משנה – ולכאורה אין בו אלא מצוקתם של רעבים וויכוח נרגן על הצרה שנקלעו אליה, כאשר שמעון אסור במצרים והם עצמם מנועים מלשוב ולרכוש את המזון החיוני עד שיורידו את בנימין איתם.

אך עשרים ושלושה הפסוקים המתרחשים בכנען טומנים בחובם מפתחות גדולים להבנת היחסים שבבית יעקב – וננסה לברר אותם באמצעות ההבדל שבין הצעתו של ראובן, הנדחית על ידי יעקב, ובין זו של יהודה, המביאה את האב לשלוח עמם את בנימין ולהניע את העלילה מחדש לקראת הסיום הטוב.

הרגילים בקריאת הפרשה עם רש"י נוטים לעתים להגחיך את דבריו של ראובן ולפטור אותם בדברי המדרש "בכור שוטה הוא זה"; אך השוואת דבריו לדברי יהודה אינה מעלה הבדל עמוק בין השניים. יהודה עתיד להציע ערבות אישית להשבתו של בנימין – "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ", ערבות שאנו רגילים לראות כמניע לשכנועו של יעקב. אך גם ראובן, המקדים אותו, מציע דבר דומה: "תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ". ההבדל, לכאורה, נתון ב"סנקציה" שמטילים האחים על עצמם אם לא יעמדו במשימה. בעוד ראובן פותח בהצהרה הנוקבת "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ", יהודה מסתפק בנטילת אחריות כללית יותר: "אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ – וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים". אולי לא ברור לנו מה תועלת יש ליעקב בהריגת שני בני ראובן – ומיד ננסה לעמוד על כך – אבל גם קשה להבין מה יועילו לאב הזקן רגשות האשם הבלתי נגמרים ש"מבטיח" יהודה אם לא יעמוד במשימה.

 תשובה אחת, פשוטה, היא שיהודה יודע את מלאכת התזמון הנכונה. כאשר חזרו האחים הם ציפו, מן הסתם, לשוב מיד עם בנימין ולשחרר את שמעון; אך כאשר הריקו את שקיהם ומצאו את הכספים נופל מורא עליהם ועל יעקב (פסוק לה), ויעקב מיד משחרר את ההצהרה הנואשת: "אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם! יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ – עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה", הצהרה שמלמדת שסגירתה הפשוטה והמהירה של הפרשה אינה עומדת על הפרק. ראובן מנסה לכבות את השרֵפה הזאת מיד – והצעתו נדחית. יהודה, לעומת זאת, ממתין לבקשתו של יעקב עצמו שישובו למצרים. "המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית", אומר המדרש בשמו של יהודה, ומלמד אותנו פרק בחשיבותו של עיתוי.

אלא שלא די בתזמון הנכון. הכתוב מאריך לתאר את הדיאלוג שבין יהודה ליעקב, דיאלוג שבראשיתו הזקן עדיין איננו משלים עם ירידת בנימין. נראה אפוא שהעיתוי היה תנאי הכרחי לתחילתה של השיחה, אבל לא תנאי מספיק: רק בשיחה עצמה נמצא המפתח ששינה את דעתו של האב.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

בני ואחינו

נשוב לרגע אל הצעתו של ראובן. מה פשר הצעתו "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך"? התשובה, בעיניי, פשוטה. באוהלו של יעקב ניצב "פיל" גדול, הלוא הוא ההבחנה בין בני רחל ובני לאה. אמנם בשלב ראשוני זה יעקב איננו מפריד, שהרי הוא אומר "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו", אך ראובן נטוע כולו בעולם שבו יש הבחנה ברורה בין בני רחל לבני לאה. כאשר הוא מציע "את שני בני תמית" הוא מציע את ראשם של שניים מבני לאה תמורת הכישלון בהגנה על בנימין, שיותיר את יעקב ללא שני בני אשתו האהובה.

תגובתו של יעקב היא הד חריף לגישתו של ראובן: "לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם, כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר". יעקב, שאך לפני רגע כלל את שמעון ואת יוסף במשפט אחד, מאמץ את הנחת המוצא של ראובן ומקצין אותה: מי שלא ירד עם האחים הוא "בני" (כאילו הם אינם בניו, והוא אינו אחיהם); יוסף שמת הוא "אחיו" (ולא אחיהם); והתוצאה היא ש"הוא לבדו נשאר" – שוב, כאילו משפחת בני רחל היא יחידה לעצמה, שאין לה כל קשר עם שאר האחים.

אפשר שזו גם כוונת דברי רבי במדרש רבה, המובאים ברש"י. "בכור שוטה הוא זה", שם המדרש בפיו של יעקב, "וכי בניו הם ולא בניי?". לפי דברינו, הבעיה בדבריו של ראובן היא ההפרדה שהוא אוחז בה בין בני לאה ובין בני רחל. הביטוי "בכור שוטה", אפוא, אין פירושו בכור טיפש, אלא בכור שאין בו בכורה של ממש (כמו "הדס שוטה", להבדיל מהדס משולש), וביתר דיוק – בכור שהוא בכור רק לאמו (כפי שמופיע במפורש בתלמוד הבבלי, במסכת בבא בתרא קכ"ו ע"ב, וברש"י שם). דבריו של יעקב אם כן מדויקים מאוד: אין אתה בכור אמיתי, הוא אומר לו, בכור של כל בית ישראל; אתה מתנהג כבכור שוטה, כבכור רק ללאה אמך. בשל קוצר הראות הזה אתה חושב שאני עשוי לקבל עונש של המתת בניך כמעין נקמה על מותם של בני רחל. אבל אתה טועה: וכי בניך הם ולא בניי?

דברי ראובן מייאשים את יעקב, ומציפים בפניו שוב את הקרע הפנימי במשפחתו. לא סתם יוסף איננו ושמעון איננו; משהו מקולקל במערכת כולה. במודע או שלא במודע הוא ממתין לשיבתו של אתוס האחווה, למישהו שייטול אחריות על המשפחה כולה.

והנה, כאשר יהודה מדבר עם אביו על הצורך ליטול את בנימין עִמהם, הוא נוקט טרמינולוגיה אחרת ומודגשת. "הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר: לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם", מסביר יהודה שוב, ומעמיד תנאי קשוח: "אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ, נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ – לֹא נֵרֵד, כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם“. לא מדובר על בנך, יעקב, אלא על אחינו. נתבקשנו להוריד את אחינו, וזה מה שאני דורש ממך: תשלח את אחינו אתנו. בניגוד גמור להצעתו של ראובן, המוכנה להקריב את בני לאה כביטוי להגנה על בני רחל, יהודה מסתפק בהתחייבות ללא סנקציה – כי מדובר במשפחה אחת. יהודה מזכיר לאביו כי מדובר ב“אחינו“. ואכן, כאשר יעקב נעתר לבסוף, הוא מאמץ את הטרמינולוגיה של יהודה: "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ… וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ".

ההבדל הזה בין גישתו של ראובן לזו של יהודה ניכר כבר במעשה מכירת יוסף. ראובן מציל את יוסף מגזרת ההריגה מתוך הרצון "להשיבו אל אביו". הוא אמנם אומר "אל תשפכו דם" ו"יד אל תשלחו בו", אבל אינו מזכיר שמדובר באחיהם. לעומתו, יהודה אומר "מה בצע כי נהרוג את אחינו… כי אחינו בשרנו הוא". ראובן עסוק בריצויו של אבא, ומבין שלשם כך עליו לדאוג לטובת בני רחל; יהודה, לעומתו, משוכנע באמת בקיומה של אחווה – ומוטרד פחות מהעמידה מול אביו. הוא יודע לחכות "לזקן זה" עד שיכלה המזון מן הבית, ואף להטיח בפניו שהדבר תלוי בו: "אם ישך משלח… ואם אינך משלח לא נרד… כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים".

מיעקב לישראל

אין זה חדש שראובן מתקשה להבחין באחדות של בית ישראל. מעשה ראובן עם בלהה – בכל דרך שיפורש – הוא ביטוי למחאתו של ראובן על מעמדה של לאה אמו. והנה הפסוק המספר על מעשה זה נפתח בישראל ומסתיים ביעקב:

וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל 
וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

ישראל מייצג את השלמות של יעקב, את המעלה שהשיג אחרי ניצחונו במאבקיו; אך מעשה ראובן כמו שולל מבני ישראל את התואר הנשגב ומשיב אותם להיות "בני יעקב". ואכן, הפסוק הבא הוא "בני לאה – בכור יעקב ראובן, ושמעון ולוי" וגו'. מכאן ואילך אין הכתוב משתמש בשם "ישראל" מלבד אזכור אחד ("וישראל אהב את יוסף מכל בניו"). והנה, מיד אחרי שיהודה אומר לאביו "אם ישך משלח את אחינו" וגו', ממשיך הדיאלוג ביניהם כאשר אביו מכונה ישראל – וכך הוא מכונה עד הסוף:

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל: לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח [….] וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו: שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה […] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם: אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ […].

מסתבר, שעוד לפני ששבו האחים וירדו למצרים, עוד לפני שיהודה מסר את נפשו על הערבות ועוד לפני שיוסף התגלה אליהם והביא את הסיפור לסיומו הטוב – כבר שב יעקב להיות ישראל. אכן, המהפך הזה איננו סוגר את מלוא המעגלים עד לשלב מאוחר יותר: בפרשת ויגש, כאשר יתוודע יוסף אל אחיו וישלח את העגלות להביאו, אומר הכתוב "ותחי רוח יעקב אביהם", ומיד "ויאמר ישראל: רב, עוד יוסף בני חי". זוהי סגירת המעגל המלאה: אם בפרשת בלהה עברנו במשפט אחד מישראל ליעקב, כאן שבה רוחו של יעקב והוא הופך במשפט אחד להיות ישראל.

אך מה שראינו כעת מלמד שעומק המהפך מתרחש הרבה קודם, באוהל העגום והרעב שבכנען, ואין הוא תלוי בהתגלות של הבן האבוד במצרים: יהודה משיב את החיים לישראל כאשר הוא עומד על האחווה, על יסוד האחדות של בית ישראל – ומשחרר בכך את השיח מקללת הפירוד שדבקה בראובן. יעקב שב להיות ישראל, ובמקום האפאתיות הנואשת והדמומה הוא נוטל לפתע מחדש את היוזמה ומציע מתווה התמודדות: "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה – מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים". בניגוד ל"ויירָאו" שנאמר על האחים ועל אביהם ביחס לכסף המושב, פחד שהביא לעיכוב השיבה למצרים, מאמץ כעת יעקב־ישראל גישה חיובית יותר, המקווה ש"אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא". נוסף על כך הוא מברך אותם בשם ה', ומתפלל כי "אֵל שַׁ־דַּי" – זה שהתגלה לו בלוז היא בית אל, כששב ארצה, וקיבע את שמו החדש "ישראל" – יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ". יעקב מתמודד עם הפחד באמצעות דורון ותפילה, כמו אז, אך הפעם הוא עושה זאת מראש כ"ישראל".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו כסלו תשע"ד, 29.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 בנובמבר 2013, ב-גיליון מקץ תשע"ד - חנוכה - 851 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אבחנה יפה ומעניינת.
    רציתי רק לשאול: היכן אתה ממקם את יוסף מבחינה זו? איזו צורה של הסתכלות יש לו על שאר האחים, כמו של יהודה או כמו של ראובן? הרי מצד אחד חז"ל מתארים אותו כרודף, ז"א יוסף מנסה להשיג את הבכורה לעצמו, ובכך למעשה הוא מתחרה ב'בני לאה'. מצד שני אנו רואים מצדו נסיון לא ליצור קרע בינו לבין האחים, והם כן מתוארים לבסוף כ'אחי יוסף'. האם מדובר פה ב'תהליך' שפספסנו? או במשהו אחר?

  2. שלום יואב
    ברצוני להעיר את תשומת ליבך כי בספר בראשית פרק לז פסוק יג בעת בקשת יעקב לשלח את יוסף לראות את שלום אחיו יעקב מכונה בשם ישראל
    לדעתי הדבר מראה על כח הנבואה שהתנוצץ ביעקב ולכן היגד כי יעקב כביכול "כבה" לגמרי לאחר מותה של רחל ומעשה ראובן קצת מוקשה מהפסוקים
    איש

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: