תגובות לגיליונות קודמים 846

בתגובה ל"מעדן נטול צער" מאת ארי ודני זיפוטובסקי, גיליון פרשת נח

כל פיטום הוא אלימות

הכותבים מבקרים את עצם האיסור על פיטום אווזים וברווזים, וטוענים ש"בתנאים טובים אין הפיטום גורם להם לסבל". אבקש להניח כמה עובדות יסוד לדיון: 1. העופות המפוטמים מואבסים בכמות מזון העולה מונים רבים על צורכיהם הפיזיולוגיים. 2. ההאבסה נעשית בכפייה, ובפעולה אלימה של הכנסת צינור אל תוך ושט העוף. 3. במהלך כל תקופת הפיטום אין העופות מורשים לאכול באופן עצמאי.

בין אם הפיטום נעשה באמצעות צינור מתכת או סיליקון, קצר או ארוך, התוצאה הפיזיולוגית היא גרימת מחלה מטבולית סופנית לעופות: ניוון שומני של הכבד! הכבד של העוף המפוטם מחוסל למעשה מבחינת תפקודו הפיזיולוגי. הנזק שנגרם לו איננו הפיך. אם לא יישחט, העוף ימות כתוצאה מכשל תפקוד הכבד.

הפגיעה באווזים תוארה היטב בחוברת הדרכה למפטמים של שירות ההדרכה והמקצוע של משרד החקלאות, שבה כתוב: “אווז מפוטם כהלכה. הנוצות רטובות; נוצות־הזנב פרוסות; נושם בכבדות. המקור חיוור, מתקשה בהליכה אפילו לשוקת המים. איננו מעכל יותר“.

תקנה 27 לתקנות רישוי עסקים (תנאים לרישוי משקי עופות ולולים), התשמ“א־1981, מחייבת הכנת מקום מיוחד בכל מפטמת אווזים המיועד לשחיטות דחק; ובאופן מיוחד תקנה 27(ג) קובעת “לא תבוצע שחיטת דחק באווז לאחר מותו“. איסור זה, אין לו אח ורע בחקיקה הווטרינרית! ואין ספק שהתקנה נדרשה על יסוד הסבירות הגבוהה כל כך שאווז “מפוטם כהלכה“ יחזיר את נשמתו הסובלת לבוראו עוד בטרם יזכה להיגאל מייסוריו על ידי שחיטה כדת.

ניוון שומני של הכבד הוא מחלה קשה. רופאים וטרינרים של חיות משק עושים מאמץ כביר למנוע אותה. רופאי חיות מחמד נאבקים לחלץ במאמץ רב חתולים שחלו בה. מי שלא ראה מימיו כבד מפוטם לפני בישולו, מן הראוי שידע: גוש כבד כזה נראה בדיוק כמו גוש חמאה! צבעו צהוב בהיר, ואין כל דמיון בינו לבין כבד. שליחותו של הרופא הווטרינר היא לרפא בעלי חיים ממחלותיהם ולא לייצר בהם מחלות. תמיכה במעשה הפיטום אינה עולה בקנה אחד עם שליחות זאת.

אגב, התייחסות הכותבים לדבריו של הרב קוק אינה עושה צדק עם המקור. מדובר במאמר “חזון הצמחונות והשלום“, שהוכן על פי שני מאמרים של הרב קוק על ידי הרב הנזיר (שאגב, היה בעצמו צמחוני!). הרב קוק ראה בצמחונות אידיאל של אחרית הימים. אכילת בשר היא מציאות של “אין ברירה“ בגלל המצב המוסרי של העולם. שיאה של העלייה במדרגות המוסר יהיה, ברבות הימים, בצמחונות. מעניין מה היה הרב קוק אומר על פרקטיקה המובילה אווז מפוטם לנשום בכבדות, להתקשות בהליכה אל שוקת המים ולעמוד על סף המוות עם אנמיה המחווירה את המקור והפסקה סופנית של פעולת מערכת העיכול. 0

חגי אלמגור

ד"ר חגי אלמגור הוא וטרינר, לשעבר ממונה על חוק צער 
בעלי־חיים

————–

מעדן שכולו צער

כבר בתחילת המאמר שואלים המחברים: "האם תהליך ייצור כבד האווז הוא פעולה אכזרית?", ובין היתר מצטטים את ד"ר רוברט גורדון שביקר בחוות פיטום אווזים וטען כי " פיטום דרך צינור מעורר פחות אי נוחות אצל העופות מאשר מדידת חום רקטלית אצל חתול". אלא שבאופן מפתיע מתעלמים המחברים מפסק הדין המקיף של בית המשפט העליון (11/8/2003) שדן בעניין פיטום האווזים וציטט בהרחבה את הדוחות המדעיים של האיחוד האירופי ודוחות רבים נוספים.

הנתונים מופיעים בדו"ח של הוועדה המדעית שליד מועצת אירופה בנושא בריאות חיות ורווחת חיות – והמסקנה הסופית של הדו"ח היא שהפרקטיקה של הזנה כפויה מזיקה לרווחתם של העופות. כך כותבת השופטת ט' שטרסברג כהן בדעת הרוב בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון:

בתהליך ההלעטה נמנעת מן האווז האפשרות לאכול באופן חופשי ומבוצעת האכלה כפויה של האווז מספר פעמים ביום במזון עתיר אנרגיה ובכמות העולה בהרבה על הנדרש לצרכיו הפיזיולוגיים. התהליך שבו מוחדר לאווז צינור מתכת ודרכו נדחס המזון לקיבתו הוא אלים ופוגעני. התהליך גורם למחלה ניוונית בכבדו של האווז ולהגדלתו עד פי עשרה מגודלו הטבעי. אין חולק כי ללא הפגיעה בכבדו של האווז לא ניתן לייצר כיום כבד אווז.

טיעון מרכזי נוסף של המחברים מתבסס על מאמר שפורסם בשנת 2004 בכתב עת לא־שפיט, שלא עבר ביקורת עמיתים, ולפיו בתהליך ההאבסה של האווזים לא נדגמו מדדים פיזיולוגיים או התנהגותיים המעידים על מצוקה.

קשה למצוא מאמרים רציניים שבדקו ב־10 השנים האחרונות את השפעת ההלעטה על מדדים פיזיולוגיים והתנהגותיים של אווזים מפוטמים מהטעם הפשוט שמחקרים שכאלו לא יפורסמו וזאת  בשל הטענה שמדובר בהליך הכרוך בהתעללות בבעלי חיים.

בשנות ה־80 ביקשנו לבדוק עדשות מגע לתרנגולות מטילות שפותחו בארה“ב ונטען על פי היצרן שהעדשות גורמות למטילות להיות פחות תוקפניות, להטיל יותר ביצים ובעיקר לנצל את המזון בצורה יעילה יותר. העמדנו ניסוי ונדהמנו לגלות שכל התרנגולות עם עדשות המגע פיתחו דלקות עיניים קשות ובעצם הפכו להיות עיוורות. דיווחנו על התופעה ליצרן אך זה ניתק כל קשר וסירב להגיב על התמונות הקשות שנשלחו אליו. לתדהמתנו התרנגולות דלוקות העיניים אכן צרכו פחות מזון, המשיכו להטיל ביצים ולא נדגמו בהן מדדים התנהגותיים המעידים לכאורה על מצוקה. השתלת עדשות המגע גרמה בעצם לעיוורונן של התרנגולות, אך הן למדו את מיקום האבוס והמים ולכן המשיכו להטיל ביצים.  האם בעקבות ה“מחקר“ הנ“ל נמליץ על גידול תרנגולות “עיוורות“ כשיטה לחיסכון במזון?

הכותבים מצטטים מחקרים שנערכו לאחרונה באוניברסיטת בריסטול בבריטניה ולפיהם כאשר ניתנה לתרנגולות אפשרות הבחירה בין כלובים לחיי חופש הן העדיפו את החיים המוגנים. אולם האם התרנגולות במחקר של אוניברסיטת בריסטול גדלו כל חייהן בכלובים? היעלה על הדעת שתרנגולת בר או תרנגולת הגדלה בחופשיות כל חייה תיכנס מרצונה לכלוב, והאם הנמשל ממחקר התרנגולות הוא שגם אווזים יעדיפו את ההלעטה הכפויה (“מדידת חום רקטלית“) על פני האכילה החופשית?

וכך כתב הרב עובדיה יוסף על פיטום האווזים:

לכן מעלת כבוד תורתו כגיבור יצא למנוע את המסעדות הכשרות בפריז לקבל מוצרי בשר בפריז מן האווזות אשר הלעיטו אותם בארץ, ושלא לעודד את אלה המתנהגים באכזריות כלפי בעלי חיים למען בצוע בצע. וקיימא לן במסכת שבת שאיסור צער בעלי חיים מדאורייתא. והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ושכרו כפול מן השמים (על פי ח"כ משולם נהרי בדיון בוועדת החינוך של הכנסת בנושא תקנות לפיטום אווזים, 2/3/2004). 0

גדי גבריהו

ד"ר גדי גבריהו ביצע את מחקר הדוקטורט והפוסט־דוקטורט בתחום התנהגות ופיזיולוגיה של תרנגולות בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת קורנל בארה"ב

———–

תהליך טבעי

ד"ר ארי ודני זיפוטובסקי משיבים

אנו מודים לשני הכותבים על תגובתם. אנו רוצים להדגיש שהבעיה שלנו מתמקדת בחוק החדש שאוסר ייבוא כבד אווז, ובעיקר בהשלכותיו האפשריות על יהדות אירופה. מטרתנו להסביר את הסתייגותנו מהיוזמה הנוכחית.

בתשובה לד"ר אלמגור נחזור ונדגיש שתהליך ההאבסה כולו מבוסס על תהליך פיזיולוגי שבו לפני עונת הנדידה אוכלים העופות כמויות מזון גדולות וגופם אוגר את האנרגיה כשומן בכבד. זהו תהליך טבעי לחלוטין. הגידול פי עשרה שד"ר גבריהו מזכיר הוא חלק מהתהליך הפיזיולוגי. לא משנה כמה נאכיל אדם, הכבד שלו לא יגדל כך מפני שאין לו את מתת האל המאפשרת לאחסן שומן לצורך מסע ארוך כמו אצל אווזים.

בעיני התומכים בטבעונות יהיה כל גידול של בעל חיים לצורך אכילתו על ידי בני אדם אכזרי, בין אם מדובר בגידול תרנגולות לביצים, בגידול פרות לבשר ובגידול אווזים לפיטום.

ועוד כמה הערות:

א. שני הכותבים הזכירו מחלות כבד. ייתכן שהמפוטמים מפתחים מחלות כבד, אולם פגיעתן נוגעת לטווח הרחוק – דבר שאינו רלוונטי לעופות שמיועדים לשחיטה. בהתבסס על דעות מקצועיות של רופאים וניסיונם, אפילו מצב של אי ספיקת כבד (עד שמגיעים למצב סופני) אינו כרוך בכאב וסבל. וטרינרים הינם אנשי מקצוע המבוסס על מדע, וחלק מאחריותם כלפי בעלי החיים והציבור הוא להתבסס על עובדות והוכחות מדעיות ולא לקדם פעולות על בסיס רגשי.

ב. הציטוט מדברי הרב קוק הוא לגבי מצב אוטופי. הרב לא היה צמחוני ומעולם לא ניסה לגרום לתלמידיו להיות. האם אנחנו צדיקים יותר ממנו? הרב הנזיר קיבל על עצמו גם שלא לגזור את שערו ולא לשתות יין, האם זה רלוונטי לדיון?

ג. ד“ר גבריהו מתפלא שאין אנו מצטטים מדו“ח האיחוד האירופי, כמו בית המשפט העליון. אנו ביססנו את דעתנו על ההערכה החוזרת של איחוד הווטרינרים של אמריקה, ארגון גדול  המאגד כ־84 אלף וטרינרים. לדעתנו מעשים משמעותיים יותר ממילים. האירופים מאפשרים ייצור כבד אווז, וצורכים את רוב כבד האווז המיוצר בעולם. הם לא אסרו את ייצורו וקל וחומר את ייבואו.

ד. המאמר שאנו מצטטים משנת 2004 הינו מכתב־עת מאוד מכובד בתחום.

ה. הרב עובדיה יוסף זצ“ל אכן התנגד לפיטום אווזים, אולם 90% מתשובתו בנושא עוסקים בענייני טרפות. אם הנושא היחיד שהייתה מעלה הכנסת היה נושא הטרפות –  לא היינו כותבים את מאמרנו.

—————-

בתגובה ל"שני מנהיגים שנשכחו" מאת ישראל לבקוביץ, גיליון פרשת וירא

מחוץ למגזר

ב

תגובתו למאמרו של אלחנן ניר ("הייתי חושב לעצמי", גיליון פרשת נח) שבו הוא שיבץ את הרב שך כאחד מארבעה מנהיגים שעיצבו את דמות היהדות האורתודוקסית, טען ישראל לבקוביץ שעיצוב אופי המגזר הליטאי הוא תוצאה של גורמים רבים ושונים, וכי ספק אם ראוי לראות את הרב שך כבעל חלק ייחודי בהתוויית דמות היהדות הליטאית. לדעת לבקוביץ נעדר אזכורם של האדמו"ר ה"בית ישראל" מגור ושל האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, שבהם הוא רואה את אלו שעיצבו את דמות היהדות האורתודוקסית בארץ (האדמו”ר מגור) ובארה”ב (האדמו”ר מסאטמר).

אין ספק שלא נכון לראות בדמות כזו או אחרת גורם בלעדי לעיצוב קהילה כלשהי. כל קהילה היא תוצאה של נסיבות מורכבות ותהליכים רבים ושונים לצד שיתוף פעולה בין אישים דגולים יותר או פחות. גם תקומת היהדות האורתודוקסית בכללה אחרי השואה לכל פלגיה ומגזריה היא תוצאה של גורמים רבים מאוד.

אם מדברים על הקהילות החסידיות יש לציין את פועלם של אדמו"רים רבים נוספים כגון האדמו"רים מוויז'ניץ, צאנז-קלויזנבורג ובעלז, ועוד. על הקהילות הליטאיות חופפות דמויות רבות – כלל ראשי הישיבות ובפרט אלו של מיר, חברון ופוניבז', פוסקי ההלכה דוגמת הגרש"ז אוירבך והגרי"ש אלישיב, תלמידי החזו"א ונאמני בית בריסק לצד בעלי המוסר והמשגיחים.

הכללה מוגזמת היא טענת לבקוביץ ש"השקפת עולמו של ר' יואל מסאטמר הפכה למיינסטרים של יהדות ארה"ב החרדית". גם בקרב היהדות החרדית של ארה"ב יש לפלח הליטאי משקל רב, ודמויותיהם של הגר"מ פיינשטיין, הגר"א קוטלר ועוד עיצבו ומעצבות את אופי היהדות החרדית של ארה"ב לא פחות מהאדמו"ר מסאטמר. ובעצם, הפילוח הפנים מגזרי החרדי דומה למדי בארץ ובארה"ב.

ובכל זאת, למנהיגותו של הרב שך כמו גם למנהיגותם של הרבי מלובביץ', הרצי"ה קוק והרב עובדיה יוסף יש ייחוד. דמויות אלו הצליחו לייצר תודעת שייכות מיוחדת בקרב נאמניהן, תודעה שלא נשארה תחומה רק בתוך הקהילה (כמו בחסידות גור) אלא חלחלה החוצה לכלל היהדות והישראליות. הרב שך הצליח לחשק אצל "בן התורה" הליטאי הזדהות מוחלטת עם אג'נדה מסוימת. הוא גיבש תודעה שרואה בלמדנות ובדקדוק ההלכה חזות הכול, והוא גרם גם לקבוצות דתיות וחסידיות ללכת בעקבות הליטאים בתחומים אלו. גם פעילותו הפוליטית נועדה לבצר ולשמר את האידיאל הליטאי.

די בכך שנראה כיצד דמויות אלו זכו ועודן זוכות להתייחסות כה רבה מחוץ לגבולות המגזר האורתודוקסי, ושמן ידוע ומפורסם גם בציבור הישראלי הכללי, כדי ללמוד על עוצמת ההשפעה הרחבה של דמויות אלו כביטוי למפעל העצום שהצליחו לכונן; מפעל שהתווה וסלל אפיקים שהשפיעו ומשפיעים על עם ישראל כולו.

דמותו של הרב שך כמנהיג, וגם דמויותיהם של שלושת המנהיגים האחרים, שנויות במחלוקת, אך קולות הביקורת הרבים מצביעים על העיסוק הרחב בדמותם ובמשנתם, ומעידים בכך על עוצמת מנהיגותם.

ומשפט לסיכום: ניתן לומר שמנהיגים גדולים מתייחדים בכך שמנהיגותם פורצת מגבולות המגזר, כמורשת לדורות.

יצחק רקובסקי

בתגובה ל"התהליך הניאורפורמי" מאת אלי אדלר, גליון פרשת וירא

כבוד והקשבה

קראתי את תגובת הרב אלי אדלר למאמרו של הרב מיכאל אברהם, והגעתי לשורה השלישית, וכה הוא כותב 'מאמרו של מיכאל אברהם..'. האם מישהו היה מעז לכתוב צבי טאו או שלמה אבינר, או אפילו לכתוב נגד ר"מ מתחיל בלא להזכיר את התואר רב? מאמרו של הרב מיכאל אברהם הוא חלק מסדרת תהיות העולות בעוצמה בעשור אחרון בחברה הדתית־לאומית. התגובות מחוגי "הר המור" הן של ביטול. לשיטתם, מדובר ברפי נפש ואמונה ההוזים ומעלים בעיות שאין להם בסיס. מורנו הגדול הרב קוק הקשיב גם לכופרים, וניסה להבין את המעמקים. אולי מי שרואים עצמם כממשיכי דרכו יקשיבו ברוב קשב, ויגיבו בכבוד הראוי?! לאחר שהשיח יהיה שיח של כבוד והקשבה יהיה מותר גם לבקר בחריפות.

אביה הכהן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' חשוון תשע"ד, 25.10.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-25 באוקטובר 2013,ב-גיליון חיי שרה תשע"ד - 846, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. לרב אביה הכהן, תודה על מילים נכונות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: