בתגובה ל"הייתי חושב לעצמי די" מאת אלחנן ניר, 
גיליון פרשת לך לך

שני מנהיגים שנשכחו

במאמרו המעניין והיפה של אלחנן ניר, הגדיר הכותב ארבעה "מנהיגים דגולים וגדולים שלמעשה מיצבו את הדתיות הנוכחית, זו שלאחר השואה, וחידשו, או הגדירו מחדש לחלוטין, חברות וציבורים שלמים… על ארבעתם ניתן לומר כמעט בפה מלא כי מצינו שנתקיימה בהם תורה וגדולה במקום אחד". הוא מנה את הרב אלעזר מנחם שך, הרבי מלובביץ', הרב צבי יהודה קוק והרב עובדיה יוסף.

באשר לשלושת האחרונים אין לי מה להוסיף. לגבי הרב שך, שעליו כותב ניר "שלמעשה הגדיר (ודומני שאף יותר מהחזון איש שקדם לו) את החברה הליטאית העכשווית, את האתוס הישיבתי ואת חברת הלומדים במדינת ישראל", אני חושב שההגדרה מוגזמת. האתוס הליטאי והישיבתי וחברת הלומדים היו מעוצבים לפני שהרב שך הקים את "דגל התורה" ואפילו לפני שהקים את ש"ס. הוא היה גם קודם בין הדמויות הבולטות בציבור הליטאי, אך בשום אופן לא הבולט שבהן. הרב שך נתן כוח פוליטי בידי הציבור הליטאי, זה נכון, אבל לא עיצב את דמותו הרוחנית. אני אפילו לא בטוח שהחזון איש היה המעצב העיקרי. היו לזה הרבה גורמים.

אבל בעיקר התפלאתי על ההתעלמות מפועלם של שני מנהיגים גדולים מהצד החסידי. האחד הוא הרב ישראל אלתר המכונה ה"בית ישראל", האדמו"ר שקומם מחדש את חסידות גור לאחר השואה, והפך אותה למעצמה ששלטה ביד רמה ביהדות החרדית עד שהרב שך העז וסילק את ידה הכבדה מעל הציבור הליטאי (לאחר מכן העז אפילו שועל פוליטי כמו מאיר פרוש לפרוק את עולה של גור, אבל את האמבטי הרותחת צינן הרב שך). ה"בית ישראל" עיצב את דמותה של גור בפרט, עם השלכות נרחבות על הציבור החרדי בכלל. אפשר להאריך הרבה על פועלו ומשנתו, לטוב ולרע. אבל אם דנים על "מנהיגים דגולים וגדולים שלמעשה מיצבו את הדתיות הנוכחית, זו שלאחר השואה, וחידשו, או הגדירו מחדש לחלוטין, חברות וציבורים שלמים" – ה"בית ישראל" זכאי לתואר כמדומני הרבה יותר מאשר הרב שך.

השני הוא ר' יואל מסאטמר, שאמנם ישב בחו"ל, ואולי אלחנן ניר אינו מתייחס לאלו שישבו בחו"ל. אבל השפעתו הייתה עצומה. סאטמר היא הקהילה החסידית הגדולה ביותר, והשקפת עולמו של ר' יואל הפכה ל"מיין סטרים" של יהדות ארה"ב החרדית (לא כולל מודרן־אורתודוקסים כמובן). לא זו בלבד שהוא עיצב את דמותה של חסידות סאטמר, הענקית באופן שקשה לתאר, אלא שיש לחסידות זו השפעה עצומה גם על שאר הציבור החסידי בארה"ב ואירופה, אם ברצון ואם באונס. וגם בזה יש להאריך הרבה ואין כאן המקום.

ולא רק בחו"ל הייתה מצודתו פרוסה אלא גם בארץ. כל החמצן לפעילות של החוגים הקנאים בארץ, כעדה החרדית, נטורי קרתא או חסידות תולדות אהרן ותולדות אברהם יצחק – מגיע מסאטמר, מוראלית וכלכלית, וגדול האחרון – אף שכלל אין לבטל את הראשון. ולא רק בחוגים הקיצוניים אלא גם במעגלים רחבים הרבה יותר. קחו למשל את הוצאת הענק "עוז והדר". הקו שלה הוא סאטמרי במובהק, ואחת ההנחיות שהעורכים מקבלים היא להקפיד על לשון חפה מכל חידושי "העברית הטמאה" (לא שזה מצליח להם לגמרי, אבל די הרבה).

קשה לתאר את פני מאבקי הדת בארץ למיניהם – ה"אנטי ציונות", קברים, בחירות, גיוס וכו' – מבלי ההשפעה הגדולה שהשפיע ר' יואל מסאטמר, אותו סמן קיצוני שגרם לכל החרדים להפנות את ראשם לכיוונו ברב או במועט.

ישראל לבקוביץ

——

צמחונות ותפילין

בתגובה ל"לא להתעלם" 
מאת רבקה מרים, 
גיליון פרשת נח

רבקה מרים במאמרה "לא להתעלם" התייחסה לעוול שנוצר בשחיטת חיות לאכילה באריכות, ובקצרה ניסתה להצדיק במעט את עבודת הקרבנות בניסיון לפתור את המבוכה שאליה נקלע יהודי שומר מצוות המבקש להיות צמחוני. ברצוני להציג בעיה נוספת שעולה בפני צמחוני דתי שניתן לסכמה בשאלה הפשוטה: איך אפשר לראות בהריגת חיות דבר שלילי ובאותו זמן להניח תפילין מעור פרה בכל בוקר?

כששאלה זו עולה בפני צמחוני מאמין הוא נוטה לענות (במבוכה מסוימת) שמספר החיות הנשחטות לצורך הכנת תפילין הוא מזערי לעומת המספר בתעשיית הבשר המיועד לאכילה, או שהוא "מבטל את רצונו בפני רצונו של ה'" ומוכן לעשות מעשה שלילי כדי לקיים את מצוות "וקשרתם לאות על ידך". תשובות אלו לדעתי לא יניחו את דעתו של כל צמחוני אך במישור העקרוני האגדתא הבאה ממסכת שבת  (דף קח) אולי כן תספק תשובה מסוימת:

שאל ביתוסי אחד את ר‘ יהושע הגרסי מנין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה? דכתיב (שמות יג) “למען תהיה תורת ה‘ בפיך“, מדבר המותר בפיך. אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו! א“ל אמשול לך משל למה הדבר דומה: לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור (=משרת של המלך). איזה מהן משובח? הוי אומר זה שהרגו מלך. אלא מעתה יאכלו? אמר ליה התורה אמרה לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו?! אמר לו קאלוס, יפה אמרת.

מהאגדתא הזו ניתן להסיק שישנה עדיפות להכין תפילין מעור נבלה וטרפה, מחיות שמתו מוות טבעי, מאשר מחיות שהאדם שחט, ובכך נמנע ה"עוול" שיש לצמחוני בהנחת תפילין. אך יש לסייג את התשובה הזו למישור העקרוני. בפועל למיטב ידיעתי נראה שתפילין כיום אכן מיוצרות מחיות שחוטות.

אלון זילברשיין

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד חשוון תשע"ד, 18.10.2013