מן האוזן אל הלב | רא"ם הכהן

מוטיב השמיעה השוזר את פרשתנו נועד להעמיק את הברית שבין ישראל לקב"ה ולכונן מערכת יחסים אינטימית המתאימה לאתגרי האמונה בארץ ישראל

 פרשת עקב מוסיפה נדבך חשוב ומשמעותי למערכת היחסים שבין עם ישראל ובין ריבונו של עולם. הפרשה כולה עוסקת בעולמו הפנימי של האדם, והוא נדרש להפנות אל הקב"ה לא רק את כלי המעשה החיצוניים אלא גם את הלב והמחשבה. עם ישראל מצווה שלא לפחד מהעמים המקומיים במהלך כיבוש הארץ אלא לסמוך על הקב"ה, לזכור את כל הניסים והנפלאות שהקב"ה עשה במהלך שנות הנדודים במדבר, להפנים את העובדה שכל הכוחות מגיעים מהקב"ה ולא להתגאות בהם, למול את ערלת הלב ולא להקשות את העורף, והשיא באמירה המפורשת: "מה ה' א־לוהיך דורש מעמך כי אם ליראה את ה' א־לוהיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' א־לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך". פסוק זה מבטא את המובן ההוליסטי והמלא של הקשר בין האדם ובין בוראו – עבודת ה' באופן פנימי ובאופן חיצוני.

מרכיב נוסף שמופיע בפרשה הוא השורש שמ"ע, החוזר פעמים רבות בה: "והיה עקב תשמעון", "שמע ישראל", והיה אם שמוע" ועוד. האם יש קשר בין המילה המנחה ובין האמירה החינוכית־רוחנית של הפרשה?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

סובייקט־סובייקט

כל ילד יודע שכאשר בני ישראל עמדו למרגלות הר סיני, לפני קבלת התורה, הם אמרו "נעשה ונשמע". האמת היא שאין זו אלא טעות נפוצה – עם ישראל אכן אומר פעמיים "כל אשר דיבר ה' נעשה", אך עניין השמיעה נאמר רק לאחר המעמד, במסגרת ברית האגנות שבשמות כ"ד. מעמד הר סיני כולל אלמנטים קוליים רבים: משה מדבר והא־לוהים עונה לו בקול, ברקע נשמע קולו של השופר החזק ובני ישראל "רואים את הקולות". במדרש נחלקים רבי ישמעאל ורבי עקיבא מה בדיוק שמע העם, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה הפשוטה שלמרות כל הדברים שאותם יכלו בני ישראל לשמוע – התורה לא מציינת שהעם שמע אותם אלא רק ראה. יתרה מכך, עם ישראל אומר בצורה מפורשת שהוא כלל לא מעוניין לשמוע, "דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו א־לוהים".

פעולת הראיה מאופיינת בכך שהיא אינפורמטיבית. האדם רואה את אשר לפניו; אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. הראייה, שבמערכות משפטיות יכולה לשמש ראָיה, מספקת לאדם מידע על אודות מה שגלוי ועומד בפניו. תכליתה של הראייה היא לחשוף את הדברים לאור, וכך הם גלויים וידועים. מוטיב האור כקשור להבנה ולשכל הוא קדום ואוניברסלי (למשל, במשל המערה של אפלטון), והוא מתקשר עם המובן הפשוט של הראייה. בין האדם הרואה ובין הדבר הנראה ישנם יחסים של סובייקט־אובייקט: העצם הנראה הוא חיצוני לאדם, והאדם תופס אותו בכלי החישה שלו ובהבנתו כפי שהוא (עד כמה שניתן).

שונה מכך השמיעה: כאשר אדם שומע מישהו שמדבר אליו, נוצר בהכרח דיאלוג. השמיעה מקיימת מערכת יחסים אישית בין המשמיע ובין השומע, מערכת של סובייקט־סובייקט (או בלשונו של מרטין בובר – יחסי אני־אתה). מאחר שכן, כאשר אני שומע מישהו אני מכיר בכך שמעבר לאינפורמציה שמועברת ישנו עולם שלם ועמוק, יש ממדים פנימיים של המשמיע. השמיעה פונה לא רק למה שנאמר אלא גם מנסה להבין מעבר לכך, לזהות את האינטונציה שבה הדברים נאמרו, להקשיב בין השורות. השמיעה, לעומת הראייה, מבטאת קשר שהוא מעבר למוחש.

חידוש הברית

עם ישראל שמקבל את התורה יצא אך שבועות מספר קודם לכך ממצרים. במשך מאות שנות שעבוד עוצבה המנטליות שלו לצורת חשיבה של עבד: העם הורגל לקבל פקודות ולבצע אותן, ללא כל קשר רגשי ועמוק בינו ובין הנוגש המצרי, נותן הפקודות. כידוע, יותר קל להוציא את ישראל מהגלות מאשר את הגלות מישראל, וגם כאשר העם עומד למרגלות הר סיני הוא עדיין עבד, לפחות מבחינת תפיסתו העצמית. והרי עבד, כשאומרים לו לעשות משהו – הוא אומר "נעשה". עד כמה העם הזדהה עם מה שנאמר לו? עד כמה הוא באמת הבין את הקשר שהקב"ה רצה לבסס איתו? את זאת ניתן להבין מההסתייגות המפורשת של העם משמיעת קול ה' באופן ישיר, כלומר מכינון יחסי קרבה פנימיים איתו.

המצב משתנה לאחר שהקב"ה כורת ברית עם עַם ישראל, ברית האגנות. במעמד של ברית מוגדרים שני צדדים, והעם מתחיל להבין אט אט שבמערכת היחסים החדשה הוא מקבל הכרה ומעמד בפני עצמו. הכרה זו מאפשרת את תחילת שינוי התפיסה, והעם מתקדם למדרגה שבה הוא יכול לומר "נעשה ונשמע".

במהלך שנות הנדודים במדבר עשה העם צעדים משמעותיים נוספים לפיתוח החירות שלו. כעת, ערב הכניסה לארץ, יודע משה שהוא יכול לתבוע מחדש מהעם לשמוע את קול ה':

"ואהבת את ה' א־לוהיך", עשה מאהבה. הפריש בין העושה מאהבה לעושה מיראה, העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל. לפי שהוא אומר "את ה' א־לוהיך תירא ואותו תעבוד", יש לך אדם שהוא מתיירא מחברו, כשהוא מצריכו מניחו והולך לו, אבל אתה עשה מאהבה (ספרי דברים, לב)

העם נתבע לכונן מערכת יחסים עמוקה, מערכת של שמיעה, עם ריבונו של עולם. לכן רוויה פרשת עקב בביטויי שמיעה. זהו הכלי שדרכו אמור העם לפגוש את הקב"ה מעכשיו ואילך.

השמיעה מופיעה כאן לא רק כאפשרות שתיתכן לאחר שנות הנדודים הארוכות. אין היא רק אופציה אלא ציווי ממש. במהלך חייהם בארץ יעמדו בני ישראל מול אתגרים חדשים, השונים בתכלית ממציאות החיים הניסית שלה הורגלו במדבר: מציאות של מן, באר ועמוד ענן ואש. במדבר עם ישראל רואה את הקב"ה עין בעין, השגחתו ברורה וגלויה. בארץ ישראל, לעומת זאת, יש צורך להקשיב בצורה עמוקה על מנת לזכור את הקב"ה, שכן המציאות יכולה להשכיח אותו. התורה מזהירה כי בארץ ישראל קיימת סכנה של "פן תאכל ושבעת… ורם לבבך ושכחת את ה' א־לוהיך"; אל מול האתגרים או בעקבות ההצלחות עלול העם לשכוח את ה'.

על מנת לקיים אפוא באופן מלא את הציווי "לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו" יש צורך בהרחבה והעמקה של מערכת היחסים שבין העם לא־לוהיו, ולכן כעת מצווים ישראל לזכור את ה' הנותן כוח לעשות חיל. מערכת השמיעה, המעצבת את העולם הפנימי, היא מערכת שמחויבת לשם כינון חיים יהודיים במציאות של ריבונות וטריטוריה, והיא זו שתעצב באופן יסודי את נאומו של משה ערב הכניסה לארץ.

הרב רא"ם הכהן הוא רב היישוב וראש ישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ג, 26.7.2013

פורסמה ב-26 ביולי 2013, ב-גיליון עקב תשע"ג - 833 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: