גמרא של קלף / דוד הנשקה

איך הפך הישן־נושן לחדש אסור מן התורה? ומה אירע להשוואת נוסחי התלמוד מאז המצאת הדפוס? על ערנותם הביקורתית של רבותינו, לכבוד הוצאת 'אוצר כתבי היד התלמודיים' 

ברגע הדרמטי ביותר בסיפורו של עגנון, 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו', כשר' משה פנחס מראה לעיני כול שדרשת ר' שלמה הלוי איש הורוויץ בטֵלה מעיקרה מכוחה של גמרא מפורשת, משיב ר' שלמה: "לכאורה קושיא עצומה הקשית עליי מן הגמרא, ואין לכאורה אחרי דבריך ולא כלום; אלא אילו דקדקת יפה היית רואה שהגירסא שם משובשת". וכאן באה זעקה גדולה ומרה של ר' משה פינחס: "אשריך, שכספך וזהבך עמדו לך לקנות לך ספרים מוגהים". זו נקודת הטרגדיה בסיפור: השגת התורה, אמיתה של תורה, שראויה הייתה להיות עניין להישגי הרוח בלבד, תלויה בסופו של דבר בכסף וזהב; לא מבני עניים תצא תורה, כפי שראוי היה, אלא ירושה היא התורה דווקא לעשירים ומיוחסים. יומא טבא הוא אפוא לתורה וללומדיה יום זה, שבו נפתחו לַכול האוצרות הגנוזים של כתבי היד לתורה שבעל־פה כולה; מעתה, כל הרוצה לעמוד על אמיתה של תורה אין לו אלא לדפדף ב'אוצר כתבי היד התלמודיים' – וכל רז לא אָנֵס ליה.

אך לא זה בלבד טמון בו באוצר זה, מעשה ידיו של הפרופ' יעקב זוסמן. בידוע, כל מקום שגלו ישראל גלתה תורה עמם, ומשנה תוספתא וירושלמי יצאו לגולה אחר גולה. אך קשה יותר גורלו של הבבלי, שכל עצמו לא נתחבר אלא מיגו גלותא, בארעא חשוכא. וגם על זאת כבר סיפר עגנון במקום אחר: "אפשר שאתם יודעים כיצד נתחבר תלמוד בבלי; אם אתם יודעים הרי טוב, ואם אין אתם יודעים אומַר לכם. מר בר רב אשי בבבל היה, וכשבא לסדר את הש"ס ישב לו בין שני הרים גדולים והשׁביע את העננים, ובאו ארבעה עננים והקיפוהו מארבע רוחותיו, והשׁביע את הרוחות שיביאו לו אווירה של ארץ ישראל. וכיוון שנתמלא כל המקום סביבותיו אווירה של ארץ ישראל, התחיל מסדר את הש"ס".

אם אגדה היא נקבל, אך אם לדין, הרי דווקא בדורותינו אלה, מששב עם ישראל לארצו, אפשר לו לבבלי להפוך באמת לתלמודה של ארץ ישראל. זכוּר אפוא אותו האיש לטוב, ויעקב זוסמן שמו, שכיתת רגליו בכל קצוות תבל, ולא הניח כל מטמוניות ספרים שבעולם עד שהאירם, וגילה ניצוצי תלמוד שנפלו בהם, והעלם עמו ירושלימה. ועוד זאת נדרש לעשות להם: את האובד ביקש ואת הנידח קיבץ ולנשבר חבש; דִרשוּ מֵעל ספר ה' וקְרָאוּ, אחת מהֵנָה לא נעדרה. מכאן ואילך אין לו לבבלי תקנה אלא מכוחה של ירושלם, ונתקיים מקרא שכָּתוב "ציון המלטי יושבת בת בבל".

    חיפוש זה שהשקיע בו פרופ' זוסמן את כל מאודו הוא פרי תובנה פשוטה: בלא בדיקת כתבי היד אין לעמוד על פירושן הנכון של סוגיות התלמוד. לראשונים דבר זה היה מובן מאליו, והם עסקו כידוע הרבה בהשוואת עדי הנוסח; אך עיסוק זה נתמעט ביותר מאז המצאת הדפוס ועד המאה הי"ט למניינם. מעתה יש לשאול מה היה בכל תקופת הביניים, למן המאה הט"ז ועד המאה הי"ט? כלום אבד להם לחכמים החוש הביקורתי כלפי נוסח הטקסט? כלום סברו חכמים שמוטב להם לכתבי היד להמשיך בשנת עולמים בקרן זווית עלומה? אצביע כאן על תחנות מועטות, רחוקות מכל מיצוי, במהלך תקופה זו.

צילום: אי.פי.

צילום: אי.פי.

גרסאות מתחלפות

אין צריך לומר שבַּמזרח ישבו במאה הט"ז ובתחילת המאה הי"ז חכמים כר' שמואל לירמא, ר' בצלאל אשכנזי, ר' יהוסף אשכנזי, ר' סולימן אוחנה ור' שלמה עדני, שהגיהו שיטתית משניות, מדרשי הלכה ותלמוד, מתוך כִּתבי יד שהיו ברשותם; הדברים ידועים ומפורסמים. ואף חכמים במזרח שאין עיקר עניינם בהגהה עיינו בכתבי יד תלמודיים, וכגון הרדב"ז, המעיד בתשובותיו על גרסת הספרא "בספר מוגה מכתיבת יד" (סי' תתטו), או על "תוספתא כתיבת יד" (סי' ב אלפים רכו). אך גם באירופה, שֶבה כבר בתקופה זו כתבי היד מועטים, גדולי החכמים היו מודעים לערכם, ביקשו להסתייע בהם, ועתים אף עלה בידם.

בתחילת המאה הט"ז מסַפר ר' יששכר בער איילנבורג, בהקדמת ספרו הקלאסי 'באר שבע' על הוריות, כיצד ביקש לו אישור להגהותיו: "שלחתי הכל לארץ ישראל ביד חכמי צפת תוב"ב, כי נכספה וגם כלתה נפשי שגם המה יבחנו ויִצְרפו את דברי… וזאת תורת העולה על כולם… שלֵמים וכן רבים מן המעיינים בעלי תריסין מצאו אוֹן לי, עֵזר וסיוע בהרבה מקומות, בגמרות ישנות על קלף דווקני, הנמצאות בארץ ישראל מימות עולם… בזמן חכמי המשנה והגמרא". בעל 'באר שבע' לא זכה לקרוא את מאמרו הגדול של פרופ' זוסמן הקובע שבימי חכמי המשנה והגמרא לא נתקיימו כלל כתבי יד תלמודיים, לפי שהכול נלמד על־פה; אך לפי דרכנו למדנו כי לא סוף דבר שבארץ ישראל במאה הט"ז מצויים כתבי יד תלמודיים, אלא שר"י איילנבורג באירופה דאז רואה את גרסת כתבי היד כמבחן לחידושיו.

כך גם אצל תלמיד מהרש"ל, ר' דוד הכהן מאובן (בבודפשט של ימינו). בספרו 'מגדל דוד' על גיטין שנדפס בשנת שנ"ז כלולות הגהות לתלמוד, המתבססות על "גמרא של קלף". ולא עוד אלא שהוא מטעים כי הואיל ובעניין מסוים "לא מצאתי בשום ספר של קלף גירסא אחרת", הרי לא "נוכל לומר בהסוגיא דרך אחר". ובמחצית השנייה של המאה הט"ז פועל בפולין ר' יששכר הכהן בעל 'מתנות כהונה' על מדרש רבה, המשתמש הרבה בכתב יד של הירושלמי שהיה בידו.

אך הדבר אינו נעצר במאה הט"ז. כך למשל כותב אחד מגדולי חכמי פולין באמצע המאה הי"ז, ר' שבתי כהן, בחיבורו המפורסם 'שפתי כהן' לשולחן ערוך: "ואין לתמוה שיהיו הגרסאות מתחלפות כל כך, שכיוצא בזה… בש"ס סוף פרק הפועלים… שהנימוקי יוסף והרב המגיד כתבו שהוא בעיא דלא איפשיטא, וכן מצאתי בש"ס כתב יד על קלף, ישן נושן, בהך בעיא דפרק הפועלים: 'תיקו'; ובגרסאות שלנו נפשטה הבעיא להדיא" (חו"מ, ערה, ג). ובמקום נוסף, באשר לחילוף נוסח בבבא מציעא י ע"ב, שאף לו יש משמעות הלכתית, מאמץ הש"ך את הגרסה שמצא "בש"ס של קלף ישן נושן" (שם קפב, א).

והש"ך אינו יחיד בתקופה זו. כך לדוגמה ר' אהרן שמואל קוידנובר, בעל 'ברכת הזבח', שנפטר בקראקא בשליש האחרון של המאה הי"ז. ספרו מוקדש לביאורו של סדר קדשים בבבלי ולהגהתו, ולאורך הספר מסתמך המחבר חזור והסתמך על "גמרא של קלף". אף הוא מבחין יפה בין "גמרא של קלף" לבין "ספרים אחרים", היינו דפוסים שונים.

כשעוברים אנו למאה הי"ח, הרי ידועה מאוד אותה "תוספתא בכתב יד על קלף, ישן נושן, יותר מאלף שנה", "אשר הובאה ממצרים", שר' משה מרגלית, בעל 'פני משה' על הירושלמי, חוזר ומשתבח בה לאורך חיבורו. באותה מאה יושב בקרלסרוה שבגרמניה ר' נתנאל וייל, ובסוף ספרו הידוע על הרא"ש, 'קרבן נתנאל' (תקט"ו), מובאת גרסה שונה מזו שלפנינו בברכות לד, שאותה "ראיתי בש"ס על הקלף בפערשי"; והוא הוא כ"י מינכן המפורסם, ששכן אז באותה עיר, ושם ראהו אף החיד"א, כדבריו ביומנו 'מעגל טוב'. בעל נודע ביהודה בספרו 'צל"ח' לברכות שם מביא בשם 'קרבן נתנאל' גרסה זו ומגדירהּ "מרגניתא טבא".

לאותה מאה, בתחילתה, שייכים גם דבריו הנוגעים ללב של ר' יוחנן קרמניצר, מחבר 'אורח מישור' על מסכת נזיר, השוטח את בקשתו בפני ר' דוד אופנהיים, בעל הספרייה המפורסמת בפראג: "נפשי חשקה מאד, אולי אוכל להמציא באיזה מקום גמרא של קלף על מסכת נזיר, הכתובה מישן, קודם הדפסת הש"ס, ואולי אמצא בו איזה שינוי". מי יגַלה עפר מעיניך ר' יוחנן, שב'אוצר כתבי היד התלמודיים' שלפנינו מצויים כ־13 רישומים לבבלי נזיר בלבד!

אמיתה של תורה

אם נשוב אל המזרח של הימים ההם, הרי אין צורך אלא להזכיר את החיד"א, התייר הגדול של ספרות ישראל, המזכיר – בין שאר כתבי יד מרובים שאיזן וחיקר – אף "תלמוד כתוב על קלף, ישן נושן" (ברכי יוסף, יו"ד, רסח), הלא הוא כתב יד מינכן שכבר נזכר כי החיד"א ראהו. כיוצא בזה, "איזה מסכתות גמרא, כתובות על קלף" שראה בספריית פירנצה, כדבריו ב'מעגל טוב', וכן אפילו "ירושלמי כתיבת יד" (ברכי יוסף, יו"ד, רנט).

החיד"א, שנפטר בתחילת המאה הי"ט, כבר מביאנו אל המאה שבה נתרחש מפנה בהכרתם של כתבי יד תלמודיים ובפרסומם. בשנת 1854 נדפס ספרו של ר' נחמן קורוניל, 'בית נתן', הכולל חילופי נוסח למסכת ברכות מ"כ"י קדמון על קלף נושן", המוּכר כיום ככ"י אוקספורד 366; ובראש הספר באות שבע הסכמות מגדולי הדור ההוא, ספרדים ואשכנזים. י"ד שנה עוברות וכבר מופיע הכרך הראשון של 'דקדוקי סופרים', אותו מפעל כביר של חילופי הנוסחאות על הש"ס שיָסד ר' רפאל נתן רבינוביץ. חלקו האחרון של מפעל זה יצא, לאחר פטירת המחבר, שלוש שנים לפני סיום אותה מאה. ובשנות הארבעים של המאה העשרים נוסד בירושלים המפעל הגדול 'דקדוקי סופרים השלם' מטעם מכון התלמוד הישראלי – יד הרב הרצוג, בנשיאות רש"י זֶוין.

    מדוגמאות מועטות אלו, שהבאנו על דרך ההזדמן גרידא, יש אפוא ללמוד כי העירנות הביקורתית כלפי הטקסטים התלמודיים, והרצון לבודקם על־פי כתבי יד, מעולם לא חדלו אצל גדולי רבותינו האחרונים – אך לרוב לא היה הדבר לאל ידם; ובלשון הזהב של עגנון, במקום אחר: "ואע"פ שראו והכירו שפעמים אמיתה של תורה צפונה בכתבי יד, ואפשר להסתייע מהם, לא ידעו היאך יגיעו אצלם. הגלות קשה היתה, וישראל מפוזרים היו".

    אמת, לאחר שכתבי יד תלמודיים הפכו לדבר חדש שלא היה לעולמים, ומשעה שבחוגים ידועים כל חדש נאסר מן התורה, אף השימוש בכתבי יד אלה הפך בעייתי. אך הואיל וסיסמת 'חדש אסור מן התורה' נטבעה בידי בעל חת"ם סופר, זקֵנו של פרופ' זוסמן, יש להזכיר כי שני בניו של החת"ם סופר, בעל כתב סופר בפרשבורג ור' שמעון סופר בקראקא, שניהם היו בין כותבי ה'הסכמות' על 'דקדוקי סופרים'. נראה אפוא כי פרסומו של הקטלוג הגדול שלפנינו יום שמחה הוא לא רק אצלנו בישיבה של מטה, אלא אף אצל חכמי כל הדורות בישיבה של מעלה.

פרופ' דוד הנשקה מלמד במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן.

מתוך דברים שנאמרו ביד בן־צבי לרגל צאתו לאור של 'אוצר כתבי היד התלמודיים' מאת פרופ' יעקב זוסמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח שבט תשע"ג, 8.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בפברואר 2013, ב-גיליון משפטים תשע"ג - 809 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: