ארבעה עשורים לפטירת הילד שיועד להיות רב לחסידים בוורשה ונפטר כאדמו"ר לפעילים החברתיים בניו-יורק

ארבעים שנה חלפו מיום פטירת אברהם יהושע השל, ודומה שאולי סוף סוף הגיעה שעתו להיכנס לארץ. מי שנולד בוורשה של ראשית המאה העשרים להיות אדמו"ר של חסידים, ונפטר בניו-יורק כאדמו"ר של פעילים חברתיים, יוכל אולי עתה להיות לאדמו"ר של תנועת התחדשות ישראלית.

שמועתו של השל הגיעה רק בשנים האחרונות לישראל, כיוון שהפרויקט ההגותי שלו נע במגמה הפוכה ליסודות הזהות הישראלית. ואולם, בשנים האחרונות מתערערת זהותנו הישראלית מכיוונים רבים: מה בין ישראליות ליהודיות? מה בין אוניברסליות ללאומיות, ובין לאומיות לדת? האדמה מזדעזעת תחת כפות רגלינו ב"שבר היהודי-ישראלי" ואנו תרים אחר אלטרנטיבות להתחדשות זהותית. ועתה, אולי דווקא מפני מגמתה ההפוכה, עשויה הגותו של השל לבוא כמים חיים על נפשנו.

מה בין מגמת היסוד של הגות זו למגמת היסוד של זהותנו? כדי להבהיר זאת אנסה להציג בקצרה את המשמעות הייחודית שהשל מעניק ללאומיות היהודית, משמעות העולה מהבנת המונח "העם הנבחר" בהקשרו של השיח התנ"כי. אפתח בהצגת סתירה פנימית הטבועה לכאורה במונח זה, אמשיך בהצגת המתח הישראלי-יהודי כנובע מניסיונות לפתרון הסתירה, ואחר אבוא להצגת פתרונו של השל.

ביקש למצוא בתנ"ך אלטרנטיבה עבור העולם המערבי. בול מיקרונזי לכבוד אברהם יהושע השל
באדיבות סטפני קומפורט http://www.jewishpostcardcollection.com

אריתראי ב"איצקוביץ"

לכאורה, עלינו לבחור בין שתי תפיסות קוהרנטיות: הגישה האלילית וגישת הנצרות והאסלאם. עובד האלילים חווה את אלוהיו כשייך למקום או לאיכות מסוימת: אלוהי האש ואלוהי המים, אלוהי כנען ואלוהי מצרים. לכן הגלה סנחריב את האומות כדי לנתק את העם מאלוהיו, ולכן הבינו השומרונים שעליהם לברר כיצד יש לעבוד את האל המקומי כדי שלא ייטרפו בידי אריות. קשה לנו להשתתף בחוויה זו ולתפסה, אך נוכל לראות את הקוהרנטיות שלה – לכל ארץ ועם האל שלהם.

בניגוד גמור לכך ניצבת גישת הנצרות והאסלאם הטוענת כי כשם שהאל אוניברסלי כך גם נדרשת דת אוניברסלית. ואמנם, דתות אלו מבקשות להציב אלטרנטיבה ללאומיות: אדם יכול להתנצר ואין הדבר נוגע לזהותו הלאומית; ואף האחים המוסלמים חולמים על אומה אסלאמית גדולה שתשים קץ ללאומים הערביים, שנוצרו בהשראת הקולוניאליזם המערבי.

ואילו התנ"ך – הוא מספר על בורא אוניברסלי שבחר לכרות ברית עם עַם פרטיקולרי. התנ"ך חושף לפנינו שתוכניתו המקורית של הבורא הייתה לכרות ברית אוניברסלית עם אדם הראשון או עם נח, נביאיו מבשרים על אחרית-ימים אוניברסלית, ובאותה עת הוא טוען שבורא אוניברסלי זה בחר לו עם אחד מכל העמים.

ביטוי הלכתי מובהק לפרדוקס תנ"כי זה ניתן למצוא בהלכות גיור. תופעה זו לכאורה אינה יכולה להתרחש אלא במסגרת דת אוניברסלית. כיוון שא-ל אחד ברא את כל בני האדם, הרי שברגע אחד יכול אדם להמיר את דתו לנצרות. לעומת זאת, אתניות ואף מורשת היסטורית אינן ניתנות להמרה שכזו. מדינת לאום עשויה אמנם להעניק אזרחות גם לבן-לאום אחר, אך כדי להיות "צרפתי טהור" עליך לדבר צרפתית מושלמת ולאכול צפרדעים במשך דורות. ואילו המתגייר – משנה ברגע אחד לא רק את דתו אלא אף את לאומיותו.

אין כאן מדינה המעניקה אזרחות לבן-לאום אחר, אלא לאומיות המתנהגת כדת אוניברסלית! אדם כורת ברית עם א-לוהי ישראל – וזהותו הלאומית משתנה! והלא לאומיות היא "מועדון סגור" שתכליתו שמירה על אתוס ואינטרסים, וכיצד מתנהגת הלאומיות היהודית כ"מועדון פתוח", המאפשר עקרונית לכל הרוצה בכך להצטרף מיידית? וכי יעלה על הדעת שכל אריתראי החודר לארצנו יוכל באופן עקרוני להתגייר ולהצטרף בן-רגע למניין שחרית מאוחר ב"איצקוביץ"?! אך כך פוסקת ההלכה.

הרצל כותב בהתרגשות ביומניו על תובנה עמוקה שהכתה בו. בסביבה התרבותית שבה גדל היו היהודים "גרמנים בני דת משה", כלומר בעלי זהות לאומית גרמנית וזהות דתית יהודית, ואילו הוא הבין לפתע: היהודים הם עם ולא דת. "פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם ומתחיל ללכת".

לעומת זאת, בעומק הגישה החרדית ניצבת תפיסה שאינה רואה את הלאומיות היהודית כקוטב עצמאי אלא רק כמונח מבין מונחיה של ההלכה. מנקודת מבט חרדית, חייל שהתנכר לגמרי לאורח החיים ההלכתי אך מוסר את נפשו מתוך נאמנותו היסודית לעמו אינו מתנהג כ"יהודי". יש צורך לראות אותו באמצעות הפיתוח ההלכתי של "תינוק שנשבה" כדי שנוכל להתייחס אליו כאחד משלנו.

כנגדם, נראה כי חובשי הכיפה הסרוגה למיניהם דווקא בחרו לעצמם כינויים המשקפים השלמה עם קיום הסתירה: ציונים-דתיים, דתיים-לאומיים ומודרן-אורתודוקס. דא עקא, רבים מאיתנו חשים שהשלמה זו יוצרת אישיות מפוצלת הנובעת ממקורות השראה סותרים. ואכן, הציונות-הדתית הולכת ונקרעת בין אלו המדגישים את הקוטב הלאומי-ציוני לבין אלו המדגישים את הקוטב החרדי-הלכתי, בין אלו הנמשכים אחר האוניברסליות של צלם א-לוהים לבין אלו הנמשכים אחר לאומנות פרטיקולרית.

יהודי אוהב אדם

עם עליית הנאצים לשלטון הבין השל שהתודעה המערבית כשלה בפיתוח תודעה מוסרית איתנה דיה בשביל לעמוד כנגד עוצמתה הטכנולוגית, ולכן ביקש להעמיק בתנ"ך ולשוב משם עם תודעה אלטרנטיבית עבור העולם המערבי. במקום מבנה החשיבה הדיכוטומי והמושגי של המערב, ביקש השל להשיב לעולם את א-לוהי התנ"ך: א-ל חי ואכפתי המבקש את האדם באשר הוא אדם ומקיים זוגיות אינטימית ודינמית עם בני-ישראל. במקום עולם הלכתי דיכוטומי של "חפצא" ו"גברא" ועולם מושגי נוקשה של עיקרי אמונה, הוא פירש את היהדות מחדש כמערכת יחסים בין א-לוהים לאדם, ומתוך כך הציע גם הסבר עומק לפשר המסתורין של הלאומיות היהודית.

מה בין מערכת מושגים למערכת יחסים? מערכת מושגים נדרשת להאחדה, לקוהרנטיות קונספטואלית, ואילו מערכת יחסים תלויה דווקא בקיומו של קשר דינמי בין שתי אישיויות. במערכת מושגים לא ניתן לקיים את המסתורין הפרדוקסלי של בורא עולם ולאומיות, אך בזוגיות דווקא הפכים נמשכים.

כאשר אני מבקש לבחור חפץ שיתאים לצרכיי, ישנה רק מערכת מושגים אחת לבחינת התאמה זו; החפץ אינו בוחר בי. לעומת זאת, כאשר אני מבקש לבחור בת-זוג, שאלת ההתאמה לצרכיי משנית לשאלה אחרת, לשאלה שהיא מהותית לעצם קיומו של הקשר. בקשר בין-אישי הבחירה העמוקה אינה בין בת-זוג זו לאחרת, אלא בין העדפתנו את האינדיבידואליסטיות שלנו לבין היענותנו זה לזו וזו לזה. איננו בוחרים בני-זוג מתוך שהם האידיאליים עבורנו אלא מפני האהבה שהתרחשה בינינו.

כך גם הדרמה התנ"כית על "העם הנבחר" כלל אינה נדרשת להסביר מדוע עם זה עדיף על פני עמים אחרים. אדרבה, הסבר שכזה הופך את המאזין לו למי שמצוי מחוץ לקשר ובוחן אותו בכלים אינסטרומנטליים. א-לוהים בחר בעם ישראל לא מפני סגולה הטבועה בו, אלא כהתרחשות שבה א-לוהים "התעלה על עצמו" וכרת ברית עם עַם אנושי, וישראל התעלו על עצמם וענו "נעשה ונשמע".

כך אפוא עולה לפנינו קונספט לאומי מפתיע של "עם בצלם א-לוהים". הנצרות נואשה מתיקון הלאומיות וכך נותרנו קרועים בין דת ללאום. אך א-לוהי ישראל מאמין שניתן להקים "גוי קדוש": "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". יסודו של כל עם נעוץ באתוס ואינטרס, אך יסוד עם ישראל בבורא כל האדם בצלם. אנגלי שאינו אוהב כדורגל מעורר תמיהה, וכך גם יהודי שאינו אוהב אדם באשר הוא אדם.

יותר מאשר עם

אכן, כאשר בני-אדם יחסיים פונים אל בן-זוג, נותר האדם השלישי מחוץ לקשר. אך אלוהי התנ"ך אינו יחסי ופנייתו לעם אחד אינה מונעת את פנייתו לעמים נוספים. כך ניבא ישעיהו שלעתיד לבוא יהיו עוד "עמים נבחרים": "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר, בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר, בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל".

השל האמין שאחרי השואה זהו תפקידו של עם ישראל – להפיץ לעולם כולו את הקונספט הלאומי התנ"כי:

העזרה הגדולה ביותר שאנו יכולים להושיט לאדם בן-זמננו, שכבר הידרדר לשפלות כה עמוקה עד כי אין הוא מסוגל אפילו להתבייש במה שהתרחש בימיו – היא להביא לאור את הודהּ העזוב של החשיבה היהודית, להעביר את טעם הנצח הטמון בחיי היום-יום שלנו […]

מה שלמדנו מן ההיסטוריה היהודית הוא שאם אדם אינו יותר מאנושי, הרי הוא פחות מאנושי. היהדות היא הניסיון להוכיח שכדי להיות אדם עליך להיות יותר מאשר אדם, שכדי להיות עם עלינו להיות יותר מאשר עם (א-לוהים מבקש את האדם, עמ' 331).

האם דווקא בישראל לא נוכל להאזין לקריאתו? ואולי הגיעה העת להתחדשות ישראלית?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ט טבת תשע"ג, 11.1.2013