"ברוך הכותב וישמח הקורא" / כרמיאל כהן

שאלות של צדק ומוסר במקרא בפרשנותם של קראים ושל גאונים; מנהגים שנדחו במקום אחד ונשתמרו במקומות אחרים – עדויות ודיונים מרתקים שמזמנת הגניזה

גנזי קדם

שנתון לחקר הגניזה

עורך: י' צבי שטמפפר

מכון בן צבי ופרויקט פרידברג לחקר הגניזה, כרך ח, תשע"ב, 232 עמ'

הגניזות אינן מפסיקות להפתיע. הן מלמדות אותנו דברים רבים שהחיבורים הרגילים אינם מלמדים אותנו. והמעניין הוא שמה שמפתיע אותנו היום הגיע אלינו לפעמים בעצם בגלל חוסר עניין שגילו בו אבות אבותינו. כמה מן ההפתעות הללו נציג להלן.

'גנזי קדם' הוא כתב עת ייעודי למאמרים שעוסקים בפרסומים שמקורם בגניזה – הגניזה הקהירית, הגניזה האירופית, הגניזה התימנית ועוד – בהוצאת מכון צבי שבירושלים ופרויקט פרידברג לחקר הגניזה. יש בהגדרה זו צמצום והרחבה; צמצום בעניין מקור הקטעים הנדונים, אבל הרחבה בעניין הנושאים הנידונים: מקרא, תלמוד, פילוסופיה, פיוט, רפואה וכל נושא אחר שהתגלגל לגניזה.

שמונה שנים עברו מאז נוסד השנתון, ובכרך הנוכחי – הכרך השמיני – נפרד העורך והמייסד ירחמיאל ברודי והתמנה עורך חדש: י' צבי שטמפפר.

"ברוך הכותב וישמח הקורא", זהו חלק מקטע גניזה שנבחר לעטר את עטיפת השנתון – ברכה שכאז גם היום ישמחו בה כותבים, ויקוו אליה קוראים.

המזון שאכלנו

הפתעה נעימה יש למשל במאמרם של אורי ארליך ואבי שמידמן "קטעי ברכות מזון מן הגניזה עם לשון זימון על פי מנהג ארץ ישראל הקדום". ההבדל היחיד המתועד בין נוסח בבל לנוסח ארץ ישראל בברכת המזון הוא בברכת הזימון. על פי הנוסח הבבלי, שהוא הנוהג עד היום, אומרים: "נברך שאכלנו משלו", ואילו לפי נוסח ארץ ישראל אומרים: "נברך על המזון שאכלנו משלו".

הבדל זה מתועד בספרות אך עד כה לא נמצא סידור קדום שבו מופיע נוסח ארץ ישראל. והנה, ארליך ושמידמן מפרסמים חמישה קטעי ברכת המזון מן הגניזה שבהם מצוי הנוסח הארצישראלי. ממצאים חשובים אלו מאפשרים לחפש מאפיינים נוספים לנוסח ארץ ישראל של ברכת המזון, ואכן המחברים דנים בכמה ממרכיבי לשון הזימון שבקטעים החדשים.

הועילה גם לחקר כתבי הקראים. דגם הגניזה הקהירית בבית התפוצות

הועילה גם לחקר כתבי הקראים. דגם הגניזה הקהירית בבית התפוצות

אמנם ארליך ושמידמן גם מתקנים במעט את החלוקה המוחלטת בין נוסח בבל שבו אין מזכירים את המזון בברכת הזימון לבין נוסח ארץ ישראל שבו מזכירים מזון. לדעתם, בארץ ישראל עצמה היו שהזכירו מזון והיו שלא הזכירו, ולכן מצויים סידורים שנוסחם ארצישראלי וכתוב בהם: "נברך שאכלנו משלו".

מעניינת העובדה שהם מצביעים על גמרא מפורשת שבה יש תיעוד לשינוי במנהג ארץ ישראל: "אמר ר' יוחנן, ברוך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד חכם, על המזון שאכלנו הרי זה בור" (ברכות נ, ב). ר' יוחנן, אמורא ארצישראלי, דוחה את הנוסח הארצישראלי. בכל אופן, ניתן ללמוד גם מכאן על כוחו של מנהג; ר' יוחנן דחה מנהג שהכיר, ולמרות דחייתו תעודות הגניזה מלמדות שהמנהג המשיך להתקיים באופן מסוים משך מאות שנים.

ומשהו מענייני חג החנוכה שנחגג השבוע. באחד הקטעים שבהם מופיעה ברכת הזימון בנוסח הארצישראלי מופיעה הערת גיליון – "על הניסים" – לקראת סוף ברכת בונה ירושלים. כידוע, אזכור "על הנסים" בברכת המזון הוא בברכת ההודאה ולא בבונה ירושלים, ולכן עולה השאלה: האם זו הערת גיליון מוטעית? ארליך ושמידמן סבורים שאין זו טעות; לדעתם, זהו "שריד של מנהג שלא פשט".

הגמרא במסכת שבת (כד, א, על פי כ"י אוקספורד) מספרת על רב הונא בר יהודה שהזדמן לביתו של רבא וחשב להזכיר "על הניסים" בבונה ירושלים, ורבא אמר לו שיש להזכיר בברכת המזון בהודאה כמו שעושים בתפילת עמידה. סיפור דומה מופיע שם על ר' יצחק נפחא שחשב אף הוא להזכיר בבונה ירושלים, ורב ששת אף הוא אמר לו שמזכירים בהודאה. אמנם אמירת "על הניסים" בבונה ירושלים נדחתה בתלמוד הבבלי, "אך לאור התעודה שלנו ייתכן שזכרה של השיטה הדחויה לא אבד מן העולם". העובדה שמדובר על ר' יצחק נפחא מעלה על הדעת, על פי המחברים, שמדובר בדעה שמקורה בארץ ישראל. המחברים אף מטעימים את ההיגיון להוסיף "על הניסים" בברכת בונה ירושלים בקשר שבין ירושלים והמקדש לזכר חג החנוכה.

ארליך ושמידמן מוסיפים ראיות לקיום מנהג זה בתקופת הגניזה, ומסכמים: "נמצאנו למדים שהשיטה להוסיף את 'על הניסים' בברכת בונה ירושלים, הנדחית בתלמוד, מצאה לה מהלכים, מועטים ככל הנראה, עד לתקופת הגניזה, ומכאן ואילך נעלם לחלוטין מנהג זה".

צדק (מ)קראי

הגניזה הקהירית הועילה רבות לחקר הכתבים הרבניים אך גם לחקר כתבי הקראים. חכמי הקראים אמנם מוכרים לשלילה כבני פלוגתא של רב סעדיה גאון, ומאוחר יותר בפירושיו של רבי אברהם אבן עזרא, אך זאת בעיקר בתחום ההלכתי שבו הם כפרו בתורה שבעל־פה. אבל אותם חכמי קראים עצמם השפיעו רבות על חכמינו בתחום פרשנות המקרא.

יורם ארדר עוסק במאמרו בערכים של צדק א־לוהי אל מול פשט הכתוב בפרשנות הקראית הקדומה, כפי שהם באים לידי ביטוי בסיפור הוקעת צאצאי שאול בידי הגבעונים (שמואל־ב פרק כא). בעקבות הרעב שפקד את הארץ הודיע הקב"ה לדוד שהרעב הוא עונש על חטאו של שאול כלפי הגבעונים. כמענה לבקשת הגבעונים דוד מסר להם שבעה צאצאים מבית שאול ("שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול… ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי") על מנת שיהרגום כנקמה על חטא שאול כלפיהם. לאחר מעשה זה ירד גשם. סיפור זה מעלה שאלות מוסריות כבדות משקל. אחת מן השאלות נוגעת בשאלת הצדק הא־לוהי וביחס בין סיפור זה לכתוב בתורה "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז). כיצד מסרו למוות אנשים ללא עוול בכפם, בעוון חטא שחטאו אבותם?!

בעקבות בעיה זו הסבירו שני פרשנים קראים בני המאה העשירית, יפת בן עלי ויעקב אלקרקסאני, ששבעת המוקעים מתו בדין כיוון ששיתפו פעולה עם שאול בהריגת הגבעונים. אמנם הם היו ערים לעובדה שפרשנות זו יוצרת בעיה כרונולוגית כיוון שעל פי המפורש בכתוב שאול מלך שנתיים בלבד ("בן שנה שאול במלכו ושתי שנים מלך על ישראל", שמואל א יג, א) וכיוון שמרב בת שאול נישאה לעדריאל במהלך מלכותו של שאול ("ויאמר שאול אל דוד הנה בתי הגדולה מרב אותה אתן לך לאשה… ויהי בעת תת את מרב בת שאול לדוד והיא ניתנה לעדריאל המחולתי לאשה" – שמואל־א יח, יז־יט), הרי שחמשת בניה שהוקעו היו תינוקות או שכלל לא נולדו בעת הפשע כלפי הגבעונים.

מכאן הסיקו פרשנים אלו ששאול מלך זמן הרבה יותר ארוך משנתיים, וכוונת הכתוב “ושתי שנים מלך על ישראל“ הוא לציין את הזמן שבו ציית שאול לה‘ בעת מלכותו, דהיינו עד הזמן שבו עבר על הצו הא־לוהי במלחמה עם פלשתים (שמואל א פרק יג) או במלחמה עם עמלק (שמואל א פרק טו), ויש גם הצעות אחרות. בכל אופן, פרשנים קראים אלו נאלצו לחרוג מפשוטו של מקרא בעקבות בעיות מחשבתיות.

גם חז“ל כמובן היו ערים לבעיה שבהתאמת סיפור זה למצוות התורה, אלא שהם הצדיקו את האירוע בשל שיקול אחר: “והא כתיב: ‘לא יומתו אבות על בנים וגו‘, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא (‘שיהיו האומות אומרים אין אומה זו ראויין לידבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהן נקמה‘ – רש“י) [יבמות עט, א]. אכן צאצאיו של שאול נמסרו למיתה בעטיו של חטא שלא הם ביצעו, ונעקרה מצוות התורה, אך חילול השם שהיה עלול להיגרם הצדיק זאת.

מעניין שרב סעדיה גאון, הלוחם הגדול בקראים, היה שותף להם בפתרון לשאלה “כיצד אדם חוטא ופושע, ובחטאו נהרגים בניו ובני ביתו“, וגם לדעתו היו המוקעים שותפים לפשע נגד הגבעונים, וזאת כאמור שלא כדעת חז“ל. אמנם הוא קיבל את דעת חז“ל בעניין אורך מלכותו של שאול שנמשכה שנתיים בלבד, וכדי לפתור את הבעיה שהמוקעים היו לכל היותר תינוקות בעת החטא הוא מבאר שעדריאל נשא את מרב בת שאול לאישה הרבה לפני מלכותו של שאול, ושאול מתוך בלבול הציע לדוד את בתו הנשואה, “וכשהגיעה שעת מילוי ההבטחה מצאוה נשואה לעדריאל מזמן רב“ (פירושי רס“ג לספר שמות, עמ‘ קסב).

ונחזור לקראים: מאלפת ההשוואה שמציג ארדר בין מצוות שבהן הציווי הוא להרוג חפים מפשע (כמו למשל הריגת הטף שבעיר הנידחת) לבין סיפור המוקעים. הבעיה היא לכאורה אותה בעיה אבל דרכי הפתרון שהציעו הקראים שונות מקצה לקצה.

באשר למצוות נצמדו הקראים לפשוטו של מקרא גם על חשבון ערכי הצדק וביארו: “ציווי הבורא להרוג את הטף הוא מדרכי חכמת הסוד. הואיל והוא בראם, והוא בעל נפשותיהם, הרי מותר לו להמיתם בדרך זו, כלומר לצוות את עבדיו להרגם, משום שהוא יכול לפצותם בעולם הבא במנעמי גן עדן פי כמה מהמגיע להם על הריגתם“ (קרקסאני). אבל בסיפורי המקרא התרחקו מפשוטו של מקרא בשל ערכי צדק.

גניזה בקבצים

מאמר נוסף ב'גנזי קדם' העוסק בפרשנות הקראית למקרא הוא מאמרו של יאיר צורן שבו הוא מהדיר את פירושו של יפת בן עלי לספר עובדיה. באופן אישי מאמר זה הפעים אותי. עם יאיר למדתי כמה קורסים לפני כ־15 שנה באוניברסיטה העברית, ולכן אני יודע שמדובר באדם מלומד מאוד שהוא גם עיוור. צורן מציג מהדורה של המקור הערבי ומולו את תרגומו לעברית על פי שבעה כתבי יד (!), ומוסיף הערות מלומדות ארוכות מאוד בעיקר בענייני לשון שבהן הוא דן ומשווה לפירושי מקרא אחרים של יפת שרובם עדיין בכתבי יד. מאמרו של יאיר צורן הוא ללא ספק הישג יוצא דופן.

עוד שני מאמרים נוספים בחלק העברי של כרך ח: "פירוש מילים קדום לסדר זרעים מאזור סוריה־ארץ ישראל" מאת חיים צבי אלבוים. פירוש זה עמד לדעת אלבוים בפני רס"ג ואחר כך בפני הרמב"ם. וכן "מבט חדש על קטעי הגניזה של 'מדרש חדש על התורה'" מאת גילה וכמן. המחברת סוקרת את עדי הנוסח של החיבור המכונה 'מדרש חדש' ומציעה זיהוי מחודש לקטעים שעד כה לא שויכו לחיבור זה. בחלק הלועזי מופיע מאמרו של יעקב שויקה על מחשוב הגניזה הקהירית, מטרות מתודולוגיות והישגים.

בהקשר מחשוב הגניזה הקהירית יש להזכיר את כתובת האתר 'פרויקט פרידברג לחקר הגניזה': http://www.genizah.org. חידוש שנוסף לאתר זה ממש לאחרונה, לאחר פרסום מאמרו של שויקה, הוא כל כרכי 'גנזי קדם', המצויים בקבצים המאפשרים חיפוש וניתנים להורדה לכל דורש ומבקש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' טבת תשע"ג, 21.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בדצמבר 2012, ב-גיליון ויגש תשע"ג - 802 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: