אם א־לוהים שומר מצוות, כיצד הוא מקיים את מצוות קידוש ה'? על המוסר כגשר בין מאמינים לכופרים

ברשימתי זאת אנסה לאפיין את מצוות 'קידוש השם' באחד מממדיה. אקדים לדיוני רעיון מופלא שחז"ל פיתחו, ולפיו הקב"ה בכבודו ובעצמו מקיים את המצוות שהוא מצווה על ישראל. אם נפתח את הסידור ב'אנעים זמירות', שבסוף המוסף לשבת, נוכל ללמוד על כך.

שיר זה הוא כולו מאבק נגד ההאנשה, ייחוס דמות אנושית להקב"ה. בצורה פרדוקסלית חוזר השיר על כמה מהביטויים הנועזים ביותר במקורות היהדות, תוך ניסיון להסבירם ולהורות שלפנינו מטפורות ודימויים ולא עוד. נעמוד לרגע על אחת המטפורות הללו: "פְּאֵרוֹ עָלַי וּפְאֵרִי עָלָיו, וְקָרוֹב אֵלַי בְּקָרְאִי אֵלָיו". הביטוי 'פאר' לפי חז"ל מציין את התפילין. וכפי שניווכח בהמשך: "קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לֶעָנָיו", מדובר כאן על כך שהקב"ה מניח תפילין. הגמרא (ברכות ו ע"א) אף מונה את הפרשיות שבתפילין שלו, של יד ושל ראש. הפרשיות שבתפילין מסמלות את האהבה והשבח ההדדיים (ה'פאר') בין שני בעלי הברית,  בין "ה' אֶחָד" שבתפילין האנושיות לבין "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ", אחת הפרשיות המונחות בתפילין השמימיות.

צילום: Thinkstock

מקבילה א־לוהית

הקב"ה מקיים מצוות. רעיון נפלא, שבו גנוזה קביעה הגותית חשובה. "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי" אומר הנביא (ישעיה נה, ט), אך מצד שני אברהם מתדיין עם הקב"ה: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע… חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה). בניסוחו של הרמן יחזקאל כהן: הלוגיקה הא־לוהית אינה הלוגיקה האנושית, אבל המוסר האנושי הוא המוסר הא־לוהי.

לכל מצווה אנושית יש מקבילה א־לוהית. ניתן להשוות קביעה זאת לעמדות דתיות המקובלות באסלאם ובפרוטסטנטיות הנוצרית הקובעות שהרצון הא־לוהי הוא שרירותי ואין הוא חייב לתת לנו דין וחשבון למעשיו. אין מקבילה א־לוהית שם. אין כלפיו לא מצוות ולא חובות. הוא מעל ומעבר לצדק שהוא דורש מאיתנו. הוא מעין ח'ליף מזרחי שאינו חייב לנו כלום. הוא אפילו לא חייב לשמור את הבטחותיו, קל וחומר את ההסכמים שעליהם הוא חתום.

התלמוד הירושלמי מתאר "תכונה" זאת של הקב"ה בצורה נפלאה (ראש השנה, א, ב; נז ע"ב): "אמר רבי לעזר [=אלעזר]: פרא בסיליוס או נומוס אוגריפיס". בתיקונים קלים נוכל לשחזר את הנוסח היווני המדויק ולתרגמו: "עבור המלך, החוק לא כתוב". הירושלמי ממשיך: "בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה, רצה – מקיימה, [רצה] – אחרים מקיימים אותה; אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה". אם נשתמש בתמונה שלא הייתה זרה לחז"ל, נוכל לומר שהקב"ה אינו משתמש במסלול הירוק של המכס, אלא במסלול האדום.

חז"ל אף הביאו מקור "יצירתי" לקביעה זו. הוא נרמז בפסוק "וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי… אֲנִי ה'" (ויקרא כב, ט) – "אני הוא ששימרתי את מצוותיה של תורה תחילה". "משמרתי" פירושה לפי זה, הציות המוטל גם "עליי", הקב"ה. במדרש (ויקרא רבה, לה) מובא שגם המונח "בחֻקֹּתַי" מקבל משמעות דומה, חוקות שגם אני חייב בהן. לכל אחת מהמצוות יש תרגום תיאולוגי, הנוגע להקב"ה.

ותורתי שמרו

ועתה נחזור למצוות 'קידוש השם', בעקבות דברים ששמעתי מרבי, הרב יעקב פינק ז"ל, בדרשתו לרגל בריתו של אחד מילדיי. הוא ציטט אז שאלה מספר שלדאבון לבי איני זוכר לא את שמו ולא את שם מחברו. אותו מחבר שאל: ברור כיצד האדם מקבל את מצוות קידוש השם. אין ספק שהמשמעות הקיצונית והדרמטית ביותר היא זאת הדורשת מהאדם את מסירת הנפש עבור אמונתו בא־לוהי ישראל, למשל, כדי לא לעבוד עבודה זרה. עד כאן האדם. אך כיצד מקיים מצווה זאת הקב"ה?

הוא שאל והשיב. כאשר הקב"ה אומר, כדברי חז"ל,  'הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו", הוא מקיים את מצוות 'קידוש השם' שלו. שוב עיקרון מוסרי מופלא. כביכול הקב"ה מוכן לקבל את האוטונומיה האנושית אם היא תביא איתה תורה ומוסר. המוסר חייב להיות גשר בין מאמינים לכופרים. כאן נעוץ תוכנו העמוק של קידוש השם, האפשרות לוותר על האגו הארצי ועל "האגו השמימי" למען הברית המוסרית בין הקב"ה לבין האדם.

שני קצוות לקידוש השם. באחד מצוי המוות, ועליו דיברנו עד כאן. בשני החיים. נדגים זאת בדברי רב, שיצר דוגמה שבה הוא עצמו מככב (יומא פו, א): מהו חילול השם? "כגון אני אם אני קונה בשר באיטליז ואיני משלם לו מיד". רב היה ממונה על המידות בעירו, ולפיכך דברים אלה היו משמעותיים מאוד. רב רצה לנהוג בהגינות, אך גם למנוע את החשד שמא הבשר הוא שוחד תמורת מעין רישיון לרמאות. חילול השם פירושו עכשיו דמורליזציה של העם, סכנה כפולה ומכופלת אם מעורבים בדבר מנהיגים וחכמים.

ומהצד השני, 'קידוש השם' מתבטא בעשיית מה שמביא לידי אהבת השם ושמירת מצוותיו: "ואהבת את ה' א־להיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך…". או אז נאמר על האדם (ישעיה מט, ג): "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר". זהו סודו של הפאר: "פְּאֵרוֹ עָלַי וּפְאֵרִי עָלָיו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' טבת תשע"ג, 21.12.2012