תפילה לשלום התורה / שלום רוזנברג

תלמידי החכמים בישראל זוכים למעמד מיוחד, הן בשמחה והן בתפילה. בתנאי שיעסקו בתורה ולא יעשקו אותה

רבי שמשון רפאל הירש לימד אותנו שלוח השנה הוא ספר האמונה של היהדות. הוא מבטא בריתמוס שלו לא רק את ההיסטוריה של היהדות אלא גם את רוחה.

היחס לתורה מבוטא בלוח העברי בשלושה תאריכים שונים, שלוש פרספקטיבות שונות על התורה. 'שבועות' מביט אל התורה מצד תוכנה, כמערכת חוקים ואמונות שאינם תוצאה של יצירה אנושית, אלא מבטאים אמת המתגלית לאדם. 'שמחת תורה' היא חגו של העם כולו, המגשים בחייו את הרעיון הדמוקרטי של תלמוד תורה לכל אדם ואשר מבטא ביום זה את יחסו אל הספר. את מלוא המשמעות הטמונה בכך נוכל להבין אם נשווה את החג למקבילתו בתרבות הכללית. גם בתרבות הסינית הקלאסית הביא הידע תפארת לבעליו. אלא שהתרבות הסינית האימפריאלית יצרה מעמד של מנדרינים, פרופסיונלים של התרבות, השייכים לכת אריסטוקרטית סגורה. לעומת זאת, האוניברסליות של 'תלמוד תורה' מאפיינת את התרבות היהודית הקוראת לכולנו לעסוק בספר. עם התפתחות בתי המדרש לנשים, הגיע רעיון דמוקרטי זה למלוא מימושו.

בשמחת בית השואבה רעיון שלישי. כפשוטו, מזכירים אנו באירוע זה את שאיבת המים המתנסכים בסוכות על המזבח. אך יש בשמחה זאת יותר מכך. שאיבת המים הפכה במקרא לסמל לגאולה ההיסטורית: "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה" (ישעיהו יב, ג). ר' יהושע בן לוי לימד אותנו (ירושלמי סוכה כב ע"ב) שיש כאן סמל לשאיבת רוח הקודש, לתהליך יצירתה המתמדת של התורה שבעל פה בידי החכמים. ואולי מותר לנו להכליל – ניצוצות מרוח הקודש הזאת מצויות בהשראה המאפשרת את היצירתיות והחידוש של כל יוצר. שמחת בית בשואבה היא שמחתו של התלמיד־חכם, של האליטה היוצרת, הממשיכה לפתח את התורה.

צילום: אי.פי.

מקור החידושים

את היחס לחכמים, נושאי התורה, ביטאה היהדות בצורות שונות. אביא שתי דוגמאות המוכרות לכולנו. דוגמה ראשונה היא 'קדיש דרבנן'. הדברים הם פשוטים וטריוויאליים, אך אין אנו מודעים להם מספיק. מתי אומרים אנו קדיש זה? התשובה רמוזה בדברי חז"ל (סוטה מט ע"א). שאלו חכמים: כיצד או בזכות מה מתקיים העולם ההולך ושוקע מבחינה דתית ומוסרית? התשובה השנייה שניתנה בתלמוד הייתה – בזכות ה"יהא שמיה רבא דאגדתא". זהו הקדיש דרבנן שהקהל היה עונה 'יהא שמיה רבא' אחריו. רש"י מסביר: "בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה (פלא! בימי השבוע הם עבדו) ויש כאן תורה וקידוש השם".

למדנו מכאן עיקרון חשוב, ונבין אותו תוך דפדוף בסידור. 'קדיש דרבנן' מופיע אחרי טקסטים שנתחברו על ידי החכמים. אחרי 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת' נאמר קדיש רגיל. אחרי 'רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת…' נאמר קדיש דרבנן, ובו נתפלל לשלום החכמים, כי הם המקור לחידושי התורה שבעל פה: "עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן, וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְכָל מָאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא… יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא…".

דברים דומים אומרים בתפילת "יְקוּם פֻּרְקָן" בשבת, שבה מתפללים אנו לשלומו של "קְהָלָא קַדִּישָׁא הָדֵין", הקהל הקדוש כולו, ובו גדולים וקטנים, טף ונשים. אך לפני זה, ב"יְקוּם פֻּרְקָן" הראשון, מתפללים אנו לשלומם של החכמים: "לְמָרָנָן וְרַבָּנָן חֲבוּרָתָא קַדִּישָׁתָא, דִּי בְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְדִי בְּבָבֶל, לְרֵישֵׁי כַלָּה וּלְרֵישֵׁי גַלְוָתָא, וּלְרֵישֵׁי מְתִיבָתָא, וּלְדַיָּנֵי דְבָבָא [הדיינים היושבים בשער העיר], לְכָל תַּלְמִידֵיהוֹן וּלְכָל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וּלְכָל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא".

לא רק הלכה

תפילות אלו מולידות בי הרהורים קשים. "עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן". האם לא כתוב כאן שגדולתם של החכמים נשענת על ישראל? הגמרא שהזכרנו לעיל נראית קובעת שיש לומר קדיש דווקא על דברי אגדה. הדבר שנוי במחלוקת, אך אנו מקיימים דרישה זאת על ידי הוספת דברי אגדה, אף אם הם קצרים, לשיעורי ההלכה: "רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת…", או: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם…". דברי הלכה לא מספיקים, אנו זקוקים לאגדה שתלמד לנו דרך בעולמנו הקיומי.

"עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן". מי הם 'רבנן' שלנו, בני מדינת ישראל? מהם מצפה אני שיציגו בפניי את חובותינו בעולם, כאן והיום. לפני כמה ימים התפללתי בסידורו של הרש"ר הירש, ונדהמתי משינוי נוסח קל ב"יְקוּם פֻּרְקָן": "וּלְכָל מָאן דְּעָשֹקִין בְּאוֹרַיְתָא…". עָשֹקִין? ברור ששי"ן שמאלית וסמ"ך מתחלפין, ככתוב (בראשית כו, כ): "וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ". אלא שבטעות הופיעה לפני שי"ן ימנית: "דְּעָשׁקִין בְּאוֹרַיְתָא". יש עושׁקים בעזרת התורה. הרבנים שעליהם אני מתפלל חייבים להילחם נגד עושק כזה, למשל ב'הסכם קדם־נישואין'. החכמים צריכים לקבוע את הנוסח הנכון, ואם יש בו פגם לתקן אותו. לא ייתכן שיהיו כאלה דְּעָשׁקִין בְּאוֹרַיְתָא, ויהפכו מתיקו למרירו, ואור לחושך. ולכך הם חייבים להמשיך ולשאוב מים מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', י"ט תשרי תשע"ג, 05.10.12

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 באוקטובר 2012,ב-גיליון שמיני עצרת תשע"ג - 791, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: