ריבוי הקבצים העוסקים בהלכות שבין אדם לחברו משקף מגמה בעייתית של דחיקת המוסר הפשוט והפיכתו לריטואל דתי חסר הזדהות. למה צריך לשאול אם מותר לגנוב מעובדים זרים?

ימי אלול ועשרת ימי תשובה, שעברו לא מכבר, ידועים כימים המוקדשים לחשבון נפש ולבקשת סליחה ומחילה, שכן כידוע קבעו חז"ל כי בעברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו. כתוצאה מכך הפכה בשנים האחרונות שליחת מסרונים בנוסח "סליחה אם פגעתי" לעניין שבשגרה בערב ראש השנה ויום הכיפורים. תופעה זו מלמדת על הפיכת בקשת המחילה לריטואל קבוע בעל מימד טקסי, מעין רצון לצאת ידי חובת בקשת המחילה, כשזו מתקשרת לתופעה רחבה יותר הנוגעת ליחסו של העולם הדתי כלפי המצוות שבין אדם לחברו.

שאלת הכוונה

אחת הביקורות העולות בקרב חוגים דתיים־ליברליים כלפי קבוצות דתיות אדוקות יותר דוגמת הציבור החרדי והציבור המכונה חרד"לי הינה שהם ממעטים בעיסוק במצוות שבין אדם לחברו ומדגישים בעיקר את המצוות שבין אדם למקום, וכך נוצרות נורמות מוסריות פסולות. מבול הספרים שיצא בשנים האחרונות בתחום ההלכות שבין אדם לחברו בקרב הציבור החרדי, כגון "שולחן ערוך המידות","משפטי השלום", "לרעך כמוך" ועוד, מלמד שהביקורת איננה נכונה. עם זאת, הספרים הללו קשורים באופן עמוק להפיכת המצוות שבין אדם לחברו לריטואל קבוע השולל את המוסריות והטבעיות, ודוגמה יפה לכך ניתן ללמוד מעיסוקם בשאלת הכוונה.

הדעה המקובלת בקרב גדולי הפוסקים היא שמעיקר הדין במצוות שבן אדם לחברו אדם יוצא ידי חובה גם אם לא כיוון לשם חובת המצווה ולשם שמים. דעה זו מקובלת הן בקרב הפוסקים החרדים המרכזיים כדוגמת הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ב סי' א), הרב יצחק יעקב וייס (שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' פד) והרב משה שטרנבוך (מועדים וזמנים ח"א, סי' כו), והן בקרב פוסקים מן הציונות הדתית כדוגמת הרב יעקב אריאל (שו"ת באהלה של תורה, ח"א סי' נט) והרב יהודה הנקין (שו"ת בני בנים ח"ג סי' ט). אף על פי כן, בקרב הספרות ההלכתית החדשה בתחום המצוות שבין אדם לחברו (הנכתבת בדרך כלל על ידי רבנים שאינם 'פוסקים חשובים') מופיעה בדרך כלל טענה הפוכה. כך למשל כותב הרב דוד אריאב בספר "לרעך כמוך" (ח"ב עמ' 299) על מעשי חסד: "מעשים יום יומיים שאדם דש בעקביו ועושה אותם ללא כוונה, לא יקבל שכר עליהם, ולא נחשב לעוסק במצווה". טענות דומות עולות גם בקובצי ההלכות האחרים בעניין מצוות שבין אדם לחברו. כך למשל, בספר מרכזי בתחום בשם "משפטי השלום" (עמ' רצד), טען הרב יצחק סילבר בפשטות כי יש צורך לכוון במצוות שבין אדם לחברו כיוןו שמצוות צריכות כוונה.

הפער ההלכתי שהצגנו משקף שינוי מגמה עמוק ביחס למצוות שבין אדם לחברו: בעוד 'הפוסקים החשובים' מכירים בערכו של המעשה הטבעי והפשוט הנעשה ללא כוונה דתית (גם אם חלקם סוברים שיש ערך גדול יותר בקיום המצוות שבין אדם לחברו בכוונה דתית), בקובצי ההלכות ניתן לראות ניסיון להכפיף את המעשה הטבעי הזה לתוך המסגרת הטכנוקרטית הדתית ולפסול אותו לגמרי אם לא נעשה בתחושה של צו דתי. כך למשל מסביר הרב צוריאל תעסה בספרו "אוצר כבוד אב ואם" (עמ' פט):

צריך לכוון שמקיים מצות כבוד אב ואם שעושה כן לכוונת צווי הבורא יתברך, ובפרט במצוה זו שהיא שכלית וגם אומות העולם מקיימים אותה אם לא מכוין להדיא אינו יוצא ידי חובה.

לדבריו, דווקא בגלל שהמצווה הִנה שכלית וטבעית יש צורך להעביר אותה מהמגרש המוסרי אל המגרש הדתי, שכן כמעשה טבעי בלבד אין לה כל ערך של מצווה.

הסכנה שבצו הדתי

היות שהטענה בדבר חיוב הכוונה במצוות שבין אדם לחברו אינה מגובה מבחינת הפסיקות ההלכתיות, פונים מחברי קובצי ההלכות בדרך כלל לסיפורי חסידים ולספרי מוסר. סיפור מפורסם בהקשר זה הינו סיפור על ר' שמחא בונם מפשיסחא (מובא ברמתיים צופים על תנא דבי אליהו רבה פרק כז, אות עד):

פעם אחת נסע הרבי ר' בונם זי"ע מדאנציג לביתו דרך עיר שעפס. ושם היה מופלג אחד, ושמו ר' זלמן חסיד, והיה עני מאד… הוא הזמין עבור אותו ר' זלמן כל הצטרכותו בביגוד ולבוש… ויהי כאשר עמדו להפרד, לקח אדמו"ר זי"ע כמה רובלי כסף, ונתן לר' זלמן להנאותו (א דיזנע). ותמה מאד ר' זלמן ולא רצה לקבל, באמרו הלא נשאר לי מעות מקנית צורכי הסעודה, וגם קבלתי מספיק בגדים ומלבושים, ומה זה שאקבל עכשיו עוד מעות! והשיב לו הרב ר' בונם זי"ע, הלא התורה אמרה, 'נתן תתן ולא ירע לבבך בתתך לו', והדקדוקים רבו. אבל הפשט הוא כי זה שנותן לעני בתורת רחמנות – אינו בכלל צדקה. והוא כמו שמבריא גופו, שאינו יכול לסבול עוד רחמנותו וצרותיו. ולזה צריך ליתן צדקה כמה פעמים, עד שלא ירע לבבך. היינו, שלא יהיה עוד רחמנות על העני המקבל, ואז מקיים אחרי זה מצות צדקה.

הנה כי כן, לדעת ר' שמחה בונם, אדם שקיים מצווה מתוך הזדהות טבעית או שכלית ולא הרגיש בעת המצווה את המוטיבציה הדתית – לא קיים את המצווה.

טענה זו, שלדברינו עוברת בשנים האחרונות מן השוליים אל מרכז הבמה ההלכתית, טומנת בחובה סכנה גדולה שר' שמחה בונם בעצמו היה מודע לה ואף התייחס אליה בעקיפין, כפי שניתן ללמוד מהתייחסותו לשאלה מפורסמת עוד מימי הראשונים על הסיבה לכך שאין מברכים על מצוות שבין אדם לחברו. ידועה בהקשר זה תשובתו של הרב יחיאל יעקב ויינברג בשו"ת "שרידי אש" (ח"א סי' סא), שהסביר שמטרת הברכה היא לעורר את הכוונה ואת חובת הציווי ולכן "במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי, ואם הוא נותן רק על פי צווי הוא מפחית מידת האהבה. וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה".

הרב ויינברג מבחין בכך שעשיית המצוות שבין אדם לחברו מתוך טבעיות ורחמנות מחזקת את האהבה ואת היחסים בין האדם לזולתו, בניגוד לעשייה רק מתוך ציווי המפחיתה לדבריו את מידת האהבה. בניגוד אליו, ר' שמחה בונים מפשיסחא התנגד כאמור לקיום מצוות צדקה מתוך רחמנות. לפיכך, כאשר בא להסביר מדוע אין צורך לברך על מצווה זו עמד על ההשלכות הטמונות בתפיסתו. כך מובא משמו בספר "קול מבשר" (ח"ג, אות ה) המאגד דברי תורה שנאמרו על ידו:

שמעתי מחסיד ישיש, שהרבי ר' בונם זי"ע אמר ליישב קושיית הרשב"א ז"ל, מאי טעמא לא מברכין על מצות צדקה, ואמר ז"ל דאם נצריך לאדם לעשות ברכה על נתינת צדקה כמו על כל מצוה ומצוה, יצטרך להכנה גדולה בנקיות וטבילה, ולומר 'לשם יחוד' בכוונה גדולה, וכדומה, ובין כך – ימות העני ברעב. לזאת לא הצריכה התורה שום ברכה והכנה, כדי שלא יהיה לאדם שום תירוץ שאינו מוכן עוד לעשות ברכה.

החשש שמעלה ר' שמחה בונם נראה לכאורה מופרך: האם ייתכן שכאשר אדם עומד למות יהיה אדם אחר עסוק בכוונות וייחודים במקום לסייע לו? כאן נחשפת הבעייתיות בשיטתו. לפי ר' שמחה בונם על האדם לעקור מלבו את הרחמנות ולתת צדקה רק כצו דתי, ולכן בהחלט היה מקום לכוונות, ייחודים וטבילות במקווה לפני מתן הצדקה, ודרישה זו ודאי עלולה במקרים מסוימים לפגוע בעני.

פגיעה במעשה החסד

הרב שלמה פישר עמד גם הוא על חשש זה בדרשותיו (בית ישי – דרשות, עמ' קט): "והנה נתחבטו המחברים הרבה בשאלה, מה ואיזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם בקיום המצוות האנושיות שבתורה. דממה נפשך, אם הוא עושה אותם מפני טוב לבו ומדותיו הטובות, נמצא שאינו מקיים בזה מצוות התורה, ואין לו שכר כמצווה ועושה. ואם יעשה אותם אך ורק מפני שאביו שבשמים גזר עליו והוא רוצה לצאת ידי חובת המצווה, הלא הוא אדם מושחת, אכזר ורע לב". הרב פישר עומד על הדילמה במלוא חריפותה. מחד הוא מבחין בכך שאדם שמקיים מצוות אנושיות מתוך ציווי בלבד יהפוך לאדם מושחת ואכזר, אך מאידך, אם אין כאן כוונה אלא רק טוב לב, במה הופך המעשה לדתי? הפתרון של הרב פישר לדילמה ממשיך את הקו ההלכתי המסורתי שאינו מחייב כוונה במצוות שבין אדם לחברו: "דאף על פי שמקיים מצוות אלו מפני טוב לבו, שפיר מקבל עליהן שכר כמצווה ועושה… הגדר במצוות אלו, שהתורה ציוותה לשמוע לקול החמלה שבלבו". לדבריו, הצו הדתי דווקא משתלב עם הרחמנות הטבעית ואינו עומד בסתירה לה.

גם בעלי המוסר השכילו לעמוד על כך שהניסיון להפוך מעשה חסד טבעי למעשה דתי באמצעות כוונה דתית פוגע במעשה החסד עצמו. רבי ירוחם ליבוביץ ממיר בספרו "דעת חכמה ומוסר" (ח"א, עמ' סה) מביא בנוגע לכך מסורת מפורסמת בשם רבי ישראל מסלנט:

ושהיה אומר רבי ישראל מסלנט ז"ל אהא שאמרו חז"ל שחנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד ייחודים, ורגילים להעמיס בזה סודות גדולים. והוא היה אומר שהפירוש של 'ייחודים', שהיה מדקדק בכל תפירה לעשותה כהוגן, שתהיה מלאכתו בתיקון ושיפור כראוי, היה חושב בשעת מעשה לשם מידת החסד, לשם זהירות מגזל והונאה. באופן כזה הרי כל מעשה מכוון לשמו יתברך, וזהו הייחוד הגמור.

כאשר האדם עוסק בכוונות וייחודים הוא מסיט את הדעת מהעזרה לזולת ובכך פוגע במעשה החסד. לפיכך מורה רבי ישראל מסלנט למקד את הכוונות והייחודים דווקא במעשה החסד עצמו וזוהי לדבריו עשייה לשם שמים בייחוד גמור. המעניין הוא שדווקא עשייה לשם שמים במובן המקובל של המילה פוגמת כאן במעשה הדתי. הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (ח"א, עמ' 34) מביא מסורת זו על פרשנותו של רבי ישראל מסלנט לתפירת המנעלים על ידי חנוך בצורה חריפה אף יותר, הרואה בכוונה דתית בעת מעשה חסד איסור הלכתי: "כי אין הכוונה שבשעת תפירתו היה דבק במחשבות עליונות, שזה אסור על פי הדין, כי איך יפנה את דעתו לדבר אחר בשעה שעוסק במלאכת אחרים אשר שכרוהו?".

מגמה זו, של הרצון להחיל את חובת הכוונה הדתית על המצוות שבין אדם לחברו, קשורה גם לתופעה כללית יותר של חיבור קובצי הלכות בנושא זה המתפרסים על מאות עמודים. לא מקרה הוא שהטענה בדבר חיוב כוונה דתית במצוות שבין אדם לחברו מופיעה בקבצים הללו. הרצון למצוא תשובה הלכתית ברורה וחתוכה לכל הסתעפות במציאות של יחסי האדם עם זולתו קשורה בקשר הדוק להדגשת הריטואל הדתי במצוות שבין אדם לחברו וביצירתה של אותה קהות מוסרית שעליה דובר. אופנת שו"ת המסרונים של השנים האחרונות מלמדת על כך בצורה הטובה ביותר. עצם קיומן של שאלות כמו "האם מותר לגנוב מעובדים זרים?" או "האם מותר לצרוב דיסקים" מציג את הכישלון החינוכי של הניסיון להכפיף בכוח את כל העולם שבין אדם לחברו לתוך הקטגוריות הדתיות. על אף שעל השאלות הללו יש דיון הלכתי (שמסקנתו אוסרת כמובן את הדברים), לא ברור מדוע נער דתי צעיר חייב לבצע "שאלת חכם" כדי לאסור על עצמו את הדבר.

לא תמיד יש תשובה

יהיה מי שישאל: אם כך מדוע כלל יש צורך בהלכות שבין אדם לחברו? לכאורה, די לנו בשכל ובטבעיות. שאלה זו מזכירה את הדיון שהתנהל לאחרונה על גבי מוסף זה בעניין "הלכות פנאי" בעקבות טענתו של רוני שוויקה כי ספרו של הרב דוד סתיו העוסק בהלכות אלו מציע מצג הלכתי במקום לעסוק בהתמודדות המתמקדת בחינוך לכנות והקשבה. מבלי לנקוט עמדה בפולמוס זה, אני סבור כי על אף שהצבעתי על הבעייתיות שבעיסוק מופרז בהלכות שבין אדם לחברו, אין זה אומר שצריך לוותר לגמרי על עיסוק זה. לתורה יש אמירה גם בתחומים שבין אדם לחברו, אמירה שלא בהכרח חופפת תמיד לשכל או למוסר של האדם. לפיכך, העיסוק במצוות שבין אדם לחברו צריך לגעת בכללים ההלכתיים המרכזיים, אך אל לו לנסות למצוא פתרון הלכתי לכל מצב ספציפי וקונקרטי.

לשם דוגמה, חינוך להימנעות משקר באמצעות כתיבת ספר הלכתי של מאות עמודים שינסה לתת מענה לכל מקרה שיכול להתרחש במציאות הינו רעיון שגוי, שכן לא רק שלא ניתן באמת להתייחס לכל התרחישים האפשריים אלא שספר כזה ידגיש יתר על המידה את הצד הריטואלי שבציוויים אלו וייצור ממילא קהות מוסרית עמוקה שתפגע בקיום הציווי. חינוך אמיתי להימנעות משקר צריך אפוא לעסוק בכללים ההלכתיים הבסיסיים העוסקים באיסור לשקר ובכללי החריגות ההלכתיות ממנו (מפני השלום, מפני הצניעות וכדומה), ויחד עם זאת להתמקד בחינוך לכנות ולהקשבה הנדרשות כדי להצליח לפעול במציאות לאור הכללים ההלכתיים הבסיסיים.

לא בירושלים

בסיום הדברים ראוי להעיר שגם במצוות שבין אדם למקום הוגדשה הסאה בשנים האחרונות וניתן דגש רב לריטואל. אלחנן ניר תיאר במאמר הספד על הרב אברהם שפירא בשם "אש ופשטות" (שהתפרסם על גבי במה זו לפני חמש שנים) את יחסו של הרב למגמה זו:

הוא התקשה עם העובדה שההלכה נהייתה משהו כל כך מגובש. כאב את הקודיפיקציה. את העובדה שעל כל דבר נכתב ספר הוראות מפורט ואנשים אינם חושבים כלל בעצמם. ממש סלד מחוסר הטבעיות שבקיום הלכה… ופעם שאלתי אותו משהו והזכרתי את הספר 'שמירת שבת כהלכתה', ואמר לי מה אתה מביא לי ממנו ראיה, בירושלים לא היו כותבים ספרים כאלה. בירושלים לא היו מכניסים הכול לסעיפים ולהערות שוליים. השבוע, הוסיף, פגשתי את שלמה זלמן (הרב שלמה זלמן אוירבעך, א"נ) ושאלתי אותו איך תלמיד שלך כתב ספר כזה. הוא ענה שזה מה שאנשים רוצים היום, אבל גם הוא אמר שבירושלים לא היו כותבים ספרים כאלה.

בעומק דברים אלו של הרב שפירא עומד רעיון שאותו היטיב לבטא הראי"ה קוק:

האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה (אורות התורה, עמ' לג).

תפקיד התורה הוא לכוון את האדם שלא יסטה משביל הטבעיות. כחלק מתפיסה זו ביטא הרב קוק רעיון גאולי־רדיקלי במיוחד הרואה את הכפירה כמי שמכשירה את העולם לקראת חיים דתיים שלמים המבוססים על טבעיות ולא על כוונות דתיות:

הצורך לחשוב על דבר א־להים היא ירידה גדולה ודרושה לאדם רק בתור רפואה. הכפירה היא הכנה שלילית לצורך העילוי העליון, שלא יהיה שום צורך לחשוב על דבר א־להות, כי אם עצם החיים יהיה אור א־להים" (מאמרי הראי"ה, עמ' 41).

השלב הראשון בדרך להגשמתה של שאיפה גאולית עתידית זו הוא הימנעות מקיום "דתי" של המצוות שבין אדם לחברו וניסיון לפתח דווקא את ההזדהות הטבעית עם קיום המצוות הללו.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', י"ט תשרי תשע"ג, 05.10.12