אנושיות טבעית, ללא הערות שוליים / אריאל פינקלשטיין

ריבוי הקבצים העוסקים בהלכות שבין אדם לחברו משקף מגמה בעייתית של דחיקת המוסר הפשוט והפיכתו לריטואל דתי חסר הזדהות. למה צריך לשאול אם מותר לגנוב מעובדים זרים?

ימי אלול ועשרת ימי תשובה, שעברו לא מכבר, ידועים כימים המוקדשים לחשבון נפש ולבקשת סליחה ומחילה, שכן כידוע קבעו חז"ל כי בעברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו. כתוצאה מכך הפכה בשנים האחרונות שליחת מסרונים בנוסח "סליחה אם פגעתי" לעניין שבשגרה בערב ראש השנה ויום הכיפורים. תופעה זו מלמדת על הפיכת בקשת המחילה לריטואל קבוע בעל מימד טקסי, מעין רצון לצאת ידי חובת בקשת המחילה, כשזו מתקשרת לתופעה רחבה יותר הנוגעת ליחסו של העולם הדתי כלפי המצוות שבין אדם לחברו.

שאלת הכוונה

אחת הביקורות העולות בקרב חוגים דתיים־ליברליים כלפי קבוצות דתיות אדוקות יותר דוגמת הציבור החרדי והציבור המכונה חרד"לי הינה שהם ממעטים בעיסוק במצוות שבין אדם לחברו ומדגישים בעיקר את המצוות שבין אדם למקום, וכך נוצרות נורמות מוסריות פסולות. מבול הספרים שיצא בשנים האחרונות בתחום ההלכות שבין אדם לחברו בקרב הציבור החרדי, כגון "שולחן ערוך המידות","משפטי השלום", "לרעך כמוך" ועוד, מלמד שהביקורת איננה נכונה. עם זאת, הספרים הללו קשורים באופן עמוק להפיכת המצוות שבין אדם לחברו לריטואל קבוע השולל את המוסריות והטבעיות, ודוגמה יפה לכך ניתן ללמוד מעיסוקם בשאלת הכוונה.

הדעה המקובלת בקרב גדולי הפוסקים היא שמעיקר הדין במצוות שבן אדם לחברו אדם יוצא ידי חובה גם אם לא כיוון לשם חובת המצווה ולשם שמים. דעה זו מקובלת הן בקרב הפוסקים החרדים המרכזיים כדוגמת הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ב סי' א), הרב יצחק יעקב וייס (שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' פד) והרב משה שטרנבוך (מועדים וזמנים ח"א, סי' כו), והן בקרב פוסקים מן הציונות הדתית כדוגמת הרב יעקב אריאל (שו"ת באהלה של תורה, ח"א סי' נט) והרב יהודה הנקין (שו"ת בני בנים ח"ג סי' ט). אף על פי כן, בקרב הספרות ההלכתית החדשה בתחום המצוות שבין אדם לחברו (הנכתבת בדרך כלל על ידי רבנים שאינם 'פוסקים חשובים') מופיעה בדרך כלל טענה הפוכה. כך למשל כותב הרב דוד אריאב בספר "לרעך כמוך" (ח"ב עמ' 299) על מעשי חסד: "מעשים יום יומיים שאדם דש בעקביו ועושה אותם ללא כוונה, לא יקבל שכר עליהם, ולא נחשב לעוסק במצווה". טענות דומות עולות גם בקובצי ההלכות האחרים בעניין מצוות שבין אדם לחברו. כך למשל, בספר מרכזי בתחום בשם "משפטי השלום" (עמ' רצד), טען הרב יצחק סילבר בפשטות כי יש צורך לכוון במצוות שבין אדם לחברו כיוןו שמצוות צריכות כוונה.

הפער ההלכתי שהצגנו משקף שינוי מגמה עמוק ביחס למצוות שבין אדם לחברו: בעוד 'הפוסקים החשובים' מכירים בערכו של המעשה הטבעי והפשוט הנעשה ללא כוונה דתית (גם אם חלקם סוברים שיש ערך גדול יותר בקיום המצוות שבין אדם לחברו בכוונה דתית), בקובצי ההלכות ניתן לראות ניסיון להכפיף את המעשה הטבעי הזה לתוך המסגרת הטכנוקרטית הדתית ולפסול אותו לגמרי אם לא נעשה בתחושה של צו דתי. כך למשל מסביר הרב צוריאל תעסה בספרו "אוצר כבוד אב ואם" (עמ' פט):

צריך לכוון שמקיים מצות כבוד אב ואם שעושה כן לכוונת צווי הבורא יתברך, ובפרט במצוה זו שהיא שכלית וגם אומות העולם מקיימים אותה אם לא מכוין להדיא אינו יוצא ידי חובה.

לדבריו, דווקא בגלל שהמצווה הִנה שכלית וטבעית יש צורך להעביר אותה מהמגרש המוסרי אל המגרש הדתי, שכן כמעשה טבעי בלבד אין לה כל ערך של מצווה.

הסכנה שבצו הדתי

היות שהטענה בדבר חיוב הכוונה במצוות שבין אדם לחברו אינה מגובה מבחינת הפסיקות ההלכתיות, פונים מחברי קובצי ההלכות בדרך כלל לסיפורי חסידים ולספרי מוסר. סיפור מפורסם בהקשר זה הינו סיפור על ר' שמחא בונם מפשיסחא (מובא ברמתיים צופים על תנא דבי אליהו רבה פרק כז, אות עד):

פעם אחת נסע הרבי ר' בונם זי"ע מדאנציג לביתו דרך עיר שעפס. ושם היה מופלג אחד, ושמו ר' זלמן חסיד, והיה עני מאד… הוא הזמין עבור אותו ר' זלמן כל הצטרכותו בביגוד ולבוש… ויהי כאשר עמדו להפרד, לקח אדמו"ר זי"ע כמה רובלי כסף, ונתן לר' זלמן להנאותו (א דיזנע). ותמה מאד ר' זלמן ולא רצה לקבל, באמרו הלא נשאר לי מעות מקנית צורכי הסעודה, וגם קבלתי מספיק בגדים ומלבושים, ומה זה שאקבל עכשיו עוד מעות! והשיב לו הרב ר' בונם זי"ע, הלא התורה אמרה, 'נתן תתן ולא ירע לבבך בתתך לו', והדקדוקים רבו. אבל הפשט הוא כי זה שנותן לעני בתורת רחמנות – אינו בכלל צדקה. והוא כמו שמבריא גופו, שאינו יכול לסבול עוד רחמנותו וצרותיו. ולזה צריך ליתן צדקה כמה פעמים, עד שלא ירע לבבך. היינו, שלא יהיה עוד רחמנות על העני המקבל, ואז מקיים אחרי זה מצות צדקה.

הנה כי כן, לדעת ר' שמחה בונם, אדם שקיים מצווה מתוך הזדהות טבעית או שכלית ולא הרגיש בעת המצווה את המוטיבציה הדתית – לא קיים את המצווה.

טענה זו, שלדברינו עוברת בשנים האחרונות מן השוליים אל מרכז הבמה ההלכתית, טומנת בחובה סכנה גדולה שר' שמחה בונם בעצמו היה מודע לה ואף התייחס אליה בעקיפין, כפי שניתן ללמוד מהתייחסותו לשאלה מפורסמת עוד מימי הראשונים על הסיבה לכך שאין מברכים על מצוות שבין אדם לחברו. ידועה בהקשר זה תשובתו של הרב יחיאל יעקב ויינברג בשו"ת "שרידי אש" (ח"א סי' סא), שהסביר שמטרת הברכה היא לעורר את הכוונה ואת חובת הציווי ולכן "במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי, ואם הוא נותן רק על פי צווי הוא מפחית מידת האהבה. וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה".

הרב ויינברג מבחין בכך שעשיית המצוות שבין אדם לחברו מתוך טבעיות ורחמנות מחזקת את האהבה ואת היחסים בין האדם לזולתו, בניגוד לעשייה רק מתוך ציווי המפחיתה לדבריו את מידת האהבה. בניגוד אליו, ר' שמחה בונים מפשיסחא התנגד כאמור לקיום מצוות צדקה מתוך רחמנות. לפיכך, כאשר בא להסביר מדוע אין צורך לברך על מצווה זו עמד על ההשלכות הטמונות בתפיסתו. כך מובא משמו בספר "קול מבשר" (ח"ג, אות ה) המאגד דברי תורה שנאמרו על ידו:

שמעתי מחסיד ישיש, שהרבי ר' בונם זי"ע אמר ליישב קושיית הרשב"א ז"ל, מאי טעמא לא מברכין על מצות צדקה, ואמר ז"ל דאם נצריך לאדם לעשות ברכה על נתינת צדקה כמו על כל מצוה ומצוה, יצטרך להכנה גדולה בנקיות וטבילה, ולומר 'לשם יחוד' בכוונה גדולה, וכדומה, ובין כך – ימות העני ברעב. לזאת לא הצריכה התורה שום ברכה והכנה, כדי שלא יהיה לאדם שום תירוץ שאינו מוכן עוד לעשות ברכה.

החשש שמעלה ר' שמחה בונם נראה לכאורה מופרך: האם ייתכן שכאשר אדם עומד למות יהיה אדם אחר עסוק בכוונות וייחודים במקום לסייע לו? כאן נחשפת הבעייתיות בשיטתו. לפי ר' שמחה בונם על האדם לעקור מלבו את הרחמנות ולתת צדקה רק כצו דתי, ולכן בהחלט היה מקום לכוונות, ייחודים וטבילות במקווה לפני מתן הצדקה, ודרישה זו ודאי עלולה במקרים מסוימים לפגוע בעני.

פגיעה במעשה החסד

הרב שלמה פישר עמד גם הוא על חשש זה בדרשותיו (בית ישי – דרשות, עמ' קט): "והנה נתחבטו המחברים הרבה בשאלה, מה ואיזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם בקיום המצוות האנושיות שבתורה. דממה נפשך, אם הוא עושה אותם מפני טוב לבו ומדותיו הטובות, נמצא שאינו מקיים בזה מצוות התורה, ואין לו שכר כמצווה ועושה. ואם יעשה אותם אך ורק מפני שאביו שבשמים גזר עליו והוא רוצה לצאת ידי חובת המצווה, הלא הוא אדם מושחת, אכזר ורע לב". הרב פישר עומד על הדילמה במלוא חריפותה. מחד הוא מבחין בכך שאדם שמקיים מצוות אנושיות מתוך ציווי בלבד יהפוך לאדם מושחת ואכזר, אך מאידך, אם אין כאן כוונה אלא רק טוב לב, במה הופך המעשה לדתי? הפתרון של הרב פישר לדילמה ממשיך את הקו ההלכתי המסורתי שאינו מחייב כוונה במצוות שבין אדם לחברו: "דאף על פי שמקיים מצוות אלו מפני טוב לבו, שפיר מקבל עליהן שכר כמצווה ועושה… הגדר במצוות אלו, שהתורה ציוותה לשמוע לקול החמלה שבלבו". לדבריו, הצו הדתי דווקא משתלב עם הרחמנות הטבעית ואינו עומד בסתירה לה.

גם בעלי המוסר השכילו לעמוד על כך שהניסיון להפוך מעשה חסד טבעי למעשה דתי באמצעות כוונה דתית פוגע במעשה החסד עצמו. רבי ירוחם ליבוביץ ממיר בספרו "דעת חכמה ומוסר" (ח"א, עמ' סה) מביא בנוגע לכך מסורת מפורסמת בשם רבי ישראל מסלנט:

ושהיה אומר רבי ישראל מסלנט ז"ל אהא שאמרו חז"ל שחנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד ייחודים, ורגילים להעמיס בזה סודות גדולים. והוא היה אומר שהפירוש של 'ייחודים', שהיה מדקדק בכל תפירה לעשותה כהוגן, שתהיה מלאכתו בתיקון ושיפור כראוי, היה חושב בשעת מעשה לשם מידת החסד, לשם זהירות מגזל והונאה. באופן כזה הרי כל מעשה מכוון לשמו יתברך, וזהו הייחוד הגמור.

כאשר האדם עוסק בכוונות וייחודים הוא מסיט את הדעת מהעזרה לזולת ובכך פוגע במעשה החסד. לפיכך מורה רבי ישראל מסלנט למקד את הכוונות והייחודים דווקא במעשה החסד עצמו וזוהי לדבריו עשייה לשם שמים בייחוד גמור. המעניין הוא שדווקא עשייה לשם שמים במובן המקובל של המילה פוגמת כאן במעשה הדתי. הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (ח"א, עמ' 34) מביא מסורת זו על פרשנותו של רבי ישראל מסלנט לתפירת המנעלים על ידי חנוך בצורה חריפה אף יותר, הרואה בכוונה דתית בעת מעשה חסד איסור הלכתי: "כי אין הכוונה שבשעת תפירתו היה דבק במחשבות עליונות, שזה אסור על פי הדין, כי איך יפנה את דעתו לדבר אחר בשעה שעוסק במלאכת אחרים אשר שכרוהו?".

מגמה זו, של הרצון להחיל את חובת הכוונה הדתית על המצוות שבין אדם לחברו, קשורה גם לתופעה כללית יותר של חיבור קובצי הלכות בנושא זה המתפרסים על מאות עמודים. לא מקרה הוא שהטענה בדבר חיוב כוונה דתית במצוות שבין אדם לחברו מופיעה בקבצים הללו. הרצון למצוא תשובה הלכתית ברורה וחתוכה לכל הסתעפות במציאות של יחסי האדם עם זולתו קשורה בקשר הדוק להדגשת הריטואל הדתי במצוות שבין אדם לחברו וביצירתה של אותה קהות מוסרית שעליה דובר. אופנת שו"ת המסרונים של השנים האחרונות מלמדת על כך בצורה הטובה ביותר. עצם קיומן של שאלות כמו "האם מותר לגנוב מעובדים זרים?" או "האם מותר לצרוב דיסקים" מציג את הכישלון החינוכי של הניסיון להכפיף בכוח את כל העולם שבין אדם לחברו לתוך הקטגוריות הדתיות. על אף שעל השאלות הללו יש דיון הלכתי (שמסקנתו אוסרת כמובן את הדברים), לא ברור מדוע נער דתי צעיר חייב לבצע "שאלת חכם" כדי לאסור על עצמו את הדבר.

לא תמיד יש תשובה

יהיה מי שישאל: אם כך מדוע כלל יש צורך בהלכות שבין אדם לחברו? לכאורה, די לנו בשכל ובטבעיות. שאלה זו מזכירה את הדיון שהתנהל לאחרונה על גבי מוסף זה בעניין "הלכות פנאי" בעקבות טענתו של רוני שוויקה כי ספרו של הרב דוד סתיו העוסק בהלכות אלו מציע מצג הלכתי במקום לעסוק בהתמודדות המתמקדת בחינוך לכנות והקשבה. מבלי לנקוט עמדה בפולמוס זה, אני סבור כי על אף שהצבעתי על הבעייתיות שבעיסוק מופרז בהלכות שבין אדם לחברו, אין זה אומר שצריך לוותר לגמרי על עיסוק זה. לתורה יש אמירה גם בתחומים שבין אדם לחברו, אמירה שלא בהכרח חופפת תמיד לשכל או למוסר של האדם. לפיכך, העיסוק במצוות שבין אדם לחברו צריך לגעת בכללים ההלכתיים המרכזיים, אך אל לו לנסות למצוא פתרון הלכתי לכל מצב ספציפי וקונקרטי.

לשם דוגמה, חינוך להימנעות משקר באמצעות כתיבת ספר הלכתי של מאות עמודים שינסה לתת מענה לכל מקרה שיכול להתרחש במציאות הינו רעיון שגוי, שכן לא רק שלא ניתן באמת להתייחס לכל התרחישים האפשריים אלא שספר כזה ידגיש יתר על המידה את הצד הריטואלי שבציוויים אלו וייצור ממילא קהות מוסרית עמוקה שתפגע בקיום הציווי. חינוך אמיתי להימנעות משקר צריך אפוא לעסוק בכללים ההלכתיים הבסיסיים העוסקים באיסור לשקר ובכללי החריגות ההלכתיות ממנו (מפני השלום, מפני הצניעות וכדומה), ויחד עם זאת להתמקד בחינוך לכנות ולהקשבה הנדרשות כדי להצליח לפעול במציאות לאור הכללים ההלכתיים הבסיסיים.

לא בירושלים

בסיום הדברים ראוי להעיר שגם במצוות שבין אדם למקום הוגדשה הסאה בשנים האחרונות וניתן דגש רב לריטואל. אלחנן ניר תיאר במאמר הספד על הרב אברהם שפירא בשם "אש ופשטות" (שהתפרסם על גבי במה זו לפני חמש שנים) את יחסו של הרב למגמה זו:

הוא התקשה עם העובדה שההלכה נהייתה משהו כל כך מגובש. כאב את הקודיפיקציה. את העובדה שעל כל דבר נכתב ספר הוראות מפורט ואנשים אינם חושבים כלל בעצמם. ממש סלד מחוסר הטבעיות שבקיום הלכה… ופעם שאלתי אותו משהו והזכרתי את הספר 'שמירת שבת כהלכתה', ואמר לי מה אתה מביא לי ממנו ראיה, בירושלים לא היו כותבים ספרים כאלה. בירושלים לא היו מכניסים הכול לסעיפים ולהערות שוליים. השבוע, הוסיף, פגשתי את שלמה זלמן (הרב שלמה זלמן אוירבעך, א"נ) ושאלתי אותו איך תלמיד שלך כתב ספר כזה. הוא ענה שזה מה שאנשים רוצים היום, אבל גם הוא אמר שבירושלים לא היו כותבים ספרים כאלה.

בעומק דברים אלו של הרב שפירא עומד רעיון שאותו היטיב לבטא הראי"ה קוק:

האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה (אורות התורה, עמ' לג).

תפקיד התורה הוא לכוון את האדם שלא יסטה משביל הטבעיות. כחלק מתפיסה זו ביטא הרב קוק רעיון גאולי־רדיקלי במיוחד הרואה את הכפירה כמי שמכשירה את העולם לקראת חיים דתיים שלמים המבוססים על טבעיות ולא על כוונות דתיות:

הצורך לחשוב על דבר א־להים היא ירידה גדולה ודרושה לאדם רק בתור רפואה. הכפירה היא הכנה שלילית לצורך העילוי העליון, שלא יהיה שום צורך לחשוב על דבר א־להות, כי אם עצם החיים יהיה אור א־להים" (מאמרי הראי"ה, עמ' 41).

השלב הראשון בדרך להגשמתה של שאיפה גאולית עתידית זו הוא הימנעות מקיום "דתי" של המצוות שבין אדם לחברו וניסיון לפתח דווקא את ההזדהות הטבעית עם קיום המצוות הללו.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', י"ט תשרי תשע"ג, 05.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באוקטובר 2012, ב-גיליון שמיני עצרת תשע"ג - 791 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 66 תגובות.

  1. דיון בנושא הרדוקציה של המוסר על הדת

    http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2825417&forum_id=1364

    [יש מקום לאריכות רבה בצורה הקיצונית שבה הוגי החסידות ראו את המצב בדיוק להיפך מהמקורות שהובאו כאן, היינו, שכל הענין הוא לנתק את המצוות מהאנושיות ולהתייחס אל , נאמר, העני שמקבל צדקה כאל חפצא של מצוה ולא יותר. זה כמובן סותר את הדימוי (הכוזב) שנוצר לחסידות בדורנו, בתור איזו גרסה ידידותית ואנושית של היהדות, ואכמ"ל]

    • פרופ' שנרב – מאין שלפת רעיון מוזר זה שהוגי החסידות הורו לראות את העני כ'חפצא' בלבד? בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. את זו דרש ר' אלעזר בן עזריה: מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.

  3. בס"ד כ"ד תשרי ע"ג

    ספרי הלכה מונוגרפיים, המקיפים נושאים בהלכה תוך סיכום כל הספרות ההלכתית הדנה בנושא, ממלאים תפקיד חשוב מאד. גם מי שלא מסכים עם ההכרעה של המחבר, מסתייע בחומר הביבליוגרפי העשיר שבהערות.
    לפיכך לא נראית לי עצתו של אריאל פינקלשטיין שהמחברים יביאו רק את עיקרי הדברים וימנעו מירידה לפרטים. הרי אותם נושאים נידונו בספרות הפוסקים. אין המונוגרפיה ההלכתית שלימה בלי שתביא לידיעת המעיין את כל החומר ההלכתי הרלבנטי.

    נראה לענ"ד ברור ששום פוסק לא ישלול את הכוונה האנושית במצוות שבין אדם לחבירו. הרי הדברים מפורשים ברמב"ם ושו"ע שצריך לתת לעני את הצדקה בשמחה ובמאור פנים ולדבר על לבו דברי השתתפות בצער ועידוד(רמב"ם הל' מתנות עניים י,ד; מקור חיים לרח"ד הלוי, פרק רנו,ד). זה היסוד. השמחה במעשה הצדקה גדולה יותר כשאדם מודע לכך שבמעשה הצדקה עשה נחת רוח לא רק לאדם הנזקק אלא גם ליוצרו שהעני הוא כ'בן יחיד' שלו, וכדברי המדרש: 'אמר רבי אבין: העני הזה עומד על פתחך והקב"ה עומד על ימינו' (ויקרא רבה לד,ח; מנורת המאור, פרק קצה).

    אם המניע היחיד לצדקה הוא הנדיבות – יכול אדם להגיע לגאוה. לכן בא המימד של המחוייבות. בלע"ז נקראת הצדקה charity, נדיבות. לא כן בלשון הקודש המדברת על 'צדקה'. העני מקבל את המגיע לו בדין, כדברי המדרש: 'אמר רבי סימון אמר רבי יהושע בן לוי: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית' (וירקא רבה, שם, וראה מקור חיים לרח"ד הלוי, במבוא לפרק רנד).

    שני הממדים של הצדקה עולים מהסיפורים על רבי שמחה בונם מפשיסחא שהביא א"פ. את מילוי צורכו של העני, דורש ר' שמחה ומקיים, באופן מיידי – ללא שהיות וללא כוונות. אחרי שמילא בשלמות ובהידור את צורכו של העני – מוסיף ר' שמחה ונותן לשם המצוה, ומראה שהצדקה היא גם צורך גבוה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • נ.ב. שני הממדים של אהבת הבריות, המימד האנושי והמימד האלוקי, עולים גם מדברי רבי אלימלך מליז'נסק: 'וכן יש בני אדם שחוששים גם כן על צרות ודוחק חבריהם מחמת רך לבבם ורחמנותם. הבחינה הזאת היא טובה, אבל לא על אמיתה ומכונה. והבחינה האמיתית היא שיהיה מיצר על צרות ישראל מחמת שזה צער השכינה הקדושה, אשר בכל צרתם לו צר, וכל מגמתו היא להמשיך השפעות על ישראל כדי להעלות השכינה' (ש"א מרגליות, ערכי הקודש – יסודות תורת החסידות, יוצאים ממעיין קודש הקדשים רבי אלימלך מליזענסק, ירושלים חש"ד, מערכת 'אהבת ישראל', עמ' יג).

      מקבילות נוספות מתורת החסידות למגמה זו, בחילופי הדברים עם פרופ' נדב שנרב, להלן.

  4. ביקשת – קיבלת:

    וגלית רצה להמשיך לעצמו חס ושלום גם כוח הצדקה כדי לקלקל חס ושלם כוח הצדקה שמכנעת מצח הנחש מחמת שיניקתו היה ממצח הנחש . ועל כן נאמר בגלית ושריון קשקשים הוא לבוש כי רצה להמשיך לעצמו כוח הצדקה. חס ושלום. כי יש רשעים ועכו"ם שנותנין צדקה והם מתכוונים חס ושלולם לקלקל כוח הצדקה של ישראל שמכנעת מצח הנחש חכמת הטבע כנ"ל. אבל באמת אין להצדקה שלהם שום כוח כלל, כי צדקה תרומם גוי אלו ישראל וחסד לאומים חטאת אלו העכו"ם, כי כל חסד וכל טיבו דעבדין לגרמיינו עבדין כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי עיקר כוח הצדקה הוא רק בבחינת ואת העורבים צויתי לכלכלך דהיינו להפוך רוגז לרחמים, דהיינו לשבר טבעו מה שיש לו אכזריות בטבעו. להפכו לרחמנות. ועל ידי זה דייקא יש לנו כוח להכניע מצח הנחש להכניע הטבע שהוא בחינת רוגז להפכו לרחמנות לבחינת רצון, אבל העכו"ם והרשעים שנותנין צדקה בטבעם, מחמת רחמנות שלהם בטבעם … שצדקה כזו לחטאת נחשבת אליהם, בחינת וחסד לאומים חטאת, ואין להם שום כוח על ידי צדקה זו

    • בס"ד כ"ד תשרי ע"ג

      לנדב – שלום רב,

      א. יישר כוחך על הדברים. אודה לך אם תציין את המקור.

      ב. דוק בדברים: 'עיקר כוח הצדקה… להפוך רוגז לרחמים, דהיינו לשבר טבעו מה שיש לו אכזריות בטבעו'. הוי אומר: מטרת הצדקה היא להפוך את האדם לרחמן.

      ג. ועוד, באומרו: 'עיקר כוח הצדקה', מורה שגם צדקה שאין בה שבירת היצר היא צדקה, אלא שאינה כוחה רב כצדקה שיש בה שבירת היצר – לפום צערא אגרא.

      ד. מה שפסל לגמרי היא הצדקה שעושים 'רשעים ועכו"ם', ש'כשבא להם' הם פוגעים וגוזלים ו'כשבא להם' הם מרחמים. כרעיון הקבלי הידוע שמעשים טובים של רשעים שופכים שמן על מדורת גאוותם ובכך רק מוסיפים כוח ל'סטרא אחרא'.

      • ה. וראה בספר 'ערכי יהושע' לאדמו"ר ממונסטרישצה זצ"ל, ירושלים תשנ"ג, מערכת צ', אות ז: 'ונודע שעשיית הצדקה נשלמת על ידי האהבה שבנפש, שממנה נמשכת התעוררות לרחם עניים ולעשות צדקה עמהם, ועל ידי האהבה דלתתא נתעוררה גם כן האהבה דלעילא…'.

        והיה מעשה הצדקה שלום,

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • נ.ב. ומעניין לעניין באותו עניין. מלבד האהבה והרחמים לעני, יש גם את המימד של 'צדקה צורך גבוה'.

        ב'ערכי יהושע', מערכת ח', אות כא: 'חנוכת הבית צריך להיות בסעודה לעניים, וסמך לזה מדברי הזוהר הקדוש (חלק ג, ג,ב): אמר ליה משה חנוכא דביתא במאי הוי בסעודתא וכו'. ונודע דקורבנא דקוב"ה הוה מסכנא (זוהר חדש ב', קצח,א). לכן כשמחנך אדם בית חדש ועושה סעודה לעניים דומה למחנך ביתו כקרבן לה".

      • מדברי אדמו"ר מפיאסצנה עולה שכאשר הרחמנות באדם היא בטבעו, גדל כוחו להביא לישועה בתפילתו:

        וכשמעוררים הרחמנות בקרבנו על ישראל פועילם בזה:

        א. שתפילתנו בעד ישראל תהיה יותר בלב ונפש.

        ב. כנודע מהספרים הקדושים, שישנן לפעמים שכבר גזרו במרום ישועה על ישראל ושוהה לבוא מפני שהיא למעלה ואינה יכולה לירד לעולם הזה ולהתלבש בדברים גופניים. לכן, כשהאיש לא בדעתו לבד יודע שצריכים לתמוך את ישראל זולתו, רק בכל עצמותו מרחם עליו, על ידי זה תפילתו מועלת להמשיך את הישועה גם לעולם הזה וגם לצרכים גופניים, כיון שגם הוא גם בעצמותו היינו במידותיו וליבו שהן גם כן בגופו – מרחם.

        וזהו העניין שאמרו בגמרא מגילה (יד,ב), שלכן בעת שהיה יאשיהו בצרה שלח לחולדה הנביאה, אף שגם ירמיהו הנביא היה בדור הזה, מפני שהנשים רחמניות הן, היינו מפני שגם בגופן רחמניותיותר מן האנשים, לכן תמשיך יותר מהרה את הישועה גם לעולם הזה…

        … אבל לפי הנזכר לעיל, הרמז שלכךנסמכה מיתת מרים לפרה, מפני שנשים רחמניות, והיתה כאם גם למי שאינו בנה. וגם בפטירתה עומדת במרום כאם רחמניה ומעוררת רחמים בעד כל ישראל, גם למי שאינו בנה, כמו שהפרה מקנחת ומכפרת לעגל אף על פי שאינו בנה…

        (רבי קלונמוס קלמיש שפירא מפיאסצנה, אש קודש, ירושלים תשס"ח, פרשת חוקת תש"א, עמ' קסד-קסה).

  5. ע"י קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים

  6. להשכילך בינה. כי לא זו הדרך ישכון אור ה' להיות חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני כי ע"ז ארז"ל בטל רצונך כו' דהיינו שיהי' רצונו בטל במציאות ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה כולם הנכללים בבני חיי ומזוני וכמארז"ל שע"כ אתה חי:

    וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעוה"ב רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב …

    ומי שמתעצב ומתאונן מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה והרי זה ככופר ח"ו וע"כ הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת. אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית ומי שאין שוין לו מראה בעצמו שהוא מערב רב דלגרמייהו עבדין ואוהב א"ע לצאת מתחת יד ה' ולחיות בחיי עו"ג בשביל אהבתו א"ע וע"כ הוא חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני כי זה טוב לו ונוח לו שלא נברא כי עיקר בריאת האדם בעוה"ז הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו ולדעת את אשר בלבבו אם יפנה לבבו אחרי אלהים אחרים שהם תאוות הגוף המשתלשלים מס"א ובהם הוא חפץ או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתים המשתלשלים מאלקים חיים

  7. המקורות:

    ליקוטי הלכות יו"ד הלכות בשר שנתעלם מן העין, לרבי נתן מנמירוב

    תניא פרק ל"ב

    תניא אגה"ק י"א

  8. ועם כל הכבוד לאדמו"ר ממונסטרישצה, זו פעם ראשונה שאני שומע את שמעו וכמוני, אני בטוח, גם קוראי התגובות כאן. בעל התניא ומהרנ"ת הם "קצת" יותר מייצגים.

    לגבי פרשנותך לליקוטי הלכות, בתרוצים כאלו אפשר לתרץ כל דבר, וחבל על הדיון. מה שכתבת בסעיף ד' שלך לא כתוב בטקסט. מה שעולה ממנו הוא שצדקה שניתנת מתוך רגש אנושי של רחמנות היא פסולה או למצער פגומה

    • בס"ד כ"ה בתשרי ע"ג

      לנדב – שלום רב.

      א. דברי מהרנ"ת ברורים. עיקר כוחה של הצדקה הוא כאשר האדם הופך את טבעו מרוגז לרחמנות. אז יש בכוחו להפוך את הנהגת הבורא להנהגה על טבעית.

      הוא יוצא כנגד רשעים ועכו"ם מסוגו של גלית ה'מתכוונים ח"ו לקלקל מעשה הצדקה של ישראל'. מה זה נוגע ליהודי שנותן צדקה מתוך התכונה הרצויה של רחמנות?

      ב. דברי בעל התניא אינם נוגעים לעניין כלל ועיקר. הוא מדבר על אדם הפועל לשם מילוי תאוות גופו. היכן מצאת בדבריו התנגדות לרחמנות על הזולת?

      אדרבה, בעל התניא, בדברים שהבאת, מרומם את מצוות אהבת ישראל שהם אחים ממש, נפש אחת בגופים מחולקים. העני אינו סתם מסכן שמרחמים עליו, אלא אחינו, עצמנו ובשרנו. עוצמת האהבה אליו גדלה שבעתים.

      ג. אחרי 'קידה חמש מאות' ובקשת המחילה מכבוד תורתך, בפרשנות תורת החסידות אני סומך יותר על האדמו"ר ממונסטרישצה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • נ.ב. ודבר בעתו מה טוב. על רבי לוי יצחק דערבארעמדיקער מברדיטשוב (שהיום יום פקודתו), מסתמא שמעת.

        וכה דבריו: 'דע כי מתנת חנם מחמת שהעושר פתוחה ויש לו דבקות בעני ומחמת זה נותן לו. לכן הנקוד של "חנון" – נקוד "פתח", לרמז על פתיחת העושר; ו"שורוק", מרמז על ההתקשרות העשיר בעני'.

        ויהי רצון מלפני ה' שיפתח ליבנו בתורתו לעשות רצונו בלבב שלם.

      • המקור: קדושת לוי השלם, ירושלים חש"ד, ליקוטים שונים, עמ' תרנ"ד.

      • וכן בקדושת לוי, קדושה שניה (עמ' תסד): 'כי כמו שנותן האיש הישראלי צדקה לעני ומתלבש את עצמו במידת החסד ומתחסד עם העני, כן גורם שה' יתברך מתלבש את עצמו במידת החסד ומשפיע בחסדו לכל העולמות… כמו שאמרו חז"ל (שבת קנא,ב): "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים". וכמו שישראל מנהיגין את עצמן בעולם הזה כן מעוררין המידות למעלה: אם עושין הסד עם חבריהם ורחמנות עם חבריהם – ככה מעוררים חסדים ורחמים למעלה מעלה על על העולמות'.

  9. וכמובן יש גם יישומים למעשה:

    "את (בתו) תסעי למחותנך, אחותך הגדולה יקח אחד להיות בביתו משרתת קטנה שקורין ניאקה, אחותך הקטנה יקח אחד אותה לביתו מצד רחמנות, ואמך תהיה משרתת קעחין" . …שמעו זאת בני ביתו, געו כולם בבכיה, ובכו כמה ימים, ולא היה לו שום רחמנות עליהם"

    [שבחי הר"ן סדר נסיעתו לא"י אות ו'[

    "אני עשיתי נדר לא לעבוד ואני הייתי יושב וכותב…כמה הייתי אכזרי! האבא שלי היה לו הגיהנם בזה העולם, הוא היה עיוור בשתי עיניו ועני כזה ובשפלות כזה, ואני הייתי בבית כזה, ויש לי נסים, איך נשארתי בחיים בעניות כזה… אני מתביש לספר הכל, אבל האמת הוא ככה…אני עכשיו מצחק, אני בכיתי. ילד אחד, ילד קטן…הוא מת מרעב! הוא נעשה נפוח, הוא מת…ילד אחד בן שנה, הילד הראשון שלי הוא היה גיבור. הוא נפטר מרעב. כמה בכיות הוא בכה: "לחם, לחם, לחם!…"

    שמע ישראל, דברי ר' ישראל אודסר מקלטות שהוקלטו בחייו, ע' רכ"ב רנ"ח

    • בס"ד עש"ק ודבק באשתו תשע"ג

      לנדב – שלום רב,

      חסידות ברסלב דוקא שמה דגש חזק על כבוד האשה וההתחשבות בה. ראו למשל בספרו של הרב אליעזר שלמה שיק 'אוצר שלום בית', עמ' קטו: 'ולכן ראה אהובי בני להיות חכם, ואף שיש לך הרבה טענות עליה, ראה להרגיל עצמך לדון אותה לכף זכות תמיד, ולעולם אל תריב עמה יהיה איך שיהיה, תסתכל רק על הצד הטוב שבה… ותדע שאשתך היא המתנה הכי יקרה שנתן לך הקב"ה, ועל כן ראוי לך לייקר מאד מאד את המתנה הזו'.

      הרב שלום ארוש בספרו 'בגן השלום', ירושלים תשס"ח, 'מחמיר' יותר ויותר. בפרק 'בלי הערות' (עמ' 29-58) הוא שולל כל ביקורת כלפי האשה, אפילו 'ביקורת בונה'. קבל אותה כמות שהיא, היה אסיר תודה על מה שיש. את בקשות השיפור והייעול תפנה ב'התבודדות' שלך אל רבונו של עולם – לא אל אשתך.

      בפרק 'איש חיל'(עמ' 249-262), קורא הרב ארוש לגבר לקחת אחריות על פרנסת המשפחה, לצאת לעבודה ולדאוג שלא יחסר לאשתו דבר, כדברי רבא 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו'.. גם לנשים כתב הרב ארוש ספר הדרכה בשם 'חכמות נשים'

      בברכת 'שבת שלום, ש.צ. לוינגר

      נ.ב. לגבי מה שהבאת מ'שבחי הר"ן' – בע"ה נדבר בשבוע הבא.

      • לטעמי, אתה מסתמך יותר מדי על דבריהם של פופולריזטורים מודרניים, שהמרחק בינם לבין הטכסט המקורי בד"כ רב ועצום. אינני רואה בכך תחליף ראוי למקורות ראשוניים

      • בס"ד כ"ט תשרי ע"ג

        לנדב – שלום רב,

        גישותיהם של הרבנים שיק וארוש מעוגנות עמוק בדבריהם של רבי נחמן ותלמידו רבי רבי נתן ובדברי חז"ל שהיו נר לרגליהם.

        ראה ב'שיחות הר"ן', סי' רסד: 'הזהיר לכבד ולייקר את אשתו. כי אמר: הלא הנשים הם סובלים צער ויסורים גדולים מאד מאד מילדיהם, צער העיבור והלידה והגידול, כאשר ידוע לכל עוצם מכאובם וצערם וייסוריהם בכמה אופנים הקשים וכבדים מאד מאד. על כן ראוי לרחם עליהם ולייקרם ולכבדם וכן אמרו רז"ל: "אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו (בבא מציעא נט,א)" וכן אמרו "דיינו שמגדלות את בנינו וכו'" (יבמות סג,א)'.

        וכדרכה של חסידות גם כאן נוסף מימד עמוק יותר: 'שיחוד איש ואשה בשרשם גבוה מאד וכל העולמות מראש ועד סוף תלויים בה, כי ה' יתברך וכנסת ישראל הם בחינת איש ואשה, כמובן בכל שיר השירים… והוא בחינת חכמה אמיתיית ואמונה, שהם שורש איש ואשה שבאמת בשרשם כולא חד' (ליקוטי הלכות אה"ע. הל' כתובות וגטין, הלכה ה,יח); 'כי אשה יראת ה' היא בחינת עקרת הבית שנותנת טרף לביתה וכו שכל העולמות מקבלין חיות על ידה כידוע וזה עיקר בחינת נישואין דקדושה כדי שיתקשרו כל העולמות יחד' (שם, הל' פריה ורביה, הלכה ב).

        במילים פשוטות, כפי ששמעתי מפי דרשן מחסידי צאנז, ר' מאיר שוורץ: בחיי נישואין, כאשר מתאחדים יחד איש ואשה שכל אחד מהם יש לו אופי שונה ודעות שונות, ולמרות זאת מצליחים לגשר על ההבדלים ולחיות בשלום – בזה מתגלה האחדות בעולמות כולם, בבחינת 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • תיקון לדבריי מאתמול, שעה 20:37:

        בפיסקה האחרונה צריך להיות:

        ניתן להסביר את דברי רבי נתן על פי רעיון ששמעתי מר' מאיר שוורץ, דרשן מחסידי צאנז, ש'חתן מוחלין לו כל עוונותיו' (וכן כלה), משום שהם מקבלים עליהם 'דיעה אחרת', לחיות בשלום עם אדם בעל אופי שונה ודיעות שונות. אף אנו נאמר בדעת רבי נתן, שהיכולת של בני הזוג לגשר על ההבדלים ביניהם מגלה את האחדות שבבריאה, בבחינת 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.

    • ולגבי פרשת נסיעתו של רבי נחמן לארץ ישראל:

      אנסה כאן לברר כמה נקודות לגבי הנסיעה, אופייה ומטרותיה. אולי יימצא קצה של חוט לפתרון מעט מהחידות האופפות נסיעה זו.

      אחד המאפיינים היא הבהילות. ברגע שהחליט לנסוע שידר הן למשפחתו והן לחסידיו שהעניין סופי ואינו ניתן לדיחוי. הוא מוכן למכור כל מה שבביתו להוצאת הדרך (שבחי הר"ן, סדר הנסיעה לא"י ו'). הוא מצהיר: 'אני רוצה לנסוע מיד איך שיהיה אפילו בלי מעות, אך מי שירצה לרחם עלי יתן לי מעות על הוצאות' (שם, ז). ואכן הזדרזו החסידים ונסעו בעיירות 'וקיבצו מיד איזה סך למען יהיה לו על כל פנים על הוצאות לנסוע מביתו' (שם).

      יש להניח שהחסידים לא נתנו למשפחתו של הרב להישאר ללא פרנסה. אמנם במזרח אירופה היה מקובל שנשים ישבו בחנות ועסקו במסחר (בניגוד לארצות המזרח. ראו אגרת ר' חיים בר טוביה כ"ץ, אגרות ארץ ישראל, מהד' א' יערי ת"א תש"ג, עמ' 339), אך לעבוד כשכירות בבתי אחרים היה מקובל רק אצל עניים. לא סביר שהחסידים היו נותנים להן להגיע לכך. נראה שהתרחיש שמציג רבי נחמן למשפחתו הוא 'ברירת מחדל'. הוא בוחר להציג תרחיש זה לענ"ד למטרה חינוכית – להבהיר שארץ ישראל היא עניין קיומי שבשבילו ראוי לוותר על חיי כבוד ונוחות.

      אותה בהילות מופיעה גם בדרך חזרה. הוא יורד בחיפה בערב ראש השנה 'ומיד השיג מה שהשיג, כי אמר שתיכף כשהלך ארבע אמות בארץ ישראל פעל מיד מה שרצה להשיג' (שם טו). 'ותיכף אחר ראש השנה היה רצון רבנו ז"ל לחזור תיכף לביתו, ולא היה רוצה לנסוע כלל לשום מקום, לא לצפת ולא לטבריה'. ללמדך שארץ ישראל איננה רק מקומות קדושים ומרכזי תורה וחסידות. ד' אמות בחיפה, אז: עיירה עלובה, בשביל זה שווה הכל…

      ארץ ישראל לא ויתרה עליו בקלות. אחרי הפצרות של חסידי צפת וטבריה הוא נוסע לטבריה ושם מציע לו רבי משה בנו של רבי מנחם מנדל מויטבסק את בנו כחתן לבתו של רבי נחמן, והוא משיב: 'האיך יכולים למאן בשידוך? מן הסתם מה' יצא הדבר שתהיה בתי בארץ הקדושה' (שם לב).

      למרבה הצער, החתן המיועד -נכדו של רמ"מ מויטבסק – נפטר. בתו של ר' נחמן נישאה לבנו של הרב דוואלוטשיסק 'ונתגלגל אחר כך מאת ה' שנסע הרב הגאון הנ"ל לארץ הקדושה ולקח את בנו, חתן רבנו ז"ל עמו לשם כדי שילמד אצלו שם, ואחר כך נסעה בת רבנו ז"ל גם כן לשם, ונתקיימו דברי רבנו ז"ל, שאמר שמאת ה' הוא שבתו תהיה בארץ הקדושה' (שם). אותה בת שהשלימה עם הגזירה להיות 'משרתת קטנה' כדי שאביה יבקר בארץ – זכתה לבנות את ביתה בארץ.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • נ.ב.

        מן הסתם נאמר ונכתב הרבה בשאלה: לשם מה נסע רבי נחמן לא"י ומה השיג בה?

        אעלה כאן שתי נקודות. האחת מפורשת. את השניה אני מעלה כהשערה.

        א. ב'חיי מוהר"ן, שבחי מוהר"ן והוספות מ"שיחות הר"ן"', מהד' קרן ר' ישראל אודסר, בפרק על ימיו הראשונים, סי' כד: 'וקצת סיפר מעניין שבירת כעס ואמר, שמתחילה היה כעסן גדול מאד מאד. ואחר כך, מאחר שרצה להיות איש כשר כרצונו יתברך, התחיל לשבר מידה זו של כעס, עד שזכה לשבר מידה זו של כעס; אבל תכלית שבירת מידה זו מהפך אל הפך, דהיינו להתהפך לטוב גמור, שלא יכפת ליה כלל וכלל שום דבר, ויהיה רק טוב בלי שום צד קפידא בעולם – זה זכה רק בארץ ישראל… עד שאחר כך, אפילו מי שהיה עושה לו כל הרעות שבעולם, לא היה בליבו שום צד שנאה וקפידא עליו, אדרבא היה אוהבו, ולא היה בליבו עליו כלל…'.

        ב. על פי דבריו ב'ליקוטי מוהר"ן', א', סי' מח: 'גם ארץ ישראל סגולה לבנים, כמו שאמרו רז"ל: ראש השנה טז,ב): לך לך מארצך ושם תזכה לבנים. כי נחלת ה' בנים (תהלים קכז)…'. ייתכן שרבי נחמן ציפה שבזכות ארץ ישראל ייפקד בבן זכר.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  10. צוואת הריב"ש בשם הרב המגיד:

    צוואת הריב"ש
    ויאהב את אשתו כמו שאוהב את התפילין בלבד רק שהם מצות ה' ית' ולא יהרהר אחריה כי היא רק כמשל א' נוסע ליום השוק וא"א ליסע רק עם הסוס וכי בשביל זה יאהב את הסוס יש שטות גדול מזה כך בעולם הזה צריך לאדם אשה בשביל עבודת הבורא לזכות לעולם הבא ואם יניח עסקיו ויהרהר אחריה יש שטות גדול מזה וימאס אותה

    • בצוואת הריב"ש, מהד' קה"ת תשנ"ח, סי קא (מובא באתר 'היברובוקס', מובאת ב'שינויי נוסחאות' גירסא שונה של אותו רעיון, ובה נאמר, בין השאר 'שהוא והיא כלים'.

    • בס"ד כ"ט תשרי ע"ג

      לנדב – שלום רב,

      הדברים שציטטת מ'צוואת הריב"ש' אכן מקוממים. האשה, לפי הנוסח שכאן, מוגדרת כחפץ המשמש את האדם בעבודת ה', ולא כאישיות בעלת ערך עצמי.

      אלא שהנוסח שבדפוס מקוטע, והנני מציג כאן את פתיחתו (המובאת ב'שינויי נוסחאות', שבמהדורת קה"ת תשנ"ח): 'יחשוב שהוא רק ככלי, כמו אומן שמכה בפטיש על האבן בחשקו, ולאו היא תאוות הפטיש שיכה על האבן, דאם כן נפרד הוא מהאומן. כך הוא כמו שמשפיע קדימת השכל בכלים כך הוא יעשה [נוסח אחר: שמשפיע קדמות השכל בבינה כך הוא נעשה], וכל אבריו הם רק כלים, שהוא צריך לאכול ואי אפשר כי אם על ידי אבריו, ולא יאכל לשם תאוותו, ולא יאהב שום דבר, רק ה' ומצוותיו. וכן הצריך הזיווג לקיום הדור, ואי אפשר כי אם על ידי זיווג זכר ונקבה. ועכשיו שהוא והיא רק ככלים, לא יזווג… לשם תאוותו ולא יאהב שום דבר רק ה' ומצוותיו, ויאהב אשתו כמו שאוהב תפילין, ולא יהרהר אחריה, כמשל…' [וההמשך כנדפס].

      הוי אומר: האדם צריך לראות את עצמו ככלי לעבודת בוראו, ולכווין במעשיו לא להנאתו, אלא לעשות נחת רוח ליוצרו.

      כשבאדם לא שם את עצמו במרכז ומבין ש'כשאני לעצמי מה אני', אז הוא יכול להעריך באמת את מעלת זולתו בכלל, וזוגתו בפרט, שעל ידה הוא זוכה למימוש העצמי האמיתי ב'עבודת הבורא לזכות לעולם הבא'.

      בצוואת הריב"ש מדובר על אנשי מעלה שתפילתם היתה בדבקות עד כלות הנפש, עד שהמחבר מתפלא על שנשארים בחיים אחרי התפילה… ומי יודע איזו עוצמה היתה גלומה באומרם 'כמו שאוהב תפילין'?

      לאנשים כערכנו מוכרות התפילין כחפץ יקר ערך, שנזהרים לכבדו ולשמרו שלא ייפגע ולא ייסרט אפילו סריטה קלה – לוואי שנזכה להתייחס לזולתנו באותה יראת כבוד…

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ראה 'צוואת הריב"ש', סי' לה: 'זה חסד גדול מהשי"ת שאדם חי אחר התפילה, שלפי דרך הטבע היה לו למות מחמת שמפסיד כוחו, כי נתן כוחו בהתפילה כל כך מכח הכוונות הגדולות שהוא מכווין'.

      • לא הבנתי מה הועלת בדברי הסנגוריא האלו. סוף סוף גם אתה מודה (והדבר עוד יותר מבואר בקטע הנוסף שציטטת, לא משנה אם הוא אורגינלי או תוספת מאוחרת) שהיחס לשני הוא כאל חפצא ולא כאל גברא.

        למה הדבר דומה: לרופא שיטפל בך בזהירות וביסודיות גדולה, זאת מפני שיש בקיבתך חידקים יקרי המציאות שהוא רוצה לחקור את התפתחותם. האם אדם כזה אוהב אותך?

      • שמשון צבי לוינגר

        הדברים ברורים ומפורשים – האדם נדרש בראש ובראשונה לראות את עצמו ככלי לעשיית רצון ה'. מי שרואה את עצמו כגברא הפועל 'מפריד את עצמו מהאומן' מהקב"ה. רח"ל.

      • שמשון צבי לוינגר

        וכשסר תבלול האגוצנטריות, נפתח הלב לאהבה 'כל העוסק בתורה לשמה… נקרא רע אהוב אוהב את המקום, אוהב את הבריות…'.

      • בס"ד ג' מרחשון ע"ג

        הדוגמא של אהבת התפילין באה, בעיקרה, כניגוד לאהבה היצרית (שבה האדם בעצם אוהב את עצמו, כדברי ה'קדושת לוי' המובאים להלן). לעומת זאת, בתפילין יש קדושה וערך עצמי, ואינן רק כלי לשימוש האדם.

        כדאי לציין הקבלות נוספות:

        א. התפילין נקראו 'פאר' (ראו תענית טז,א). אשת חיל היא 'עטרת בעלה'.

        ב. הרעיה אומרת לדודה: 'שימני כחותם על זרועך כחותם על לבבך'. אף בתפילין – אין להסיח את הדעת מהן. יש לתת להן תשומת לב תמידית.

        בברכה, פלוא אור

    • 'וימאס אותה' מוסב על 'ואם יניח עסקיו ויהרהר אחריה' – פעמים שהלהט היצרי מביא בעת דעיכתו לרגשות שליליים: מה בכלל חיפשתי אצל איש/אישה זה/זו?

      הרב שג"ר אומר: 'מישהו חכם אמר פעם שהנישואין מתחילים באותו רגע שאנו מגלים שמי שהתחתנו איתו, אינו מי שחשבנו שהתחתנו איתו'. אין כאן נסיכת חלומות ולא אביר על סוס לבן, אלא אדם ככל האדם עם מעלות וחסרונות, איתו כרתנו ברית 'שהיא מסירות הנפש וקבלת האחר כפי שהוא ומתוך כבוד' (נהלך ברג"ש, אלון שבות תש"ע, עמ' 286).

  11. קדושת לוי בראשית פרשת חיי שרה (לכבוד היארצייט…)

    ויש לדקדק, מאי בא להשמיענו שיצחק אהב את רבקה. ונראה, כי יש שני אהבות מאיש לאשה, יש אדם שאוהב אשתו מחמת תאות גופניות שלו שעל ידי זה ממלא תאותו, ונמצא זה אינו אוהב אשתו כלל, רק אוהב את עצמו. ויש אדם שאוהב אשתו ואינו מחמת תאות גוף שימלא תאותו, רק מחמת שהיא כלי לקיים על ידה מצות הבורא יתברך שמו, כמו שאדם אוהב שאר מצות, וזה נקרא אוהב 'את אשתו'

    • ברם, מדברי ה'קדושת לוי' על הפסוק 'השמר לך פן תשיב את בני שמה': 'דבאמת אברהם מידתו היה במידת אהבה, יכול להיות אפילו בחיצוניות, כגון לאהוב בני ביתו ולגמול עמהם חסד', נראה שיש גם אהבה טבעית רצויה – אהבה הנובעת מאהבת החסד, מהרצון להיטיב.

      ייתכן שהמדרגה עליה מדבר הרב כאן, 'אהבה צורך גבוה', מיוחדת ליצחק שמידתו היראה, וגם אהבתו היא בבחינת התבטלות לה'.

      • נדמה לי שאנו מתווכחים על סמנטיקה.

        הרעיון הכללי פחות או יותר ברור. להוגי החסידות המצוטטים כאן יש ראיה אילוזיונית של העולם ושל החברה. המציאות אינה קיימת באמת, היא שיקוף של כל מיני כחות מיסטיים. גם ה"אני" לא קיים באמת וגם ה"אתה", וממילא אני אוהב "אותך" לא מפני שאני או אתה קיימים אלא מפני ששנינו בטלים במציאות א"ס וכיוצא בזה.

        בעיני דבר כזה לא נקרא אהבה ולא נקרא יחס אנושי, ויעידו הציטוטים שהבאתי שגם למעשה היהודים האלו לא נתנו לזולתם יחס שמקובל אצלנו לקראו אנושי. בעיניך זו תפארת המעלה האלקית העליונה. יהי לך אשר לך.

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד ל' תשרי ע"ג

        לנדב – שלום רב,

        האהבה המיוסדת על התובנה שאין 'אני' ואין 'אתה' מפורשת בדברי חז"ל:

        כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך. היך עביד? [איך מסתבר שימחול אדם על עלבונו?]. הוה מקטע קופד [היה חותך בשר] ומחת סכינא לידוי [וירד הסכין לתוך ידו] תחזור ותמחי לידיה? [וכי תעלה על דעתך שינקום מידו ויחתוך ידו השניה על שחתכה הראשונה? כן הדבר הזה, כיון שכל ישראל גוף אחד הן, דין הוא שלא ינקום מחבירו שהוא כנוקם מגופו. קרבן העדה].

        (ירושלמי, נדרים, פרק ט, הלכה ד; תורה שלמה, ויקרא יט,יח, אות רנז)

        האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. לפיכך שילבו בכל הדורות את ההדרכה המוסרית האנושית הפשוטה עם הראיה האלוקית המרוממת – חביב אדם שנברא בצלם וחביבין ישראל שנקראו בנים למקום.

        בברכת 'חודש טוב' ש.צ. לוינגר

      • שמשון צבי לוינגר

        נ.ב.

        התפיסה שהמציאות הפיזית היא שיקוף של עולמות רוחניים אינה נחלתה הבלעדית של החסידות. אפלטון ראה את יסוד המציאות ב'אידיאות', אריסטו מדבר על ה'שכל הפועל' – ובעקבותיהם דורות של פילוסופים יהודים, מפילון עד הרמב"ם. זרמי המחשבה החשובים שעיצבו את עולמה הרוחני של היהדות בדורות האחרונים מיוסדים, רובם ככולם, על תורת 'הספירות' הקבלית – מהר"ל ורמח"ל, הגר"א והחסידות, הראי"ה קוק והרי"ד סולובייצ'יק. כולם כאחד רואים במציאות הרוחנית את השורש.

        כמובן צריך זהירות, שלא 'לקטוף מלאכים' לפני שהמוסר האנושי הטבעי נתבסס בנפש האדם. גם אתה נוהג ברכבך לפי כללי הפיסיקה הישנה ולא לפי תורת הקוונטים ועיקרון אי-הוודאות; לפי המציאות האוקלידית ולא לפי רימן ולובצ'בסקי. אותו בורא ברא את העולם ונתן את התורה, ובשתיהן יש רובד גלוי ורבדים נסתרים לאין שיעור.

  12. התשובה לנושא זה היא מאוד פשוטה :
    מצוות בין אדם לחברו ביהדות הן חלק ממה שנקרא "יראת אלהים". כמו "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזו וחטאתי לאלהים" או הציווי על מידות ומשקולות שנאמר בו "ויראת מאלוהיך".
    ממילא כאשר יש לאדם יראת אלהים , גם אם זו יראה "טבעית" , כל מצוות בין אדם לחברו שלו הולכות אחר כוונה זו ואין צורך לכוונה מיוחדת.
    לעומת זאת כאשר על האדם נאמר "ולא ירא אלהים" , אז כל חסד וטיבו דעבדין – לגרמייהו.

  13. תולדות יעקב יוסף במדבר פרשת נשא

    לפי שהיו ישראל נבדלין ומפורשין מן ערב רב בתרי גווני, באכילה, שלא היו אוכלין מאכל אחד, וגם שלא היו מעורבין עמהם, רק שהיו מתבודדים בתוך ענני ישראל, ולא ערב רב,…

    וכאשר עיני ראו ולא זר, מלחמה זו תמיד, במי שרוצה להתקדש ולהיות פרוש להתפלל במנין בפני עצמו, מאחר שאי אפשר להתפלל בציבור שעושין מצות אנשים מלומדה, וכמה טעמים כיוצא בזה.

    ובענין אכילה, לא אכשיר דרי, שהכל שוחטים אפילו שאינו בקי בהלכות שחיטה ואינו ירא שמים… ובוודאי הפורש ממאכלי העולם קדוש יאמר לו,

    וכן הש"ץ … שבוחרין הגרוע שבעם כנודע, ואין להאריך בזה. ובוודאי צריך לעשות כמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ו ה"א), עד מי יתנני מלון מדבר וכו', יעו"ש
    .
    … והרמז לדורות, שיעשו בית המדרש ליחידי ישראל שיהיו נפרדים מהמוני עם, כי אי אפשר שיהיו בכללות א', והיא תיקון מה שקלקלו תחלה להתרעם בזה, וכאשר היה במקדש עזרת כהנים ועזרת ישראל לבד.

    • בס"ד א' דראש חודש מרחשון ע"ג

      לכב' פרופ' נדב שנרב – שלום רב,

      השאלה שהעלינו: 'המיסטיקה כחוויה שלילית ניהיליסטית או כחוויה חיובית התומכת בקודים מוסריים וחברתיים', נידונה רבות ע"י חוקרי הדתות בכלל וחוקרי החסידות בפרט.

      תמצית הדיעות בנושא תמצא בספרו של רון מרגולין, מקדש אדם – ההפנמה הדתית ועיצוב חיי הדת הפנימיים בראשית החסידות, ירושלים תשס"ה. בחקר הדתות נחלקו בזה ון-דר-לאו עם פון הגל ואלברט שוויצר (שם, עמ' 33-51); לגבי החסידות נחלקו בזה בובר מול שלום ותלמידיו (שם, עמ' 6-54).

      מרגולין עצמו מייחד דיון לייחס לעולם הזה במשנתם של המגיד ממזריץ' (עמ' 170-216); רבי יעקב יוסף מפולנאה (עמ' 216-255); רבי פינחס מקוריץ (עמ' 256-287). ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

      • ובקצרה, ב'אחרית דבר', עמ' 428-432

      • שמשון צבי לוינגר

        נ.ב. וראה עוד במאמרו של פרופ' שלום רוזנברג, 'היש גבול לאהבה? – האם צדק פרויד כשטען שהאהבה האוניברסלית מקפחת את האהבה האמיתית? מוסר בשלוש קומות', מוסף-שבת, גליון 768, אחרי-מות קדושים תשע"ב.

      • כמה נקודות:

        ראשית, אני מוחה נגד ההתיחסות לדבריו של פילוסוף למשרתות מסוגו של בובר, או למה שמוכרים אנשים כמו שיק וארוש, בתור "גישה" או בכלל כדברים הראויים לעיון בכובד ראש. מדובר בהבלים מהסוג הגרוע ביותר, רובם לקוחים באופן ישיר או עקיף מהטפות בכנסיות שהקהל שבהן בא מהשכבות הנמוכות של האוכלוסיה, וכל קשר בינם ובין משנתם של הוגי החסידות הרציניים הוא מקרי בהחלט.

        הזיוף הגדול של משנת החסידות מודגם היטב בצורה שבה אתה מגן, כביכול, כנגד הציטוטים שהבאתי. בובר ברומנטיזציה האוילית והילדותית שלו מחד, ומטיפי ה"אחי השם אוהב אותך" בזיבולים שלהם מאידך, הצליחו לבלבל את מוחו של הציבור ולהציג את החסידות כגרסה רכה ונעימה של היהדות, גרסה שבה אהבת הבריות תופסת מקום מרכזי, כמו גם שמחת חיים וכיוצא בתכונות כאלו.

        אין דבר רחוק יותר מן האמת. החסידות בגרסתה המקורית היתה תנועה מיסטית סגפנית , שונאת עולם ושונאת אדם. להבדיל מעולם האידאות האפלטוני שנחשב כמקור של העולם, אבל לא כתחליף לו, מבחינת החסידים אין מקום לעולם כלל, כפי שהבהיר בעל התניא בקטעים שצוטטו לעיל. באותה מידה אין גם מקום אמיתי ל"אני" וממילא גם לא ל"אתה" (כבר אמר החכם שמי שאינו אוהב עצמו לא יכול לקיים "ואהבת לרעך כמוך", ודוק) וכל המציאות, בכללה באחר, נתפסת כייצוגים לכל מיני ספירות מיסטיות שאין להן דבר עם עם האיש הקונקרטי שמולך.

        הממשיכים האמיתיים של עולם הערכי הזה הם חסידי גור וסלונים עם ה"תקנות" שלהם בענייני משפחה ואישות, אויבים קשים ומרים של המשפחה היהודית כפי שהיא נתפסת בציבור, הרבה יותר ממארגני מצעדי הגאוה וד"ל. יכולים אנשים להתמוגג מהשפת אמת עד מחר: בסופו של יום הם צריכים לענות לעצמם על השאלה האם הם הממשיכים האמיתיים שלו, או שהתקונעס של הבית ישראל הם ההמשך האמיתי.

        כל זה עוד לפני שהזכרנו את הדבר הפשוט, ש 90 אחוז מהרבעס החסידיים באירופה היו נוכלים ושרלטנים מהסוג של הבאבות בדורנו, אנשים שלא השאירו אחריהם שום אמירה בעלת משמעות או למצער כמה וורטלעך מטומטמים.

  14. שמשון צבי לוינגר

    ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים… שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראו בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'. והן לא, לא הפסיד שכר מצוות אהבת ריעים. וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעוונותיהם שמצווה לשנאותם, מצווה לאהבם גם כן, ושתיהן הן אמת: שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית. וגם לעורר רחמים בליבו עליה, כי היא בבחינת גלות בתוך הרע… והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה… (תניא, פרק לב)

    • נדב,האמת שעכשיו ראיתי את הדיון המעניין בינך לבין לוינגר על מהותה של החסידות
      ניכר בך שאתה ליטוואק עד העצם ואתה מנסה להחזיר את מחלוקת חסידים-מתנגדים ההיסטורית אז כמה נקודות:

      1.הדימוי של החסידות כמעוררת התלהבות רוחנית ועבודת ה' בפשטות הוא לא "זיבולים" של הדרשנים החסידיים בני ימינו וחוץ מהציטוטים שהבאת על הכביכול ניכור מהעולם וכו' אתה בטח מכיר את כל הציטוטים ההפוכים על המייצגים היטב את הדימוי שיצאת כנגדו והם מופיעים לרוב בשפת אמת וכן בספרים שציטטת מהם בעצמך כמו התניא.
      2.אכן היו בחסידות בראשיתה טרמינולוגיות כמו מה שתארת ואם נקבל את עדותו של שלמה מיימון כמיהימנה הוא תיאר בבוז את החסידים של ימיו-ימי המגיד ממזריטש שטיש אצלו מתואר אצל מיימון באופן מעניין-שטענו שהם בעצם לא קיימים באמת והכל דמיון בגלל העניין של "ביטול היש"![ממש מזכיר את הסרט מטריקס שאגב שמעתי שהבמאי הושפע באמת מכל מיני רעיונות קבליים]

      ואם כבר הבאת מתולדות יעקב יוסף אז יש שם גם ציטוט די מפורסם שכששמעתיו לראשונה הייתי בשוק שרצוי לא להרבות בלימוד תורה כי זה מפריע לדבקות

      לא לחינם אכן מבית מדרשו של הגר"א יצאה התנגדות כה עזה לתנועה

      אבל חשוב לזכור!!!:החסידות עברה כברת דרך ארוכה מאז וכיום אין אדמו"ר אחד! שיאמר דברים ברוח הדוגמאות שהבאתי ושגם אתה הבאת
      ואכן כמו שגם הרב קוק וגם החזו"א אמרו ההתנגדות לא ביטלה את החסידות והיא עשתה משהו חשוב אחר-היא איזנה אותה!

      לכן הבאת דבריהם של דרשנים חסידיים מימינו ע"י לוינגר הייתה מאוד במקום וכמו שבהלכה אז הולכים על הכלל של "הלכה כבתראי" כי האחרונים ראו את דברי הראשונים ו"עיבדו" אותם כמו לחם שעושים מהחיטה הבוסרית אז ככה גם בתורת החסידות שעברה טלטלות ותהליכים רבים ומה שהדרשנים החסידיים בימינו עושים זה אפשר לומר מעיין "לברך על המוגמר"

      3.בקשר להחמרה הגדולה בענייני צניעות והתקונעס של גור וכד'-אכן בעניינים אלו החסידים מחמירים כידוע פי כמה מהליטאים אבל זה לא נובע מ"שנאת אדם ושנאת עולם" אלא מהשפעה עמוקה של הקבלה בעניין זה [למשל בעניין סיגוף הגוף באכילה ושתייה החסידים דווקא לא מתעסקים וההיפך טיש עם "משקה" וכו' מקובל כידוע מאוד]ומשום כך גם הם מקפידים מאוד על גידול זקן בגלל האמירות הקבליות בשבח גידול הזקן.

      גם אצל המקובלים הספרדים כידוע ישנה החמרה דומה בהלכות צניעות ושמירת העיינים וכד' מאותם מניעי השפעה.

      לסיכום:החסידות דווקא כן ניסתה להביא את המושגים מהקבלה של הספירות לרמת האדם
      וגם אם לקח זמן עד שהדברים בוררו כיאות

      לתקוף את החסידות של ימינו על סמך ציטוטים חלקיים מימי ראשית החסידות זה אנרכוניסטי בדיוק כמו היתדניקים שתוקפים את ה"מזרוחניקים" על סמך מציאות מלפני 50 שנה תוך כדי התעלמות מהתהליכים הרוחניים שעברה הציונות הדתית מאז ושעוברת כיום

      • לאמיר – לגבי דברי ה'תולדות' על מיעוט בלימוד כדי להרבות בדבקות. זו היתה דרכם של חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה לפני תפילתם ושעה אחרי תפילתם. כבר שאלו הן בבבלי והן בירושלמי – אם עסקו בתפילה תשע שעות ביום, מתי למדו תורה? הבבלי עונה : 'כיון שחסידים היו היתה תורתם משתמרת'. הירושלמי, תורת ארץ ישראל, עונה: 'כיון שחסידים היו היתה תורתם מתברכת'. הדבקות בה' לא רק שלא פגעה בלימודם אלא השביחה אותו.

        דוקא בברכה, ש.צ. לוינגר

      • כמה דברים מספרי חסידות על הדבקות בה' הבאה דוקא מתוך לימוד התורה:

        תולדות יעקב יוסף, פרשת שלח

        …והוא כמה שזכרתי בקושיית 'ואהבת לרעך כמוך' 'ואהבת את ה" הוא ציווי בדבר שאינו מסור ביד האדם לעשותו לכו'. והעולה שם במה שכתב המפרש להרמב"ם בפרק ב' מהחכות יסודי התורה, וז"ל: ולא ניתנו כל המצוות אלא כדי שנגיע לזאת המדרגה לאהבה את ה' וכו', והיינו על ידי שידבק בתורה שהוא דרך ה', אז ממילא יבוא בליבו אהבתו יתברך, וכמו שאמר באבות אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכו'. כי על ידי קירבה בתורה יהיה אהוב לך ואתה אוהבו… לכך לא היו שמחין בשמחת בית השואבה רק גדולי החכמה ולא לשאר העם, שאין להם אהבת הבורא רק שמחתו היא הוללות לשמח את עצמו… (דף קמ,ג)

        …כך מה שהאדם מדבק את עצמו בצורת אותיות התורה שהיא הכלה, ודביקות עצמותו בעצם פנימיות אותיות התורה… בלי לבוש ופניה ותועלת או שכר רק לשמה לאהבתה שיתדבק בה, הוא עיקר ותכלית בכל, וכמ"ש 'ובו תדבקון' שהוא שורש כל התרי"ג מצוות, וכמו שזכר המפרש לרמב"ם, כי כל כללות תרי"ג מצוות לא ניתנו רק להגיע למדרגה זו – אהבה ודביקות' (דף קמא,ג)

      • תניא, פרק כג:

        אך המחשבה וההרהור בדברי תורה שבמוח וכח הדיבור בדברי תורה שבפה, שהם לבושים הפנימיים של נפש האלקית, וכל שכן נפש האלקית עצמה המלובשת בהם, כולם מיוחדים ממש בייחוד גמור ברצון העליון… כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה, שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו, שכך עלה ברצונו יתברך שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי ולהיפך, וכן כל צרופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין-סוף ב"ה בתכלית הייחוד שהוא היודע והוא המדע… דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד…

        ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצוות, ואפילו מתפילה שהיא ייחוד עולמות עליונים… ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה, כשיתבונן איך שנפשו ולבושיה שבמוחו ובפיו הם מיוחדים ממש בתכלית הייחוד ברצון העליון ואור אין-סוף ב"ה ממש המתגלה בהם… (דף כח,ב-כט,א)

    • לפרשנותו של בובר לחסידות יש סיוע ממחקרו של פרופ' רון מרגולין, המובא להלן (אחרי הדיון עם אמיר שנשתרבב לכאן).

  15. שמשון צבי לוינגר

    לפירושיו של בובר לחסידות יש תשתית משמעותית בתורות חסידיות רבות. התיאולוגיה החיובית ממנה יונקת התפיסה החסידית את חיוב העולם, מקורה בתפיסות של חז"ל שנוסחו בין היתר באופן שיטתי על ידי הרמ"בן… בשונה מן התפיסה הפונקציונליסטית של הרמב"ם, מדבר הרמב"ן על משמעויות קיומיות דתיות המושתתות על תפיסה אינטגרטיבית יותר של יחסי גוף-נפש…

    …התיאולוגיה של אבות החסידות ויחסם העקרוני החדש לעולם הזה, הם הבסיס העיוני לאופי זה של תנועת החסידות. האבות ניסו להמיר השקפת עולם סגפנית לחלוטין, שבה דבקו קודם שפגשו את הבעש"ט, ביחס חדש למציאות. הילדים והנכדים נולדו לתוך עולם רוחני, שהשילוב בין דבקות דתית ליחס חיובי יותר לעולם הגשמי היה נתון קים בו…

    (פרופ' רון מרגולין, מקדש אדם, ירושלים תשס"ה, עמ' 431-432)

    • שמשון צבי לוינגר

      לנדב – שלום רב,

      מובן, שאני מקבל מבובר רק את שלילת התפיסה של שלום וסייעתו שהחסידות היא 'מיסטיקה ניהילסטית' המליאה שנאה לאדם ולעולם. בובר הראה לעולם את פניה המאירות של החסידות.

      מרגולין מנסה, לפי התרשמותי הראשונית, לבנות תמונה מאוזנת – להראות איך שילבה החסידות יראה עם אהבה, פרישות עם מעורבות עם הבריות, את ההתבטלות של 'מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקנו, מה ישענו, הלא כל הגבורים כאין לפניך וחכמים מבלי מדע ונבונים מבלי השכל…' עם הרוממות של 'אבל אנחנו עמך בני בריתך… שמאהבתך שאהבת אותם ומשמחתך ששמחת בהם קראת את שמם ישראל וישורון'. זה נראה לי, על פניו, הכיוון הנכון.

      אזכיר כאן מה ששמעתי מפי הגר"ש ישראלי זצ"ל, על מאמר חז"ל: 'תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון' (ברכות סד,א). הרב קישר זאת עם המימרא הקודמת: 'היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ורואה פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון'. הסביר הרב: בתי כנסיות הם המקום שבו תלמידי חכמים מנחילים את התורה להמון העם; בבתי מדרשות מתכנסים החכמים עם עצמם ושם הם יורדים לעומקה של התורה. ולכן אין להם מנוחה – בהיותם בבית המדרש הם נכספים אל בית הכנסת, בו יחברו את התורה אל העם; בהיותם בבית הכנסת הם נכספים אל בית המדרש, שבו ילמדו את התורה לעומק.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • שמשון צבי לוינגר

        אם הזכרנו את הרב ישראלי, כדאי לעיין בסיכום הממצה שלו על החסידות, ההתנגדות ותנועת המוסר, בספרו: 'פרקים במחשבת ישראל', מהד' ששית, ירושלים תשס"ג, עמ' 516-531.

    • ש.צ,אני הקטן לא ניסיתי לשפוט את אבות החסידות כמובן[שהיו גדולי עולם]

      והבאתי כל מיני דוגמאות[שבדומות להן במקצת השתמש נדב]לדברים שעל פניהם נראים תמוהים

      ודוגמאות לכאלו שלקחו את עקרונות החסידות לאבסורד[כמו עדותו של שלמה מיימון מהאוטוביוגרפיה שלו ]

      ודאי ודאי שהדבקות משפיעה כשהיא באה בשילוב נכון עם הלימוד
      רק רציתי להביא דוגמאות לדברים שנאמרו בראשית החסידות שכיום לא היו עוברים מסך[לפחות לא באותה צורה]באף חסידות

      מביאים בשם בעל התניא שאמר שכל אחד צריך להיות קצת ליטוואק כי חייבים ללמוד ולא יהיה עוד פעם מעמד מתן תורה
      וקראתי בראיון של שולי רנד שהביא בשם הרב ברלנד ש"חסיד ברסלב אמיתי צריך לדעת ללמוד כמו ליטאי"

      ולסיכום טוב לפני שבת:קראתי פעם ראיון בעיתון "משפחה" החרדי עם שני נציגים חסיד וליטאי הרב אשר וייס שליט"א בעל "מנחת אשר" והרב פוברסקי שליט"א מראשי ישיבת פוניבז'
      שאמרו שהם פועלים להקמת ישיבה חסידית-ליטאית מעורבת שאת הגמרא ילמדו ב"ליטאיות" ואת הדבקות וההתלהבות והמתיקות בעבודת ה' יעשו ב"חסידיות" ומשני הצדדים ילקח הטוב ביותר ומיני ומינך יתקלס עילאה!

      רואים אנו איך אחד מגדולי מגידי השיעורים בארץ ב"עיון" הרב אשר וייס הוא חסיד שמלמד ב"ליטאית"

      על השילוב המבורך הזה בימינו כ200 שנה לאחר המחלוקת הקשה והכואבת בין החסידים למתנגדים מתקיימת אמרתו הנפלאה של מרן הרב זצ"ל "נאה לנו שיחתם של תלמידי הבעש"ט ביחד עם שיחתם של תלמידי הגר"א"

      שבת שלום ומבורך בין לאומרי "כגוונא" ובין לאומרי "במה מדליקין"

  16. משה אריה טייכטל

    נדב, חשבתי שאתה יותר חכם.

    • שמשון צבי לוינגר

      בס"ד ב' מרחשון ע"ג

      לר' משה אריה נ"י – שלום רב,

      אחרי שנזיז הצידה את פרץ הרגשות שבדבריו של נדב אתמול, כלולות בדבריו שתי שאלות, שבהן יש לדון:

      א. נדב טוען: אפשר לאהוב אדם קונקרטי, מוחשי. אי אפשר לאהוב 'אור א"ס'. אם נחדד את השאלה: מה זה 'ואהבת את ה' אלקיך', איך יכול אדם חומרי לאהוב את המופשט?

      ב. שואל נדב: אם אני גורנישט, איך אני יכול לקיים 'ואהבת לרעך כמוך'? יש הקבלה בין שאלה זו לשאלת רבי ישראל מרוז'ין, ששאל בילדותו את הרב בעל התניא: אחרי שאמרנו 'אחד' -אין עוד מלבדו, למי נאמר 'ואהבת'? (לשאלה זו הגעתי דרך מאמרו של ר' יהודה ברנדס, המופיע בקישור ל'ויקיפדיה', ערך 'ר' ישראל פרידמן מרוז'ין').

      תעמוד לנו זכותו של רבי ישראל מרוז'ין, שיום פקודתו מחר, ג' במרחשון, להשיב דבר נאה ומתקבל.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בס"ד ג' מרחשון ע"ג

        'נקרא רע אהוב, אוהב את המקום את הבריות' – כשאדם מרגיש שהוא אהוב, הוא מעביר את האהבה שקיבל הלאה, אוהב את המקום ואוהב את הבריות.

        לכאורה, הרגשת הנאהבות של האדם מחוייבת המציאות – הרי אנחנו מוקפים כל הזמן בחסדי ה' עלינו, הוא עשנו והוא מקיים אותנו יום יום ושעה שעה.

        ברם, כך טבעו של אדם. הוא צריך לשמוע בפירוש: 'אתה אהוב'. כל עוד היתה נבואה בישראל, היה לנו דיבור ישיר מהקב"ה אלינו. לקראת גניזת הנבואה, אומר לנו ה' בפירוש ביד הנביא האחרון, מלאכי: אהבתי אתכם!

        אמת, מצד עצמנו 'מה אנו מה חיינו'. אך מצד רצונו יתברך להיטיב, בחר בנו להיות שליחיו וציוונו 'ואהבת' -למלא את עולמו אהבה וחסד. אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. יהי רצון שיהא שם שמים מתאהב על ידנו.

        בברכה, פלוא אור

      • בס"ד ג' מרחשון ע"ג

        א. על מצוות אהבת ה' והדרכים להגיע אליה כדאי לעיין בספרים:

        1. הרב יוסף גינזבורג, מצוות אהבת ה' – לקט מקורות, ירושלים תשנ"ד. בספר מובאים מקורות מהמקרא, מדברי חז"ל, מדברי ראשונים ואחרונים, מתורת החסידות הכללית ומספרי חסידות חב"ד.

        2. הרב יוסף חיים דיין, מישרים אהבוך – הלכות אהבת ה', ירושלים תשע"א. חידוש מעניין מביא המחבר בשם הגר"מ שטרנבוך: 'מצוות שאדם מקיים, אלא שלא מכוין במפורש לשם צווי ה', ועושה מתוך הרגל, וכן במצוות התלויות באמירה כתפילה וקריאת שמע וברכת המזון ושאר ברכות, ולא מכוין למה שמוציא מפיו, אם לא עושה כן מיראת אנשים או בושתם – ייתכן שמקיים בזה איזה פרט ממצוות אהבת ה', שהרי על כל פנים עושה מה שאין העולם עושה, הרי שעושה כן משום צווי ה'. ומכל מקום אין האהבה שלימה בכך, שברי נצטווינו ואהבת וכו' בכל לבבך…'.

        ב. על שאלת רבי ישראל מרוז'ין. ראו: הרב יהודה ברנדס, 'לא ברעש ה' – סוד המפגש האינטימי', אקדמות, כה (תש"ע), עמ' 71-72, ובמקורות המצויינים בהערה 16.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ולפלוא –

        א. ואף שפסקה הנבואה, דבר ה' איתנו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. גישתנו לתורה חייבת להיות מתוך מודעות לאהבת ה' אותנו 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. זכורני ששמעתי מי שפירש שאומרים אחר ברכת התורה את פסוקי ברכת כהנים, ללמדנו שייעודנו בלימוד התורה להיות ככהנים המעבירים ברכה מאת ה' לעמו ולעולמו.

        ב. אפשר שאף הביטוי 'גמילות חסדים' רומז שהחסד אינו מתחיל מאיתנו. אנחנו קיבלנו חסד מהבורא, ואנו 'גומלים לו טובה' על ידי עזרה לבריותיו.

    • טעית, מה לעשות

  17. "מי יגלה עפר מעיניך רבי אביגדור שגרשת ערב שבת עם חשיכה את רבי אוריאל רבן של חסידים, עכשיו תלמידי תלמידיו יושבים בבית מדרשך ומספרים נסים ונפלאות של רביים שלא הגיעו לקרסוליו של רבי אוריאל לא בתורה ולא ביראת שמים"

    (עגנון, שם שם(

    • ברם זכור לטוב רבי נדב שנרב, שהקדים לטפל בחסידים בערב שבת לפני הצהרים, ולא השתהה עד סמוך לחשיכה – זריזים מקדימים למצוות!

      בברכה, שמשון ל"ץ

  18. תלמידי הרב עמיטל זצ"ל אינם זקוקים למאמרים טריוויאליים מעין זה. הם שמעו ממנו שוב ושוב ש"לא הכל הלכה".

  19. אריאל פינקלשטיין, במאמרו זה, צועד בכיוון הנכון, אבל כברת דרך קצרה מדי. מעניין האם קרא את הספר "העם הישראלי – התרבות האבודה" מאת און זית (ניתן לקריאה בגוגל – חיפוש לפי "העם הישראלי"), שם זוכה גישתו לעומק ולעוצמה מפליגים ואף מפתיעים – ומספר שאלות שהוא מתחבט בהן זוכות למענה מפתיע ומעניין

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: